מתוך נאומו של ינון בטקס קבלת התואר, מאי 2017:
כבר מכיתה א' חווית הלימודים שלי הייתה, איך נאמר, מורכבת. לא התחברתי לנושאים שלמדו בכיתה ולא הצלחתי לשבת בשקט. הציונים שלי היו נמוכים ואפילו קיבלתי אישור לצאת לריצות סביב בית הספר באמצע השיעור. כמו כל כך הרבה ילדים אחרים, אני זוכר אסיפות הורים שהתחילו במשפט, "תראו יש לו פוטנציאל, אבל..." (ואת מה שאמרו אח"כ אני לא זוכר, משום מה).
אחרי שנים של כישלונות ואכזבות נשרתי מלימודי התיכון. מצאתי את עצמי ממש בשוליים של החברה. למי שלא מכיר – בשוליים מוותרים, בשוליים לא מאמינים, בשוליים הרס עצמי וייאוש יכולים להשתלט עליך. אין ביטחון בשוליים, והאנרגיה והקשב מופנים לענייני הישרדות נפשית ופיזית.
התקווה והאמונה הגיעו ממקום לא צפוי, כאשר התחלתי לעסוק במה שאהבתי: אני אהבתי לטוס, לעוף ולקפוץ. השתתפתי בקורס צניחה חופשית ומיד הרגשתי בבית. יש חופש, יש אוויר, יש מהירות ויש גם סיכונים – שניתן להתגבר עליהם באמצעות שליטה פיזית ומנטלית. לקח לי למעלה מ-10 שנות אימונים ו-4500 צניחות חופשיות ממטוסים כדי להגיע למצב שבו אני עומד על קצה של צוק, בגובה של 900 מטר, קופץ ממנו, ופותח מצנח לאחר נפילה חופשית של 15 שניות.
את ההתנסויות הסמליות האלו הייתי צריך כדי להרגיש שאני מסוגל לעשות דברים גדולים ומפחידים. זו הייתה הדרך המוזרה שלי – קודם לנסות להתמודד עם מצבים קיצוניים ולאחר מכן להתמודד עם אתגרי חיים נורמליים – כמו חתונה, הקמת משפחה והתנסות בלימודים אקדמיים.
במהלך הלימודים באוניברסיטה הפתוחה, הבנתי שבעצם כל חבריי ללימודים קופצים גם הם מצוקים משלהם. ואנחנו יחד, קבוצה של אנשים, שלמרות החשש מכישלון בבחינה, ניגשים אליה. אנחנו אלה שמוכנים להסתכן בלקבל ביקורת פומבית על המחשבות והרעיונות שלנו. אנחנו שלמרות הפחד מלנאום, להרצות או להציג מול קהל, מתמודדים ועושים זאת.
כי כל אחד מהבוגרים כאן היום, קפץ את הצוק שלו בהצלחה.
האוניברסיטה הפתוחה המאפשרת לנו את ההתמודדות הזו תוך תמיכה והכוונה מתמדת - היא המצנח שלנו. היא המאפשרת לנו לגשש בקצב שלנו, להתחיל ללמוד ללא כל תנאי מקדים ולבטא את הסקרנות והכמיהה לחשיבה ולידע. באוניברסיטה הפתוחה אנחנו פורחים. באוניברסיטה הפתוחה אנחנו בהתמודדות עם המשמעת העצמית שלנו, אנחנו במפגש עם אנשים חושבים, אנשים פתוחים, אנחנו לוקחים חלק במחקר, ושוהים במקום המקדם מצוינות והשקעה.
בימים אלו אני ממשיך ומגשים חלומות – מסיים שנה א' בלימודי תואר שני בפסיכולוגיה במגמה מחקרית. ייתכן שכבר בסוף השנה אעבור למסלול ישיר לדוקטורט, במסגרת מחקריי בתחום הוויסות הרגשי. חלק מהמחקרים ישלבו הדמיה מוחית של אנשים העומדים לבצע צניחה חופשית. אני וצוות המחקר מתכננים ללמוד על הפערים בין דמיון של החוויה המרגשת, לבין היזכרות בה שבוע לאחר מכן. חלק גדול מצוותי המחקר מובלים על ידי בוגרי האוניברסיטה הפתוחה ואפשר כיום לומר שהחוויה שלנו כבוגרים היא – יש לנו פוטנציאל ואנחנו מממשים אותו! – בלי "אבל"!
לחבריי הבוגרים, המשיכו לרדוף אחר החלומות שלכם, גם אם הם גדולים ומפחידים, גם אם אתם בשוליים וגם אם נראה שהסיכוי נמוך. מצאו את הדבר שעושה לכם תחושה טובה ותעשו אותו, גם אם אתם לא מזהים את הפוטנציאל הכלכלי שלו או את האישור החברתי שבו. הזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו, וכדאי שבזמן הזה, לא נתפשר ונעשה את הדברים שאנחנו אוהבים.
להנהלת האוניברסיטה, למרצים ולצוותים המנהליים, אני רוצה שוב לומר, בשמי ובשם הבוגרים – תודה. תודה על הגמישות והפתיחות המאפשרת לעשרות אלפי אנשים לרכוש השכלה אקדמאית ללא תנאי מקדים – מנערים מחוננים המקדימים בזמן, ועד למבוגרים הסקרנים לידע. תודה על ההזדמנות השווה הניתנת גם לאנשים שאינם הולכים עם הזרם – אלו שמסגרות אחרות לא התאימו להם, אלו שמסלול חייהם לקח אותם למקומות שהם לא תכננו, מקומות מורכבים. תודה על האפשרות להרגיש חלק מבית של למידה משותפת. בית של שוויון הזדמנויות. בית בו ישנה שמירה על ערכי מוסר, צניעות, ומוטיבציה לחקור ולהבין את החיים.
על כל אלו - תודה רבה!
לכל הבוגרים – בהצלחה בהמשך הדרך!