פרופ' דניס שרביט, ראש התכנית לתואר שני בלימודי דמוקרטיה בין-תחומיים, במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, ערך מדעית וכתב את אחרית הדבר בספר 'בגידת האינטלקטואלים', ספרו של ההוגה הצרפתי ז'ילין בנדה, שכותרתו ידועה ונפוצה בכל שפות המערב, עוסק בביקורת האינטלקטואלים שלטעמו של המחבר בגדו בשליחותם בכך שהשתעבדו לאינטרסים ארציים – בשם הגזע, האומה והמעמד - במקום להוסיף ולדבוק בערכי הרוח שהם התבונה, האמת והצדק.

 

בבגידת האינטלקטואלים הטיח ההוגה הצרפתי־יהודי ז’יליֶן בנדה (1956-1867) אשמה חמורה באינטלקטואלים. מרביתם העדיפו להיות למשרתיהם של חזיונות פוליטיים ארעיים מימין ומשמאל: הגזע, האומה או המעמד. הדחף לפעול למען האינטרס הפרטיקולרי בזירה הפנימית והבינלאומית, הנכונות לפאר את המצוי כאילו הוא הרצוי – מבטאים את בגידת האינטלקטואלים בעיני בנדה. במקום למלא את התפקיד כפוי־הטובה של מורה דרך רוחני־ערכי, האינטלקטואלים השתעבדו לאלילים החדשים הללו, הטבועים ביסוד החברה המודרנית. בנדה תובע מן האינטלקטואלים לדבוק באמת, בצדק וביופי, לפעול בשם העקרונות האוניברסליים, להעמיד לנגד עיניהם את טובת האנושות האחת, וללכת בעקבות סוקרטס, ישעיהו הנביא ושפינוזה, שלא התפשרו עם השלטון ועם ההמון.
לאחר שנחרטה בזיכרונו המחאה המופתית של אמיל זולה ‒ במאמרו: “אני מאשים!” ‒ נגד העוול שנעשה לדרייפוס, תיעד בנדה את ההידרדרות של מרבית בני דורו במלחמת העולם הראשונה ואחריה, כשהפכו למשרתים מרצון של הקונצנזוס.

הוויכוח שעורר בנדה בשעתו לא תם ולא נשלם. ספרו היה הראשון שדן בשפה חדה וביקורתית במעורבותם הפוליטית של האינטלקטואלים ובתפקידם בחברה דמוקרטית. הוא משמש קוד אתי שאינטלקטואלים מעטים עמדו בו. הגותו של בנדה מטלטלת ומאתגרת. בגידת האינטלקטואלים, י”ל בצרפתית ב־1927, ותורגם לעברית על־ידי ניר רצ’קובסקי; נוספו לו הקדמה, “הרהורים על אינטלקטואליות”, מפרי עטו של פרופ’ אבי שגיא מאוניברסיטת בר־אילן ומכון שלום הרטמן; ואחרית דבר, “מחכים לקולו או החזון האינטלקטואל ההירואי של ז’יליֶן בנדה ושברו”, מאת פרופ’ דניס שרביט מהאוניברסיטה הפתוחה.

פרופ' דניס שרביט סוקר באחרית-הדבר שכתב גם את ראשית-הדבר, עניין שחשיבותו מכרעת להבנת דבריו של בנדה ומהותה המקורית של "בגידה" זו שעליה יצא קצפו. המסה שכתב פרופ' שרביט נועדה להציג אותו, האיש וההוגה שנשכח למדי (חלק ראשון), לפרוס את הרקע ההיסטורי (חלק שני) שהביא את בנדה לגבש את עמדתו המחמירה כלפי אינטלקטואלים. הרקע הזה הוא פרשת דרייפוס שבמהלכה יצאו אנשי רוח שפעלו כמופת להגנתו של דרייפוס בשם הצדק והאמת, היינו - כדי להיאבק בעוול שנעשה לו, ולא מטעם אחר (היותו איש צבא, או יהודי, למשל). החלק האחרון של אחרית-הדבר בוחן את תורתו של בנדה לאור מאה שנות מאבק שהובילו אינטלקטואלים בארץ ובעולם. חלק מן המאבקים עומדים תחת הקריטריון שהציב בנדה, אך במקרים רבים, אינטלקטואלים מכרו את נשמתם לשטן, סיפקו הכשר לאלימות, תמכו ברודנים ובמשטרים אפלים ועריצים. במלים אחרות, מבעד לביקורת כלפי עמיתיו מציב בנדה סדר יום שהוא נכון גם כאן ועכשיו לגבי דמותו הרצויה של איש הרוח בחברה המודרנית.