יצירת קשר עם יניב

תעסוקה: יועץ תקשורת

דוא"ל: [email protected]

יניב אפוטה

בוגר תואר ראשון במדעי החברה והרוח

נאומו של יניב בטקס קבלת התואר, מאי 2018:

 

לפני תשע שנים, צעדתי לראשונה בשערי האקדמיה. כמי שגדל בעיירה ירוחם, כבן למשפחה שמעולם לא דרכה באוניברסיטה, הבחירה במסלול האקדמי הייתה לאחד הצעדים המרגשים והחשובים שזכיתי לעשות בחיי. צעד גדול בדרך להגשמת חלום גדול לא פחות: לפעול לצמצום הפערים בישראל; להעניק קול לכל מי שקולו הודר והושתק. לתרום בכל יכולתי לחברה שאני כל כך אוהב.

הרצון להשתלב בעשייה ציבורית פיעם בי משחר נעוריי. כמי שצמח בירוחם של שנות השמונים, שבתי ונחשפתי לאורך השנים לקשיים הרבים שניצבים בפני תושבי הפריפריה, המבקשים למצוא קורת גג במסגרת הדיור הציבורי. ראיתי איך הבירוקרטיה מתישה את האדם הפשוט, מרוקנת אותו מכוחו ומביטחונו.  אל מול העוולות הרבים כל כך, החלטתי להיות חלק מהפיתרון. פניתי אל הזירה המוניציפאלית במועצת ירוחם והגעתי עד לתפקיד דובר המועצה. הסרתן של חומות האטימות והזלזול שהשירות הציבורי מוקף בהן, הפכה עבורי למשימת חיים.

תפקיד הדובר הפגיש אותי עם הכוח של המילה הכתובה. היכולת לסייע לעוברי האורח שביקשו להתגבר על מכשולי הבירוקרטיה, הוכיחה לי שלמילים ולידע יש כוח לשנות מציאות. וזה חידד לי את ההכרה בחשיבות של רכישת השכלה אקדמאית. ידעתי שבלעדיה, לא אוכל לחולל את השינוי שעליו חלמתי.

אל הדרך האקדמית יצאתי בניגוד לכל הסיכויים: ללא ממון וללא אמצעים כלכליים. ללא פסיכומטרי ועם תעודת בגרות חלקית. את הקורס הראשון מימנתי מניקיון בתים ומעזרה מההורים. תשע שנים נמשכה הדרך לתואר הראשון והשני, והדרך הזו הייתה רצופת קשיים: ועדות חריגים, כישלונות, לילות ללא שינה ותמרון אינסופי בין הלימודים לעבודה. אך גם ברגעים הקשים הללו, ואולי במיוחד בהם, זכרתי את קריאתו של המשורר ארז ביטון בהתייחסו לרבי דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו: " בּוֹא מִן הַפִּנָּה / אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת".
הקריאה הזו שבה והדהדה בתוכי, כמצפן פנימי שסייע לי להתגבר על הקשיים ולפלס את הדרך. למרות כל הקשיים, המוקשים ואבני הנגף, אני יניב אפוטה, מהשכונות בירוחם, בנם הבכור של בני אפוטה, פועל ברותם דשנים שבנגב, ושל דבורה אפוטה, עקרת בית מסורה, אני ששרתתי כש"ג בצה"ל ועבדתי בניקיון בתים, התעקשתי להגיע לבימת הבמות. והגעתי אליה, במידה רבה, הודות לתמיכה העצומה של האוניברסיטה הפתוחה.

מכאן, מאנשי האוניברסיטה למדנו נחישות ואופטימיות, מנהיגות ואחריות, צנעה וענווה. אהבת הארץ ואמונה באדם.
כאן למדנו לשכלל את המשמעת העצמית, את היכולת לעבוד קשה ואת הנכונות ללכת בכל הכוח ולא לוותר לעצמנו. מכם למדנו לגייס נחישות אמיתית וחסרת פשרות, נחישות שמגיעה רק מהנכונות לפגוש את הקושי, דבר שהיתי צריך להזכיר לעצמי טוב, לאחר שקיבלתי 28 במבחן על קולנוע פלסטיני.
 
במסכת אבות נאמר: "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". באוניברסיטה הפתוחה נוגעים היטב במדרש. אבל משאירים מקום נרחב לא פחות לאנשי המעשה. למי שמבקש לא רק להעשיר עצמו בידע ובכלים, אלא גם להשתמש בכלים כדי לשנות מציאות. להעניק לנו את המרחב בשביל לטעום מזה ומזה.
 
אז על כל שנתתם לנו, אני מבקש להודות לכל האנשים היקרים והאהובים של האוניברסיטה הפתוחה: המרצות והמרצים, ראשי החוגים, יועצי הלימודים, העובדים במרכזי הלימוד וכל אנשי הסגלים השונים. תודה לכם.

תודה אחרונה אבל חשובה לא פחות, מגיעה לבנות ובני המשפחות שלנו. לבנות ובני הזוג. לאחיות ולאחים. לילדות והילדים. ותודה מיוחדת, שנאמרת בשם כולם אבל היא מגיעה מהמקום הכי אישי שיכול להיות: תודה לאמא, תודה לאבא. תודה לכל ההורים המדהימים שלנו. אני מביט מכאן בהוריי, שהגיעו היום לביקור ראשון באוניברסיטה. בערב שבו בנם הבכור עומד על הבמה, כנציג מסיימי התואר הראשון. ואני יודע שלא הייתי עושה את זה, ואיש מאיתנו לא היה מגיע לרגע הזה, בלי התמיכה, האהבה והערכים שספגנו, איש איש מביתו, איש איש מהוריו.

אני רוצה לאחל לכל המסיימים, שתקחו מכאן לא רק את התעודה הזו שכל כך נלחמנו עליה אלא גם את מה שלמדתם על עצמכם. את הנחישות להטביע חותם. את המנהיגות והאחריות. את הבחירה להרבות אור בחייכם ובחיי זולתכם. שתשמרו על הכוחות והנחישות שלכם. ובעיקר על האמונה. האמונה שעליה כתב שאול טשרניחובסקי בשירו שחקי שחקי: "כי עוד אאמין גם באדם. גם ברוחו, רוח עז".
אז תמשיכו להאמין. בכם. בנו. בדור שלנו. באנשים המוכשרים שאתם. ובאנשים הגדולים שתהיו. ברוח עז שנשבה בכם. ברוח שתוביל אתכם ואת כולנו לפסגות העתיד.

תודה רבה