זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

הבנת הספרות הרבנית וזהות נוצרית

יעקב דויטש

David B. Ruderman / Connecting the Covenants: Judaism and the Search for Christian Identity in Eighteenth-Century England, University of Pennsylvania Press, Philadelphia 2007, 143 pp.

במחקריו של דוד רודרמן, שעניינם בעיקר בהיבטים שונים של המחשבה והיצירה התרבותית והרוחנית בחברה היהודית, הוא עמד על חשיבותה ועל ייחודה של העת החדשה המוקדמת בהיסטוריה היהודית, והיה בין התורמים להגדרתה כתקופה מובחנת בחקר תולדות ישראל. בספריו הקודמים שילב רודרמן את העיסוק הביוגרפי בניתוח היסטורי רחב, וכך הוא עושה גם בחיבור זה, שנקודת המוצא שלו היא התבוננות ממוקדת בדמות אחת: משה מרקוס. על-פי מיטב המסורת של המיקרו-היסטוריה, העיסוק בדמותו של מרקוס וביצירתו משמש נקודת מוצא לדיון בשאלות רחבות הקשורות ליחסים בין נוצרים ליהודים ולדיונים פנים-נוצריים ביחס ליצירה היהודית. התוצר הסופי הוא חיבור המאיר באור חדש תפישות נוצריות, שעיצבו את יחסם של נוצרים ליהודים ובייחוד את יחסם של מלומדים נוצרים באנגליה ליצירה היהודית הרבנית בעת החדשה המוקדמת.

הטענה הגורסת כי הנצרות היא היורשת של היהדות, הובילה ליחס מיוחד מצד הנוצרים אל כתבי הקודש העבריים ועוררה את הצורך בהבנה נכונה שלהם. במהלך ימי-הביניים החלו מלומדים נוצרים לבחון לא רק את הנוסח העברי של המקרא אלא גם את הספרות הרבנית לגווניה, ובכללה התלמוד וספרות המדרש. ההתעניינות של נוצרים בלימוד עברית ובמחקר של טקסטים עבריים, תופעה המכונה "הבראיזם נוצרי", הגיעה לשיא פריחתה בין המאה השש-עשרה למאה השמונה-עשרה, ובאה לידי ביטוי בהוצאה לאור של תרגומים של יצירות עבריות ובחיבורים שעסקו בהיבטים שונים של הספרות היהודית, בייחוד זו הרבנית. בשנים האחרונות זכה העיסוק בהבראיזם הנוצרי לעדנה מסוימת, בין היתר, הודות לקבוצת מחקר שהתכנסה במכון ללימודי יהדות מתקדמים בפילדלפיה, שבראשו עומד דוד רודרמן, וכך אנו יודעים יותר על הסיבות השונות שהובילו לפריחתו של ההבראיזם הנוצרי. עם זאת, המחקר על ההבראיזם התמקד בדרך-כלל במאות השש-עשרה והשבע-עשרה, ומבחינה זו ספרו של רודרמן הוא אחד הניסיונות הראשונים לעמוד על מאפייני ההבראיזם הנוצרי בשלהי התקופה של פריחתו.

הספר דן בשורה של מחברים, שפעלו בעיקר בשני העשורים הראשונים של המאה השמונה-עשרה באנגליה, ובדעות השונות שהם הציגו בנוגע לתורה שבעל-פה. רודרמן פותח בדיון בשני חיבורים, שמהווים רקע להצגתו של משה מרקוס בהמשך הספר. האחד הוא ספרו של דוד נייטו (Nieto) הכוזרי השני הוא מטה דן, שיצא לאור בשנת 1714 (מהדורה עברית, ירושלים 1958), ובו יצא נייטו, שכיהן אז כרב בית-הכנסת של הספרדים והפורטוגלים בלונדון, להגנתה של היהדות הרבנית ושל התורה שבעל-פה. האחר הוא חלקו הראשון של ספרו של המפרי פרידו (Prideaux) על אודות היהדות והנצרות הקדומה, The Old and the New Testament Connected. בספר זה דחה המחבר את הטענות, שהיהדות הרבנית משקפת את האמונה המקראית, וטען שהיא המצאה אנושית וכי הדמיון בינה לבין המקור המקראי הוא מוגבל ביותר.

רודרמן טוען, שמעבר להקשר הפנים-יהודי וראיית החיבור של נייטו כתגובה לספקות שהעלו חוגים שונים ביחס לתוקפה של התורה שבעל-פה, יש לראות את ספרו של נייטו גם בהקשר של השיח הנוצרי שהתקיים באנגליה באותה תקופה בנוגע למעמדם של כתבי הקודש, כמו למשל דבריו של פרידו. פרידו הציג את המקום המרכזי שיש לתורה שבעל-פה בתפישה היהודית, אולם הוא לא הסתפק בכך, ותקף את יחסם של היהודים לתורה שבעל-פה. לדבריו, היהודים, בדיוק כמו הקתולים, ויתרו לחלוטין על דבר האל כדי לתת מקום למסורות שלהם. עם זאת, פרידו לא התעלם מן הערך של הספרות הרבנית, שכן במקרים מסוימים היא מוכיחה את צדקת הפרשנות הנוצרית לכתבי הקודש.

הפרקים השני והשלישי בספר מוקדשים לדיון במשה מרקוס. מרקוס, שנולד בשנת 1701, היה בן למשפחה ממוצא גרמני שהיגרה לאנגליה, וסבתו מצד אמו הייתה גליקל מהמלין. אביו, שהיה סוחר יהלומים, נסע במסגרת עסקיו להודו, ואילו מרקוס הצעיר נשלח לקרובי משפחה בהמבורג, שם למד בישיבה ואף רכש השכלה כללית. כאשר היה בן 18 הוא נפגש עם אנשי כנסייה פרוטסטנטיים, שוחח אִתם על ההבדלים בין האמונה היהודית לנוצרית והשתכנע מחלק מטיעוניהם. עבודת בילוש מרשימה מביאה את רודרמן להשערה, שאחד מאותם אנשי כנסייה היה כוהן דת אנגליקני בשם ג'ון תומאס (Thomas), שחי בגרמניה. בעקבות מפגשים אלה נחשף מרקוס לברית החדשה, והתפעל במיוחד מהתגשמותן של הנבואות המקראיות בה. בשנת 1723 החליט מרקוס להמיר דתו ונטבל לנצרות. בעקבות זאת חדלו הוריו מלהעניק לו תמיכה כלכלית; בתגובה החליט מרקוס לתבוע את הוריו לדין, ובית-המשפט פסק שעל האב לשלם לו סכום כסף מסוים (אם כי תביעה נוספת שהגיש מלמדת, שהוא לא קיבל את הכסף). מרקוס סיפר, שבמשך אותה תקופה הוא שרד רק בעזרתו של ג'נטלמן נדיב, ורודרמן סבור, על סמך ראיות אחדות, שאותו ג'נטלמן היה דוד וילקינס (Wilkins), שכיהן בתפקידי כמורה בכירי ם בכנסייה האנגליקנית.

בשנת 1724, שנה לאחר התנצרותו, פרסם משה מרקוס את חיבורו The Principal Motives and Circumstances That Induced Moses Marcus to Leave the Jewish, and Embrace the Christian Faith. מומרים רבים כתבו חיבורים, שבהם ביקשו להסביר את המרת הדת, אולם, כפי שמראה רודרמן, חיבורו של מרקוס כולל רכיב נוסף והוא תגובה ביקורתית על חיבורו של דוד נייטו, שכוללת טענות דומות לטיעוניו של פרידו. רודרמן גורס, ששלושת החיבורים מאפשרים הצצה אל רגע מיוחד בהיסטוריה של היהדות והנצרות ומלמדים על העיסוק הנרחב של מחברים אנגלים בעשורים הראשונים של המאה השמונה-עשרה בשאלת היחס בין המקרא לברית החדשה.

שלושת הפרקים האחרונים של הספר דנים בוויכוחים שהתנהלו בין מספר מלומדים אנגלים בנוגע לנוסח של הטקסט המקראי, לזיקה בין הנבואות שבתנ"ך ובברית החדשה ולאופן שבו אפשר להיעזר בספרות הרבנית כדי להגיע להבנה טובה יותר של האמונה הנוצרית. הפרק הרביעי מוקדש בעיקרו לוויכוח שהתנהל סביב ספרו של ויליאם ויסטון (Whiston), שבו טען, שהנוסח של הטקסט המקראי עוות על-ידי היהודים כדי למנוע התאמה בין הנבואות שבמקרא לבין המסופר על ישו בברית החדשה. אחד המגיבים לחיבור היה משה מרקוס, שעשה זאת באמצעות תרגום והערות לספרו של המלומד הגרמני יוהן קרפזוב (Carpzov), חיבור שמטרתו הייתה להגן על הנוסח של הטקסט המקראי. רודרמן מראה, שהחלטתו של מרקוס להתערב בוויכוח הייתה צעד מחושב, שנבע מהחשיבות של הפולמוס, והוא מעלה את ההשערה, שמרקוס ביקש להדגיש את יכולתו לתרום לוויכוח דווקא בגלל היותו יהודי מומר.

עיקר הדיון בפרק החמישי מוקדש לחיבורו של ווילם סורנהוסיוס (Surenhusius), ספר המשווה
(Sefer ha-Meshaweh) שיצא לאור בשנת 1713 ולתגובות עליו. בחיבורו ביקש סורנהוסיוס, שהוציא לאור עוד קודם את התרגום הראשון ללטינית של כל ששת סדרי המשנה, להיעזר במקורות יהודיים כדי להסביר את הסתירות בין התנ"ך לברית החדשה. סורנהוסיוס הגיע למסקנה, שהיו רבנים שנטלו לעצמם חירות מסוימת באופן שבו ציטטו מכתבי הקודש, ועמד על האופן שבו הם שינו את המשמעות המילולית של פסוקי המקרא למשמעות רוחנית. בעקבות זאת הסביר סורנהוסיוס, שהטכניקות הרבניות של ציטוט מן המקרא עשויות להבהיר את האופן שבו מצטטים בברית החדשה פסוקים מן התנ"ך, וכך אפשר להסביר את הסתירות שישנן לכאורה בין "הברית הישנה" והחדשה. עמדתו של סורנהוסיוס מלמדת, שבראשית המאה השמונה-עשרה התפתחה ההכרה בחשיבות של לימוד המקורות הרבניים, לא רק למען הנבירה בטקסטים עתיקים, אלא מתוך תפישה, שרק כך ניתן להבין את יסודות הנצרות. גישה זו מצאה לה תומכים בקרב אנשי כנסייה, ואחת התוצאות הייתה הניסיון לתרגם את המשנה לאנגלית, עניין שנדון בפרק השישי והאחרון של הספר.

הדמות המרכזית בפרק השישי הוא ויליאם ווטון (Wotton), מלומד ששלט בשפות המזרח, ובין היתר תרגם לאנגלית והוציא לאור בשנת 1718 שתי מסכתות מן המשנה: מסכת שבת ומסכת עירובין. לדברי ווטון, היוזמה לתרגום באה בעקבות שאלות על אופן שמירת השבת בזמנו של ישו ובקרב הנוצרים הראשונים. האתגר שעמד בפני ווטון, כמו בפני כל נוצרי שתמך בלימוד המקורות הרבניים, היה כיצד לאזן בין הערכה לספרות הרבנית לבין דחייה של מעמדה האלוהי. ווטון עשה זאת על-ידי הדגשת הרציונליות של מערכת החוקים הרבנית, אבל בה בעת טען, שהבעיה הייתה שהרבנים ייחסו לעצמם סמכות רבה מדי.

ווטון האמין, שהלימוד בזמנו עלה בערכו על הידע בעת העתיקה משום שכלל היבטים שלא היו מוכרים לקדמונים, לרבות ידיעתן של השפות השמיות השונות וההיכרות עם הספרות הרבנית והתלמודית. באופן זה, טוען רודרמן, מעיד ווטון שהוא הבין היטב, כי התקופה שבה הוא חי משקפת רגע מיוחד בהיסטוריה של הלמדנות הנוצרית, בהבנה העצמית הנוצרית ובהכרה בחשיבות הגדלה של הרכיב העברי בתרבות המערבית.

עמדות חיוביות דומות לספרות הרבנית הוצגו כבר באמצע המאה השבע-עשרה על-ידי מלומדים כמו ג'ון סלדן (Selden) וג'ון לייטפוט (Lightfoot). רודרמן מראה, שווטון וחבריו היו מודעים לכך שהם ממשיכים את מי שקדמו להם בחצי מאה, ולדבריו, ההבדל הוא בדגש על חשיבותה של הספרות הרבנית להבנה נכונה ומלאה של הנצרות. לדעתו, ההבראיזם של המאה השמונה-עשרה שונה מקודמו במאה השבע-עשרה, כיוון שלא היה מדובר בו רק בעיסוק אינטלקטואלי בעבר לשמו, או אפילו ברצון להבין טוב יותר את הנצרות, אלא בהרגשה שזהות נוצרית מחייבת לימוד עברית, ובייחוד לימוד של מקורות רבניים. כמו כן, הייתה חשיבות לעובדה, שווטון וחבריו כתבו באנגלית, בניגוד לרוב ההבראיסטים במאה השבע-עשרה שכתבו לטינית, וכך הגיעו לקהל קוראים רחב יותר.

ספרו של רודרמן הוא ניסיון לזהות ולתאר פרק עלום בהיסטוריה האינטלקטואלית באנגליה של ראשית המאה השמונה-עשרה, בהיסטוריה של הלמדנות ובהתפתחות של גישות נוצריות ליהדות. הוא חושף, כיצד בתקופה של חוסר ודאות בעולם הנוצרי ביחס למקורות הנצרות, יכולים היו המקורות הרבניים לסייע באישוש היסודות של האמונה הנוצרית. רודרמן מצליח להראות בספר את הקשרים המורכבים בין היהדות לנצרות באנגליה של המאה השמונה-עשרה, ומדגים את הזיקה בין שתי "הבריתות" – "הישנה" ו"החדשה" – שאליהן מתייחסת כותרתו של הספר. הוא מצביע בצורה משכנעת על האופן שבו עשו מחברים נוצרים באנגליה של ראשית המאה השמונה-עשרה שימוש בטקסטים ובדרכי פרשנות יהודיים בניסיונותיהם לגבש את זהותם ואת אמונתם הנוצרית.

בהמשך לאחד מספריו הקודמים, Jewish Enlightenment in an English Key :Anglo-Jewry's Construction of Modern Jewish Thought (2000), שהתמקד במחברים יהודים שחיו באנגליה ובהשפעות שהיו לקשריהם עם נוצרים בעיצובה של תפישת עולם מודרנית, בא החיבור שלפנינו ומאיר את ההשפעות שהיו למפגש הנוצרי עם היהדות על עיצוב תפישת העולם של מחברים נוצרים. מעבר לדיון המפורט שבספר, שחושף פן לא מוכר בשיח הנוצרי על הספרות הרבנית ומאיר באור חדש התפתחויות ביחסים בין יהודים לנוצרים, הספר מהווה תרומה גם לדיון בשאלות רחבות יותר הנוגעות להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת. כך לדוגמא, התמקדותו של רודרמן בדמותו של משה מרקוס, בהמרת הדת שלו וביחסיו המורכבים עם אנשי החברה הנוצרית והיהודית, מציגה את חשיבותם של המומרים להתפתחות הקשרים בין יהודים לנוצרים בעת החדשה המוקדמת. מחקרו של רודרמן מצטרף למחקרים אחרים מן השנים האחרונות, שמאירים באור חדש את התפקיד המתווך שמילאו מומרים ביחסים בין יהודים לנוצרים, ומדגים כיצד הבנה טובה יותר של המומרים, יצירתם האינטלקטואלית וקשריהם עם יהודים ונוצרים כאחד מבהירה התפתחויות פנימיות בכל אחת מן החברות, ובמקביל גם את התפתחויו ת ביחסים שבין השתיים.

אחת מן ההבחנות החשובות העולות מן הספר היא חשיפת השינויים שחלו בדיונים נוצריים על אודות טקסטים יהודיים. רודרמן מזהה בראשית המאה השמונה-עשרה נקודת מפנה ביחס לספרות הרבנית והופעתה של תפישה חדשה, לפיה לימוד של טקסטים עבריים הוא חלק מן הזהות הנוצרית. נקודה זו פותחת פתח למחקרים נוספים כדי לבחון אם מדובר בדבר-מה ייחודי להבראיזם הנוצרי באנגליה, או שמא מדובר בתופעה רחבה יותר, שמאפיינת את ההבראיזם הנוצרי במקומות אחרים במערב-אירופה.

בכל פרקי הספר קל לחוש בהתלהבות של דוד רודרמן מנושא המחקר, ואפשר לראות כיצד הוא מנסה לשתף את הקורא בהתלהבות זו. הספר חושף עבודה ארכיונית מרשימה בהתחקות אחרי כל פיסת מידע הנוגעת למשה מרקוס ולדמויות האחרות הנדונות בו, והוא מדגים את חשיבותה של עבודה כזו למחקר ההיסטורי. המבנה של הספר ברור מאוד, ולאורך הפרקים מפזר רודרמן הערות, שמטרתן להראות כיצד מתקשרים דברים שנדונים בפרק מסוים לעניינים המוצגים בפרק אחר, וכך מתגבשת תמונה שלמה המכילה את כל הנושאים והדמויות השונות. הספר הוא אפוא תרומה חשובה הן לעוסקים בהיסטוריה של אנגליה והן לעוסקים בתולדות ישראל, ומהווה הוכחה נוספת לכך, שההבחנות בין היסטוריה "כללית" להיסטוריה יהודית הן מלאכותיות בעיקרן.


ד"ר יעקב דויטש חוקר את היחסים בין יהודים לנוצרים בעת החדשה המוקדמת, ובעיקר את ההבראיזם הנוצרי וכתיבה אתנוגרפית על אודות היהודים.

דוא"ל: msydeu@mscc.huji.ac.il