קריאה מחודשת במאמרי בן־גוריון בשנתוני הממשלה (1949–1963) מראה כי הממלכתיות לא צמחה מתוך הסכמה ניטרלית, אלא נבנתה בעיצומם של עימותים פוליטיים ואידיאולוגיים. דרך דיונו ב"אחרים" – יהודי התפוצה, ציוני אמריקה, חרדים, מתבוללים, עולים חדשים, מזרחים וערבים אזרחי ישראל – מתגלה המתח המתמיד שבין הדרה להכלה, בין תיוג פטרוני לחזון שוויוני. הספר חושף כיצד עיצב בן־גוריון אליטה הגמונית שנדרשה גם לשמר את עליונותה וגם לפתוח את שעריה, ומסיים בביקורת על הממלכתיות העכשווית, שהתרוקנה מן המחויבות לשיח פנימי אמיתי.