יצירת קשר עם רבקה

מגורים: קריית יערים
תעסוקה: ראש סגל לשכת נשיא המדינה


דוא"ל: [email protected]

רבקה רביץ

בוגרת תואר שני במנהל עסקים

נאומה של רבקה בטקס קבלת התואר, מאי 2018:
 
ערב טוב,

אני כ"כ שמחה להיות כאן הערב עם אנשים כמותכם שהצליחו להשיג את המטרה הכמעט בלתי ניתנת להשגה ואת התואר הכי קשה בעולם: תואר של האוניברסיטה הפתוחה. גאה בכם ושמחה להיות אתכם.
תדיר שואלים אותי: איך את עושה את זה? איך את מצליחה? איך באמת? שאלה טובה, אבל השאלה האמתית היא לא איך. היא: למה? אני לא שואלת את עצמי איך. אלא למה?
למשל, לפני כמעט שנתיים, כשנאלצנו לקטוע ביקור ממלכתי באוקראינה ולשוב ארצה להלווייתו של שמעון פרס. כולם היו ככ עצובים. הוא היה אישיות בולטת, צבעונית, דמות בינלאומית שהקריירה הפוליטית שלו נמשכה 70 שנה. לא היה ספק שנשיאים וראשי מדינות יקחו חלק בהלוייה. המשמעות של זה היא שאנחנו, כצוות בית הנשיא, צריכים לארגן את כל זה ובאפס זמן. עליכם להבין, שבדרך כלל לוקח מספר ימים לתכנן ולארגן ביקור ממלכתי טיפוסי, ופה מדובר באירוח של כמה וכמה אישים, לאירוע קולוסלי כשנותר מעט מאד זמן לארגון. לפני שקלטתי מה קורה, נחתנו בישראל, ונסעתי ישר למשרד שלי. הילדים שלי לא ציפו לי, הם ידעו שאני באוקראינה עד סוף השבוע, אז בעלי ואני החלטנו לא לומר להם שחזרתי, ידעתי שאין סיכוי שאצליח להגיע הביתה לפני שכל זה ייגמר. נסעתי ישר להר הרצל. זה היה לילה ארוך על ההר, ולאחריו יום אף ארוך יותר. היו אינספור פרטים קטנים לארגן: אבטחה, פרוטוקול, עניינים טכניים וקבלת החלטות-קטנות וגדולות.  חלקן פרקטיות חלקן משעשעות- כמו איזה מלך או ראש מדינה ישבו ליד מי, ואת מי יש להפריד בכל מחיר.
כשהצלחתי סופסוף להגניב מבט לשעון, ראיתי שהשעה היתה 3 לפנות בוקר. ידעתי שעלי להיות בחזרה בשעה 5, למרות זאת החלטתי לנסות לחטוף ביקור קצר בבית. בדרך בדקתי עם בעלי שכולם ישנים, כי למיטב ידיעתם של ילדיי אני עדיין הייתי באוקראינה. ברגע שהגעתי הביתה הכנסתי את הבגדים שלי לתוכנית הקצרה ביותר במכונת הכביסה, שכחתי לחשוב על כך שלא יהיה לי זמן אפילו להעביר אותם לייבוש. לבשתי אותם לחים, חטפתי משהו קטן לאכול ועפתי חזרה לירושלים כדי להתחיל לקבל את המשלחות  של המנהיגים וראשי המדינות שהחלו לנחות בזה אחר זה. זה היה באמת יום עמוס, ואל תשכחו שזה גם היה יום שישי. כשהסתיימה ההלוויה, פגשנו את ראשי המדינות- הפרוטוקול מחייב זאת במקרה כזה.
ישבנו עם הנסיך צארלס, והנשיא סיפר לו: "אני נולדתי למלכה האם"  הוא עוד נולד בימי המנדט הבריטי... הגנבתי מבט סודי לשעון שלי ולמרבה הזוועה גיליתי שהפגישה הבאה שלנו עם נשיא צרפת קרובה מידי. בכדי להציל את המצב, שלחתי מיד סמס למאבטח הצמוד, ביודעי שהוא שומע בקשר את המאבטח הצמוד של נשיא צרפת, ובקשתי ממנו לעכב אותם. "אין בעיה" הוא השיב "הנהג של נשיא צרפת יקח אותו לראות קצת נוף...אני מקווה שהוא לא יודע מה היתה הסיבה לכך שהוא סבב  את  ככרות ירושלים.
סיימנו את הפגישה האחרונה בקושי שעה לפני שבת. טסתי הביתה, מתקשרת לילדיי מהרכב ומספרת להם שאני בדרכי הביתה. התרגשתי כל כך לשמוע את קולם, לא ראיתי אותם כל השבוע. בעודי נוהגת, המחשבות חלפו במוחי במהירות שיא.
אנשים תמיד שואלים אותי: "איך את עושה את זה? איך את מסתדרת?" אבל עכשיו שאלתי את עצמי: למה, למה אני עושה את זה? למה אני נמצאת במקום הזה שבו אני פוגשת ביום אחד את אובמה, הולנד, הנסיך צארלס, גסטין טרודו ואבו מאזן? למה אני מוצבת בעמדה כזו? למה בערב שבת שהיה גם ערב ראש השנה, כשכל חברותיי עומדות עכשיו ומתבלות את החמין תיבול סופי לפני העברתו לפלטה אני טסה בכביש המהיר הביתה כדי להספיק בקושי להגיע בזמן להדליק נרות שבת?
שאלתי את עצמי את אותה שאלה, בערב פסח, שנתיים קודם לכן. זה היה אמור להיות ערב חג רגוע, לא היה שום דבר חריג בלוז. הייתי בדרכי ליום שגרתי במשרד, המחשבות שלי התרכזו בחג המתקרב. תכננתי בראשי את הנקיונות ואיך אקח את הבנות לקנות בגדים חדשים לחג. כשחציתי את הכביש לכיוון ירושלים המח שלי אוטומטית התחלף למחשבות על המשרד וסקרתי לעצמי את הלוז הממתין לי, את ערימת המסמכים המצפה  לחתימה על השולחן. פלוס 5 פגישות רבות משתתפים. אחד מהעוזרים שלי התלונן אתמול על השכר שלו, אני רוצה לעשות משהו עם זה. 2 אנשי צוות אחרים שלי נקלעו אתמול לעימות רציני, אצטרך לטפל גם בזה ולהבין מה בדיוק קרה שם. תוכנית הלו של הביקור הממלכתי המתקרב מצפה לאישור שלי. יום רגיל במשרד.
הטלפון שלי צילצל וזה היה המנהל הכללי של משרד החוץ על הקו. השעה עוד היתה מוקדמת, אז הייתי קצת מופתעת.
"בוקר טוב, מה שלומך?" הוא שאל
"אני בסדר, ברוך ה" עניתי, לא יודעת מה מצפה לי.
"אני זקוק לעזרתך. ראש ממשלת סינגפור, כלומר המייסד וראש הממשלה הראשון שלה, הלך לעולמו. מדינת ישראל ממש זקוקה לכך שנשיא המדינה יהיה נוכח שם בהלוייה. ידעתי שלישראל יש קשרים חשובים מאד עם סינגפור ושלא נוכל בשום אופן לסרב לבקשה הזו.
פעמוני אזהרה צלצלו במוחי.
"מתי יתקיים טקס ההלוייה?" שאלתי
"או, זו הבעיה היחידה" הוא השיב "תראי, ההלוייה תתקיים בראשון, כך שאם תרצו להגיע בזמן עליכם לטוס לשם היום."
וזה באמת מה שקרה. שלחתי את הצוות הביתה להתארגנויות אחרונות, אבל לא היה סיכוי שאני אצליח לעבור בבית, היו אלף דברים לארגן לקראת הנסיעה. באין ברירה התקשרתי הביתה ובקשתי מבעלי לזרוק לתוך המזוודה שלי כמה פריטים הכרחיים. וכך מצאתי את עצמי מתעוררת יום בהיר אחד בביתר עילית, מתכננת יום שגרתי במשרד, מוצאת את עצמי אחהצ בבנגקוק ומאוחר מאד בלילה נוחתת בסינגפור.
כשחזרתי הביתה ביום של בדיקת חמץ, חברה שלי שאלה אותי: רבקה, איך את עושה את זה. אבל אני לא שאלתי את עצמי איך, אלא למה? למה כשכל חברותי מקרצפות מקררים, תנורים וחלונות אני יושבת לי בטיסה חזור מסינגפור?
שאלתי את עצמי את אותה שאלה כאשר בביקור ממלכתי בספרד, מלכת ספרד לטיציה ששמעה שיש לי 11 ילדים, כמעט התעלפה. היו לה אלף שאלות ועד שהמלך לא בא ומשך אותה ביד היא לא זזה ממני. ואני שאלתי את עצמי למה? איך דווקא אני הגעתי לסיטואציה המוזרה הזו? אני רבקה מביתר עלית, שבחיי לא ראיתי את הדלת של הקוסמטיקאית מבפנים, משוחחת בקלילות כזו עם מלכת ספרד שהיא סמל סטייל בעולם? ושאלפי אנשים היו חולמים אפילו רק להצטלם איתה? למה באמת?
ושאלתי את עצמי את אותה השאלה כשישבתי לארוחת ערב ממלכתית עם נשיא רוסיה פוטין. זו היתה ארוחה מפוארת בת 9 מנות ללא גוזמא, הסכום היה מזהב ואפילו היין היה כשר. תוך כדי הארוחה הוא סיפר על ילדותו באחד מפרברי סט פטרבורג. הוריו עבדו קשה למחייתם והוא כילד כמעט ולא ראה אותם ביומיום. בבניין שלהם גרה משפחה מרובת ילדים והוא היה שוהה שם תמיד  אחר הצהריים. זו היתה משפחה נעימה ונחמדה לדבריו, אם כי היה להם מנהג מוזר: בימי שישי אחהצ הם היו מדליקים נרות ומתיישבים לארוחה משפחתית גדולה. הוא אהב את האוירה הזו. כשגדל הבין שהם היו יהודים, ולדבריו מאז הוא משתדל להעניק יחס הוגן ליהודים בארצו. זה היה מרתק לשמוע את הסיפור הזה מפיו ולהכיר מקרוב את אחד האנשים החזקים והמדוברים בעולם. אבל שוב שאלתי את עצמי: למה?  למה ואיך הגעתי לסיטואציה הלא שגרתית הזו.
כשאני רואה אתכם כאן הערב אני חושבת שאתם התשובה. אתם, אני, אנחנו- כל מי שהצליח להשיג תואר מהאוניברסיטה הפתוחה הוא התשובה. למה? משום שאתם הטיפוסים היודעים שהחיים מתחילים כשאדם יוצא מאזור הנוחות שלו.
אתם מאלה שיודעים שאם תמשיכו לעשות מה שעשיתם עד היום, תוכלו להשיג רק מה שהשגתם עד עתה.
אתם הצבתם לעצמכם מטרה להשיג תואר, לא ידעתם עד כמה זה יהיה קשה, אבל לא נכנעתם לקשיים, ויתרתם על הרבה מאד דברים, יצאתם מאזור הנוחות שלכם- ועשיתם את זה. השגתם את המטרה.
האם ידעתם ש99 אחוז מבני האדם אינם מנצלים אפילו 5 אחוז מהיכולת של המח שלהם? של הגוף שלהם? ראיתם פעם איך פועל אדם הנמצא במצוקה, מישהו שנמצא באזור שריפה למשל? בנאדם כזה יכול לדחוף ארון שביומיום הוא לא יחלום אפילו לנענע אותו.
אם יש אצן שמסוגל לרוץ ? קמ בשעה, אז מרביתנו יכולים להגיע קרוב מאד לכך. נבראנו מאותו חומר.
כולנו יכולים להגיע לא רחוק מאיינשטיין, המח שלנו בנוי באותה הצורה. אבל צריך לצאת מאזור הנוחות. האני האמתי שלנו עולה כשאנחנו במצב של אי נוחות. אתגרים גורמים לנו להכיר את האני המבריק שבתוכנו.
לא מזמן קראתי בספרו של רובין שארמה, המחבר של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" סיפור ענק. סיפור על מגלה הארצות המפורסם הרננדו קורטז. הוא הגיע לחופי ורה קרוז, מקסיקו, בשנת 1519. הוא רצה שצבאו יכבוש את הארץ למען ספרד. קרב קשה ניצב בפניו: אויב תוקפני, מחלות אכזריות ומשאבים דלים. בעודם צועדים אל הקרב, לתוך היבשת, הורה קורטז לאחד מסגניו לחזור אל החוף ובפיו פקודה אחת: "שרוף את הסירות שלנו". כך צריך לחיות.
באיזו מסירות הייתם פועלים כל יום- בעבודה, בחיים- אם הייתם יודעים שהנסיגה בלתי אפשרית? שהסירות נשרפו? כמה גבוה הייתם מגיעים? אילו אנרגיות זה היה מוציא ממכם ולאן זה היה מטיס אתכם?
כדלת תיסוב על צירה, כן עצל על מיטתו. למה השווה החכם מכל אדם בין העצל לדלת? למה לא אמר שהעצל הוא כמו בלוק אבן, מטיל מתכת, בול עץ. לא זז. למה באמת? כי הדלת לא נחה, היא זזה. הלוך ושוב, מתאמצת מאד. מאות מטרים, קילומטרים. ובסוף לאן היא מגיעה? לשומקום. נשארת באותה הנקודה.  מה גורם לתוצאה העגומה הזו? הציר. ההתקבעות. הנוחות.  זו התשובה שלי ל"למה".  אבל בגלל שכל כך הרבה אנשים שואלים אותי איך, תרשו לי גם לתת טיפ קטן לאיך. איך עושים את זה.
חייבים לזכור שהזמן הוא המשאב הכי חשוב שקבלנו.
והגזלן הכי גדול של זמן הוא המדיה. לא מזמן ראיתי מחקר שמסביר כמה המדיה מוציאה סטודנטים מהריכוז וכמה היא מזיקה להם. אנחנו לא צריכים מחקרים בשביל לדעת שזה נכון. הטכנולוגיה חשובה והיא יכולה לתת לנו המון, אבל לא לשכוח: המדיה והטכנולוגיה הם טובים עבורנו כל עוד הם כלים שמנוהלים בידינו ולא אנחנו מנוהלים על ידם. כל עוד תהיה אדון על הטלפון שלך ועל המדיה הוא רק יועיל לך, ברגע שנהפוך לעבדים שלהם- זה יתחיל להפריע.
ומה תעשו בכל הזמן שתפנו לכם בעקבות קצת התנתקות מהמדיה?
קראתי פוסט של עיתונאי שיצא לו לקיים לאחרונה 3 ראיונות עם אנשים חולים מאד, 2 מהם הלכו לעולמם זמן קצר לאחר הריאיון. כששאל אותם, אם היו מקבלים את החיים שוב במתנה מה היו עושים אחרת. אף אחד לא אמר שהוא היה עובד שעות נוספות. כולם אמרו שהיו מבלים יותר זמן עם המשפחה והחברים שלהם. אז לנו יש את ההזדמנות- לבלות קצת יותר עם המשפחה ועם החברים. אמרו לאנשים הקרובים אליכם כמה אתם אוהבים אותם ותשקיעו בהם. לכו לסבתא, בלי הטלפון ותגידו לה שאתם אוהבים אותה. 
(לווייה עתניאל. מוזיקה.)
תרימו את הראש למעלה ותגידו 3 פעמים ביום תודה על מה שיש לכם. כן ממש כך. תגידו בפה: תודה אלוקים על הילדים, תודה על אבא או אמא שלי, תודה שהראש שלי עובד ושיש לי חברים.
וכבוגרים של האופ, כל אחד מן הנוכחים כאן חייב גם תודה לאוניברסיטה הפתוחה: תודה על שקבלה אותנו כמות שהיינו, ללא תנאי סף, אותי אף ללא בגרויות, ונתנה לנו את ההזדמנות להוכיח את עצמנו ולהשיג את המטרה. זה לא מובן מאליו, זה לא קיים בשום מקום אחר.
כי אין מישהו שאין לו 3 דברים טובים ביום לומר עליהם תודה.
כמו שאומר הפתגם העתיק: "קללתי את העובדה שאין לי נעליים עד שפגשתי אדם שלא היו לו רגליים"
אז תגידו תודה שיש לכם רגליים. וגם נעליים ברוך ה.
ותמשיכו לצעוד. תמיד תמשיכו לצעוד. בכל ימי חייכם לעולם אל תרגישו שכבר הגעתם אל היעד, תמיד תרגישו שאתם עדיין בדרך. יש לכם עוד מה להשיג, ואתם מסוגלים, אתם קרוצים מחומר של מנהיגים אמיתיים כי אתם עשיתם את התואר בדרך הקשה.