Header

דמות האישה, מעמד האישה והלכות אישות במדרש ויקרא רבה

 

ד"ר חגית דינורnote1

 

מדרש ויקרא רבה הוא מדרש אגדה לספר ויקרא. זהו אחד ממדרשי האגדה הקדומים של אמוראי ארץ-ישראל, שנערך, כמקובל במחקר, במאה החמישית-שישית לספירה. ספר ויקרא, כידוע, עוסק בעיקר בקורבנות ובהלכות טומאה וטוהרה - נושאים שרחוקים מעולם האגדה, ואכן ויקרא רבה אינו דן בנושאים אלה, אלא בנושאים שונים מתחום המחשבה היהודית. 

 

ההקשר בין המקרא למדרש נעשה באמצעות הפסוק הראשון בסדר ("פרשת השבוע" על-פי סדרי קריאת התורה בארץ-ישראל) שממנו נקשר קשר אמיתי או דרשני-אסוציאטיבי אל נושא הפרשה בויקרא רבה.

 

במחקרי בדקתי את עמדותיו של עורך ויקרא רבה לגבי נשים והלכות אישות, ובאיזו מידה השפיעו עמדות אלו על מעשה העריכה. לצורך זה ביקשתי לקרוא את ויקרא רבה ושאר ספרות חז"ל שדנה בנושאים אלה קריאה ביקורתית והשוואתית. קריאה זו מגלה גוונים "ליברליים" בתפיסה הפטריארכלית המקובלת, תפיסה שהיא במקרים רבים ייחודית לו. לפעמים ניתן לזהות בחיבור רבדים או עדויות לנכונות לשינויים חברתיים-הלכתיים.

 

החברה היהודית בתקופת חז"ל היא חברה פטריארכלית, דבר שהוא ברור מאליו בתקופה זו. מעמד האישה נחות ממעמדו של הגבר. האישה מצויה בשליטתו של הגבר, היא אינה עצמאית, אין לה גישה לא לידע ולא לכוח. טוב לה, על-פי תפיסתם של חז"ל, שגבר יפרנס אותה וידאג לה, ובתמורה היא מספקת לו שירותים שונים. המערכת ההלכתית, הקשורה בנישואין, בהולדה, במיניות וביחסי רכוש וממון במשפחה, יוצאת מנקודת ראות פטריארכלית. כל ספרות חז"ל היא ספרות של גברים, שנכתבה בידי האליטה הגברית של לומדי התורה ולצרכיה. קול ישיר של נשים או של מעמדות שאינם שייכים לאליטה זו לא נשמע בספרות חז"ל. ניתן לכנות את הנשים "נוכחות נפקדות". סיפורן לא מסופר, אפילו שמותיהן לא נזכרו. דמויות הנשים המוצגות בספרות חז"ל משקפות דימויים גבריים על נשים והשלכות על ציפיות גבריות מהנשים. ההתייחסות אל נשים בדרך-כלל היא כאל "עם בפני עצמן" כאל "אחר", כ"טבע", כמי שנשלטת על-ידי מחזור הטבע ופועלת על-פי היצר. העיסוק בנשים בספרות חז"ל הוא בדרך-כלל חלק מעיסוק בנושאי אישות ומשפחה. גם כאן נקודת המוצא היא גברית. הנישואין מאפשרים לגבר לקיים את מצוות "פרו ורבו" ולתעל את היצר המיני למיניות מותרת. ההלכה מחייבת את הגבר להגן על אשתו באותם תחומים שבהם, על-פי השקפתם, היא זקוקה להגנה. חוקי הצניעות נתנו זכות לגבר לשלוט במיניותה המתפרצת, הכתובה מחייבת אותו לדאוג לצרכיה הכלכליים והמיניים.

 

כמו בכל ספרות חז"ל, רוב דמויות הנשים במדרש ויקרא רבה הן אנונימיות.  מלבד  הדמויות המקראיות הנזכרות בו לא נמסר לנו שמן. לפעמים נמסר הייחוס המשפחתי: אשתו של ...בתו של..., לפעמים "אישה אחת". עם זאת, בניגוד למרבית ספרות חז"ל אין הן נתפסות בעיני עורך ויקרא רבה כ"אחר". הן כמו המין האנושי כולו - מגוונות בתכונותיהן, בדמותן, בחוכמתן, בצדיקותן ואפילו במיניותן. בעניין זה אין הבדל בין הדמויות הנשיות המקראיות לאחרות.

 

איור מתוך ספר
אדם וחוה, מתוך הספר ...
לייפציג, וינה 1900



חוה

גישה ייחודית זו של עורך ויקרא רבה באה לידי ביטוי, בין השאר, בהתייחסותו אל דמותה של חוה. חז"ל, בהתייחסותם אל הסיפור המקראי על אדם וחוה, מרחיבים בתיאור חטאה של חוה. ברוב מדרשי חז"ל היא מתוארת כמי שקל יותר להכשילה מאדם, שמעצם הווייתה היא מועדת לחטא, מונחית על-ידי יצר הקנאה, מחרחרת ריב וגורמת לפורענות, היא מתפתה, מפתה ומדיחה. היא הגורם לחטא גן העדן, להבאת הרוע ולהבאת המוות לעולם. חוה באספקלריה של חז"ל, איננה דמות פרטית. היא סמל לנשים כולן. האשמתה בהבאת הרוע ובהבאת המוות היא האשמה לכל המין הנשי.

 

לעומת זאת, בויקרא רבה אין כלל האשמות כאלה. חטאה של חוה בגן העדן אינו גדול מחטאו של אדם. הבאת המוות לעולם, על-פי ויקרא רבה, הוא עונשה של האנושות על חטאה של האנושות.

 

נישואין וזוגיות

החברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד חרתה על דגלה שני ערכים, שלכאורה הם מנוגדים זה לזה: ערך לימוד התורה וערך המשפחה. ההלכה חייבה את הגברים הן בלימוד תורה והן בפרייה ורבייה. פשיטא, שמצוות פרייה ורבייה קשורה, לשיטתם, לנישואין. לכן, חלה על הגבר חובה דתית להקים תא משפחתי. ייעודם של הנישואין הוא הבאת ילדים, בצד שמירה מפני עבירות מיניות והרהורי עבירה. המיניות כשלעצמה אינה נתפסת כדבר שלילי בעיני חז"ל; להפך, הפרישוּת נתפסת כדבר שלילי. אין שאיפה לחיסול יצר הרע אלא למלחמה מתמדת בו, שצריכה להיעשות אגב עשייה בעולם. אחד האמצעים למלחמה ביצר הוא לימוד תורה, אמצעי אחר הוא יחסי המין המותרים במסגרת הנישואין. חז"ל לא העלימו עין מהעובדה שקיום פרייה ורבייה כרוך במילוי התאווה ומהקושי למזג בין חובת לימוד תורה וחובת הקמת משפחה.

 

הקשר הזה בין ארוטיקה, מצוות פרייה ורבייה ונישואין קיים גם בויקרא רבה.  חידושו הוא שהנישואין הם מוסד חשוב בפני עצמו, לא רק כאמצעי לקיום פרייה ורבייה, או כאמצעי לתיעול היצר המיני, אלא כמטרה. הזוגיות, האהבה, הקשר בין בני הזוג והנישואין הם ערך חשוב גם כשהוא מתנגש עם ערכים חשובים אחרים כמו ערך לימוד תורה, ערך כבוד התורה וערך האמת. ברוב הסיפורים בויקרא רבה יש משברים בנישואין, אבל המשברים נפתרים במעין תיקון והשלמה. הזוגיות, הקשר בין איש לאשתו, הם ערך חשוב, התשוקה והמיניות חשובים לנישואין ולזוגיות. הם הגורם להולדה, להנאה, ליצירת שלום בית, למימוש האהבה ולחיזוק הנישואין והזוגיות.

 

ממזרים

ממזר, על-פי היהדות, הוא יהודי שנולד מבעילה של ניאוף עם אשת איש. על-פי דין תורה אסורים נישואי ממזרים עם ישראל. נראה שהיחס המחמיר אל הניאוף גרר גם יחס מחמיר אל תוצאת הניאוף, הממזר. דין הממזרות מעלה בעיה הלכתית-מוסרית קשה, כי הממזר נענש על חטא שלא חטא בו, הוא נענש על חטאי הוריו. עם בעיה זו ניסו להתמודד חכמי ישראל במשך הדורות והיא לא נפתרה עד עצם היום הזה.

 

בויקרא רבה מתגלים מבין השיטין ניסיונות לפתרונות אפשריים לבעיית הממזר. הניסיונות נדחו בידי ההלכה הנורמטיבית, אבל עצם קיומם מעיד על קיומם של בעלי הלכה בעלי תפיסה מוסרית, אומץ לב ויצירתיות. יש בויקרא רבה ביקורת על כישלונם של חכמים במציאת פתרון, ביקורת על חכמים שנאחזים בפורמליסטיקה של ההלכה כדי לבטל באמצעות כללי ההלכה ניסיונות של פתרון אנושי מוסרי, ונוטלים את הטעם לחייו.  עורך ויקרא רבה מבקש לזעוק את זעקתו של הממזר ולהתריע על העוול שנעשה לו על-ידי ההלכה, וכך הוא אומר:

 

" ... ושבתי אני ואראה את כל העשוקים

(קהלת ד:א) אילו הממזרים.

והנה דמעת העשוקים (קהלת ד:א)

אימותיהן של אילו עברו עבירה,

ואת העלובים האלה מדחיקים

אביו של זה בא על ערווה,

זה מה עשה ומה אכפת לו.

ואין להם מנחם אלא ומיד עושקיהם כוח

(קהלת ד:א)

זה סנהדרין גדולה של ישראל

שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן,

על שם לא יבוא ממזר בקהל ה' (דברים כג:ג)

ואין להם מנחם (קהלת ד:א)

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לנחמן..."

ויקרא רבא לב ח תשנד - תשנה (בתרגום)

 

בדרשה זו נמתחת ביקורת על חומרת הדין ועל הסנהדרין. הדרשן הציב כאן את האל, נותן התורה, כנגד המערכת המשפטית - הסנהדרין. האל הוא הרגיש לסבלם של הממזרים, החפים מפשע, הנושאים את חטאי הוריהם. הסנהדרין הם "העושקים", הפוגעים בחפים מפשע. הדרשן מבין יפה שפעילותה של הסנהדרין אינה מבטאת גחמה או שרירותיות, הם באים מ"כוח התורה", אבל עובדה זו אינה הופכת את המעשה הלגיטימי מבחינה הלכתית למעשה מוסרי. הדרשה החריפה הזאת, שכמעט אינה ידועה ממקורות אחרים, שנוצרה על-ידי דרשן שכמעט אינו ידוע, מלמדת על דעתו של העורך ועל מציאותם של זרמי הביקורת על ההלכה הנורמטיבית בעניין הממזרות.

 

אינני באה לטעון שהשקפת עולמו של עורך ויקרא רבה היא שוויונית או מהפכנית. שום קריאה ביקורתית לא תוסיף נוכחות ל"נפקדות", או תעניק זכות נישואין לממזר. הקריאה מגלה שיש לו השקפת עולם משלו על נשים ועל הלכות אישות, שעמדתו "ליברלית" יותר מהמקובל אצל חז"ל ושעמדות אלה השפיעו על מלאכת העריכה. מה שמתגלה לפנינו הוא שבהשקפה הפטריארכלית המקובלת עשויים להיות גוונים שונים, שניתן לזהות דעות ליברליות יותר, שלפעמים התקבלו ולפעמים נדחו על-ידי ההלכה הנורמטיבית, או על-ידי התפיסה המקובלת.

 

note1

על-פי תקציר עבודת הדוקטורט של ד"ר חגית דינור, מרכזת ההוראה

 

בקורסים מדרש ואגדה, מבוא לתורה שבע"פ.


פסיפס המונה ליזה מציפורי
פסיפס ה"מונה ליזה" מציפורי;
באדיבות משלחת חפירות ציפורי האוניברסיטה העברית בירושלים


Back Line