הם היו האנשים הכי שמחים שהכרתי. הם חיו באופטימיות מטורפת. איבון הייתה מלאה בשמחת חיים, ממש קרן של שמש עם נתינה אינסופית, וכך גם אנטוניו. אפשר לומר, שהצוואה שהם הותירו אחריהם היא להמשיך לשמוח ולרקוד סלסה. 

איבון נולדה בירושלים למשפחה של עולים מקולומביה, למדה בגימנסיה העברית ושירתה כמפעילת האמרים בצה"ל. בגיל 22 ילדה את בנה אביאל, כאם חד-הורית. היא הכי רצתה להיות אמא, כשהיא רצתה משהו - היא הלכה אתו עד הסוף. 

את אנטוניו הכירה במסיבה קולומביאנית שארגנה הקהילה בישראל, עליה נמנים גם ההורים שלה ושלו. את היופי של איבון אי-אפשר היה לפספס, אנטוניו ראה אותה וזהו, מאז הם לא נפרדו לשנייה. גם למסיבה ברעים הם נסעו יחד, השאירו את הילדים אצל ההורים של אנטוניו ברעננה והמשיכו לדרום עם כמה חברים. 

כשהתחילו היריות היא התקשרה לאחיה, בעלי אנדרס, ואמרה לו בקול מבוהל ומלא אימה שיורים עליהם ושהם בדרך למיגונית. הוא שמע מיגונית ונרגע, אבל אני לא הצלחתי להירגע. היינו חברות נפש, הלב שלי ניבא לי רעות. התקשרתי אליה כמה פעמים והיא לא ענתה, ובלב ידעתי, שאם היא לא עונה, בטח קרה לה משהו. 

כשהתקשרתי היא כבר לא הייתה בין החיים, לא היה מי שיענה. זרקו לתוך המיגונית שהם התחבאו בה רימונים, וריססו אותם בירי. לא היה להם סיכוי.

מנואלה נשארה אצל אמא של אנטוניו, ואת אביאל הביאו אלינו בשבת. שני ילדים שהיו צריכים לגדול כאחים, אבל הנסיבות הפרידו ביניהם".