בס"ד

התאריך 22 היה קובע בחייו של יצחק זכרו לברכה -
בתאריך 22.9.51‏ כ"א אלול תשי"א הוא נולד בתל אביב להוריו אסתר ויהושע, ‏דור חמישי בארץ, ממקימי המדינה, עובדי נמל יפו ולימים ממייסדי נמל אשדוד.
בתאריך 22.6.1978‏ נישא לפלורה ויחד הקימו משפחה לתפארת וזכו לראות ארבעה ילדים: יהושע - שוקי, נתיב - מאיר, עדי ושיר.
בתאריך 22.12.05 כ"א בכסלו תשס"ו נלקח מאיתנו האיש היקר יצחק מזרחי.

חייו של יצחק מסמלים תחנות בחייה של מדינת ישראל -
יצחק ז"ל למד באוניברסיטת בן גוריון בנגב הנדסת חשמל והנדסה גרעינית, ‏ובמקביל עסק בחינוך והוראה במקיף א' באשדוד, ביד בנימין ובאוניברסיטה הפתוחה. לכל המקומות התנייד באמצעות הווספה.
יצחק ראה בהוראה ערך עליון וחשוב, בעל היכולת לעצב את פניה של מדינת ישראל - לחנך את דור העתיד. הוא התחבב על תלמידיו ושמר איתם על קשר שנים רבות.

בשנת 1978‏ בביתם של זוג החברים רחל ואיציק מרום הכיר את פלורה. למרות ששניהם מאשדוד ושניהם לומדים באותה אוניברסיטה הייתה זו היכרות ראשונה ובעקבותיה אהבה, נישואין וילדים - משפחה.
יצחק ז"ל דאג לעתיד ילדיו והיה שותף בחינוכם, ‏הוא דאג לחינוכם עוד בטרם לידתם ורכש עבורם ספרים.
יצחק ז"ל העניק למשפחתו ערכים של חשיבות המשפחה ואחדותה, אהבת האדם והתורה ואהבת ארץ ישראל - וטייל בה ‏לאורכה ולרוחבה מצפון ועד דרום מזרח ומערב.

מקומות העבודה שלו הפכו עבורו בית, ותלמידיו- ילדים נוספים. להם היה מוכן לסייע בכל זמן ובכל עת גם אם לפעמים זה בא על חשבון זמנו האישי.
יצחק ז"ל ליווה סטודנטים במשבר שעות רבות ומסירותו לעבודה לא ידעה גבולות. לחבריו לעבודה דאג וארגן טיולי משפחות ברחבי ארץ ישראל.

יצחק ז"ל היה בעל אוהב לרעייתו פלורה ולציון חתונת הכסף הפתיע אותה בבית מלון יחד עם המשפחה המורחבת אירוע שריגש את פלורה מאוד.

בשנת 2004 פרש יצחק מהוראה במשרד החינוך, ‏אירוע הפרישה צוין בחגיגיות עם כל חבריו במלון המלכים בירושלים. ‏מיום פרישתו התמקד בהוראה באוניברסיטה הפתוחה ברעננה ועבד על פרויקט פתיחת קורסי הנדסאי חשמל - שעקב פטירתו לא הצליח לראות את פירותיו.

יצחק ז"ל התמסר לתורה, לדת ולבית הכנסת המרכזי ברובע ט"ו באשדוד –שכונת מגוריו. ‏הוא דאג לשיקום בית הכנסת ושיפוצו והעניק לקהילה ללא גבול. ‏יצחק ז"ל הנהיג מסורת לימוד לילדים "מבראשית" - בנו נתיב ממשיך במפעל חשוב זה. כמו כן נסיעה בשלוש הרגלים מאשדוד למערת המכפלה בה קבורים אבותינו - הבן שוקי ממשיך את דרכו היום. ‏תרם תרומות למוסדות רבים ולאנשים פרטיים שרק לאחר מותו התברר היקפם והתגלה עד כמה רחב היה ליבו.

יצחק ז"ל זכה לראות שלושה חודשים לפני מותו את בנו בכורו שוקי ניצב מתחת לחופה עם חני. בחתונה הוא שידר שהכל תקין אבל מספר פעמים יצא לנוח במשרד, לאגור כוחות חדשים ולשוב ולשמוח ביום חשוב זה.

אחרי מותו עטפו את המשפחה אנשים רבים, החיבוק הגדול הוא זה שאפשר לנסות ולהמשיך, לקום על הרגלים גם אחרי הידיעה הקשה.
בזכות אנשים רבים אנו ממשיכים עם הזיכרון של יצחק שנמצא איתנו יום יום שעה שעה.

אנו רוצים להודות :

 

לזכרו של יצחק נפתח כולל בבית הכנסת - "זכר יצחק" אותו מנהל הרב מינץ. כמו כן יוחדה בבית הכנסת ספרייה לזכרו ונשות הרובע קוראות מידי שבת תהילים ונפגשות לשיעור תורה.

נותר לנו היום להמשיך בדרכו המבורכת של יצחק ז"ל וללכת לאור הנר שהציב בצוואתו הרוחנית - להיות מגובשים, מאוחדים, לעזור אחד לשני לחברה למדינה.

יצחק, או איציק, כמו שכינו אותו כולם, נולד בתל אביב בשנת 1951 וגדל בה. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון ולחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר שירותו למד הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון ובשנת 1977 נוסף לשמו התואר אינג' (מהנדס) כמקובל באותם ימים. לאיציק היה כשרון מדהים בתחום החינוך והוא ראה בתחום זה את עיקר חייו. מיד לאחר לימודיו החל לעבוד כמורה לחשמל בביה"ס התיכון מקיף א' באשדוד ובישיבה התיכונית "יד בנימין".
במקביל הוקם בית הספר לטכנולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ואיציק החל להנחות את קורסי החשמל ובהמשך הפך גם לרכז ההוראה. ההוראה הייתה חלק מיישותו והוא ראה בתלמידיו – ילדיו ואת הצלחתם – כהצלחתו.

בנו שוקי מספר:
בבית "גדלנו" על האוניברסיטה הפתוחה. כל יום מגיע דואר – מעטפות חומות עם ממ"נים לבדיקה כמובן. טלפונים בכל שעות היום של סטודנטים עם שאלות או כאלה המעוניינים להירשם – ואבא עונה לכולם בסבלנות ומסביר לכל אחד ומוודא שהבין (כשהתחלתי ללמוד באו"פ בעצמי ראיתי שיש שעת הנחיה שבועית לכל מנחה וחשבתי לשאול את אבא למה הוא לא עובד כך – אך התשובה הייתה ברורה לי – היה לו חשוב להיות תמיד שם בשבילם). אבא דאג לכל אחד מהסטודנטים וידע מי צריך יותר סיוע בתחום מסוים ומי באחר. לקראת המבחנים היה עובר על שמות הסטודנטים, מתעכב על אלה שנראה לו שיתקשו יותר לעבור – ולאחר מכן מתקשר ומזמין אותם להגיע אפילו מס' שעות יותר מוקדם למפגש הבא בכדי לתגבר אותם. בהתאם לכך אחוזי ההצלחה בקורסים שלו היו מהגבוהים בקורסים של האו"פ 90%-95% (!).
לקראת המעבר של האוניברסיטה למשכנה החדש ברעננה היה חשוב לאבא שיהיה גם שיפור בתנאי העבודה של הסטודנטים והשקיע בתכנון ובהקמת מעבדת החשמל החדשה ובהשגת האישורים הנדרשים ממשרד העבודה.

איציק היה פעיל מאוד גם במעגלים נוספים ובשנים האחרונות השקיע רבות בקהילה באשדוד ובהרחבת בית הכנסת שבשכונת מגוריו.
בחנוכה תשס"ה הוא התבשר על כך שהמחלה מקננת בגופו ושזמנו קצוב. מבחינתו זו רק הייתה זריקת מרץ להמשיך במפעליו כדי "להספיק" כמה שיותר. במקביל למלחמתו במחלה ולטיפולים הקשים שעבר, היה מגיע למפגשי ההנחיה ומדריך במשך שעות רבות את הסטודנטים, בודק את המטלות, כותב מבחנים ולא שוכח לדרבן ולהמשיך להעניק יחס אישי לכל אחד ואחת. גם את בית הכנסת לא הזניח והקפיד לפקח על עבודות הבניה ולעיתים אף לעזור ולהדריך את הפועלים בכדי שהעבודה תהיה מדויקת, עמידה ואמינה ככל שניתן. זמן קצר לפני פטירתו זכה לראות את מפעלו בנוי לתלפיות.
עד הרגעים האחרונים ממש איציק חשב על תלמידיו. בשבועות האחרונים הוא בדק ממיטת חוליו בבית החולים מטלות ושיגר אותן לאוניברסיטה עם בני משפחתו. גם בלילה האחרון לחייו כשכבר היה ברור לו שרגעיו ספורים - לא הלך לישון עד שלא סיים לבדוק את כל המטלות שהגיעו אליו בכדי שלא יגרם חלילה עיכוב לאי מי מהסטודנטים.

לאחר פטירתו הונצח במעבדת החשמל במשכנה החדש של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.

הותיר אחריו משפחה חמה ואוהבת שמשתדלת ללכת בדרכו ולא מפסיקה להתפעל בכל פעם מחדש, כאשר גם שנים לאחר פטירתו, פוגשים אנשים שהכירו אותו במצבים שונים או שהיו תלמידיו במסגרות השונות – שמשבחים את אישיותו, מספרים סיפורים שמחממים את הלב ומציינים את החותם שהותיר בליבם.