קריאה מחודשת במאמרי בן־גוריון בשנתוני הממשלה (1949–1963) מראה כי הממלכתיות לא צמחה מתוך הסכמה ניטרלית, אלא נבנתה בעיצומם של עימותים פוליטיים ואידיאולוגיים. דרך דיונו ב"אחרים" – יהודי התפוצה, ציוני אמריקה, חרדים, מתבוללים, עולים חדשים, מזרחים וערבים אזרחי ישראל – נחשף המתח המתמיד שבין הדרה להכלה, בין תיוג פטרוני לחזון שוויוני.