העשור הראשון למדינת ישראל, וברקעו המעבר מיישוב למדינה, היה תקופה מכוננת מבחינת יחסי הגומלין שבין המשפט לחברה, הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות. בשנים אלה נקבעו הסדרים חשובים, בהם כאלה שהיו זמניים ואחרים שנותרו על כנם ועיצבו את דיוקנה של החברה בארץ בעשורים הבאים.
הקמת מדינה היא פרויקט ל’גדולים’. שידוד מערכות ארגוני ותדמיתי כמו זה שנעשה בישראל הצעירה – כינון שלוש רשויות השלטון, קליטת מאות אלפי העולים, הקמת המנגנונים להתמודדות עם הקשיים הכלכליים, החברתיים והביטחוניים שפקדו אז את החברה בישראל, והחתירה לגיבוש זהותה של המדינה – כל אלה היו נחלת דור המבוגרים. אבל, לצדם, התקיימה באותה העת גם תרבות הילדים, ולעיתוני הילדים היה חלק משמעותי בה.
הספר לשון החוק ושפת הילדים מתאר את דמותה המתהווה של החברה היהודית=ישראלית באמצעות תגובתם של עיתוני הילדים המרכזיים שנדפסו אז בארץ למציאות המשפטית=חברתית של התקופה, מבעד לעדשותיהם הייחודיות. הספר מתמקד בעיתוני הילדים המרכזיים בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל: ‘דבר לילדים’, ‘משמר לילדים’, ‘הצופה לילדים’ ו’הארץ שלנו’. עיתונים אלה, שנבדלו זה מזה בהטיותיהם האידיאולוגיות, המגזריות והפוליטיות, היו אחד ממוקדי תרבות הילדים בישראל, חלק חשוב בשגרת הפנאי שלהם. הם ביקשו להנעים את זמנם של הילדים, וגם היו סוכני אקטואליה בולטים וראו עצמם כמי שתפקידם לחנך את ילדי התקופה.
המחברת פורשת בספר יריעה רחבה של המארג התרבותי שבתוכו צמח דור הילדים הראשון שגדל במדינת ישראל, מתחקה אחר הדרכים הגלויות והסמויות שבהן הנחילו העיתונים לקוראיהם ערכי משפט וחברה, ועומדת על האופנים שבהם עיצבו את יחסם למשפט, בכלל, ולשלטון החוק, בפרט.
הספר מראה שעיתוני הילדים היתוו דרכי חשיבה, נתיבים לפעולה ואף כיווני רגש שהיה להם קשר לעולם המשפט. בד בבד, התמונה המורכבת המצטיירת מניתוח העיתונים מוסיפה אל משיכות המכחול הגדולות, המתארות את שנות החמישים כתקופה שבה התקבע אתוס אזרחי ‘מבוית’ וצייתני, קווים דקיקים, עדינים, כמעט בלתי נראים, שמקשרים בינן ובין תקופות שקדמו להן. לנוכח אלה ובמבט לאחור, דומה כי העשור הראשון למדינה היה גם הוא פרק זמן של ילדות; אלה היו שנים של התחלות, של ניסויים וטעִיות, וגם של מחלות ילדות, שבמובנים מסוימים הטביעו את חותמן לדורות.
ד”ר טליה דיסקין עוסקת במחקר ובהוראה של הממשקים בין תחומי הידע של המשפט, ההיסטוריה, החינוך והילדות. ספר זה מבוסס על עבודת דוקטור שכתבה במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים באוניברסיטת תל אביב, וזכתה בפרס בן הלפרן בעבור הדיסרטציה המצטיינת מטעם האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל (Association for Israel Studies), 2017.