זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

ד"ר קיסינג'ר ומר הנרי

יהונתן אלשך וחן קרצ'ר

הנרי קיסינג'ר / דיפלומטיה, תרגם דוד בן-נחום, מבוא מאת פרופ' שלמה אבינרי, הוצאת מרכז שלם, ירושלים 2007, 942 עמודים

1.
תופעה מתמיהה התרחשה בהיסטוריוגרפיה של העשורים האחרונים. בעוד תחומים כמו ההיסטוריה של הרעיונות, הספרויות, האמנויות, חיי היומיום, הלכי הרוח, משלחי היד והקבוצות החברתיות "האילמות" (נשים, איכרים, ילדים, פושעים וכיו"ב) התמכרו לחשיפת יחסי הכוח, הרי דווקא ההיסטוריוגרפיה הדיפלומטית, הצבאית והפוליטית - שהיא תחום המולדת של חקר יחסי הכוח והרישום הפנקסני של תנודותיהם - נשלחה מבוישת אל פינה נידחת של הדיסציפלינה. כמו על-פי חישוביו של מאזן תאורטי נסתר כלשהו, גילויו המסעיר של הכוח במחוזות אשר נחשבו בעבר לטהורים מהשפעותיו, דן את העיסוק בו במחוזותיו המסורתיים לשעמום מייגע.

אפשר להסביר את הגלייתה של ההיסטוריוגרפיה הדיפלומטית-הצבאית-הפוליטית אל השוליים-כביכול כמחווה של תיקון או של השבת איזון (שלא לומר נקמה) נוכח החשיבות העצמית המופרזת, שאפיינה מאז ומתמיד את מחוזות הדיפלומטיה, הצבא והפוליטיקה הרשמית. היסטוריוגרפיה זו הייתה שבויה לחלוטין בדימוי העצמי של מושאי מחקרה, והיא מעולם לא פקפקה בכך, שהיא מתארת את המתרחש בשדרה המרכזית של המציאות ההיסטורית - במרכז העצבים של הסדרים החברתיים. ההעתקה ההדרגתית של תשומת-הלב ההיסטוריוגרפית אל אנשים וגופים שאינם ראשי מדינה, צבאות ושגרירים, ואל מקצבי זמן איטיים וממושכים מכדי לתעד אירועים, חשפה בהדרגה את מידת האוטונומיה המפתיעה של מושאים אלה. לא זו בלבד שמרכזיותם המהותית של השלטון ומפעלותיו הוטלה בספק, אלא עצם הדימוי היסודי של החברה כמבנה בעל מרכז יחיד ושוליים נידחים הפך מפוקפק יותר ויותר.

אבל, גם אם הפוליטיקה הרשמית, הדיפלומטיה ומטות הפיקוד הכללי (ומעניין לציין ולתהות על היעדרם היחסי של קברניטי הכלכלה מההיסטוריוגרפיה של המרכז הפוליטי) אינם, כפי שהאמנו בעבר, זירת ההתרחשות העיקרית של המציאות ההיסטורית, הרי היא עדיין אחת מזירות ההתרחשות ההיסטוריות, וסביר אף להניח שהיא בכל זאת איננה הזניחה והנידחת שבהן.

ומה מתאים יותר מדיון בספרו של הנרי קיסינג'ר, דיפלומטיה, לבחינה של אותה סוגה היסטורית, אשר על אף ותיקותה עתידה עוד לפניה, ההיסטוריה הדיפלומטית? ספר מונומנטלי זה, שתרגומו לעברית מחזיק למעלה מ-900 עמודים, יצא לאור לראשונה בשנת 1994, ולא במפתיע היה מיד לרב-מכר ולקריאת חובה. ראש וראשון לעניין הוא המחבר: הנרי קיסינג'ר, אחת הדמויות הדומיננטיות והשנויות במחלוקת בשליש האחרון של המאה העשרים, מעל הכול כמדינאי (היועץ לביטחון לאומי בשנים 1975-1969 ומזכיר המדינה האמריקני בשנים 1977-1973), אבל גם כחוקר (הדוקטורט שלו עסק בסדר הפוליטי לאחר קונגרס וינה ומאז כתב ספרים רבים על מדיניות החוץ של ארצות-הברית ועל פועלו המדיני). בינות לזֵרי הדפנה, שעליהם קיסינג'ר נח, אפשר למצוא את "פתיחתה" של סין לארצות-הברית, קידום הדטנט עם ברית-המועצות, ניהול המשא ומתן לנסיגת ארצות-הברית מווייטנאם, וניצוח על סיום מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 - מפעל שזיכה אותו לא פחות מאשר בפרס נובל לשלום.

מקטרגיו הלא-מעטים של קיסינג'ר, לעומת זאת, מזכירים לנו, שהוא האיש שדחף להפצצות על קמבודיה בשנת 1969 ולפלישה אליה בשנת 1970 - פעולות שערערו את יציבותה של קמבודיה והביאו למותם של עשרות אלפי בני-אדם (יש הטוענים, כמאתיים אלף), וכל זאת רק כהקדמה לטרגדיה האיומה שהמיט שלטון החמר רוז' (Khmer Rouge), משטר אשר ספק אם היה קם אלמלא התערבותה חסרת-האחריות של ארצות-הברית בקמבודיה. קיסינג'ר היה מעורב גם בהדחה וברצח של נשיא צ'ילה, סלוודור איינדה (Allende), וכן לא התנגד לכיבוש הרצחני (למעלה ממאה אלף קורבנות) של מזרח-טימור על-ידי אינדונזיה, ולמעשה אף תמך בו. מומחים לפועלו של האיש מדברים אפוא על "שניוּת", ומציגים אותה לעתים על-ידי פיצול אירוני של שמו: ד"ר קיסינג'ר - המומחה לרֵאָל-פוליטיק, שמשתמש בתובנותיו המבוססות על ידע עצום בשירות מדינתו הנתונה במצוקה, ומר הנרי - אופורטוניסט תאב-כוח, שמטרתו העיקרית היא האדרת עצמו, יהא המחיר בחיי אדם אשר יהא.

דיון בדיפלומטיה של קיסינג'ר - ספר שהיה לרב-מכר במידה שספרי היסטוריה כמעט אינם זוכים לה אף פעם - בהקשר של ההזחה לשוליים של היסטוריה דיפלומטית, עלול להצטייר כמגוחך משהו. אך אולי דווקא כך נחשף עצם הדימוי של מרכז ושוליים כבלתי-יציב: איך קובעים מהו מרכז ומהם שוליים? דווקא חוסר היכולת להבחין כהלכה - בין עיקר לתפל, בין מרכז לשוליים, בין סיבה ומסובב, אינטרס אמיתי ואינטרס כוזב, בעל ברית ואופורטוניסט בוגדני, כוח של ממש ומגדל קלפים רעוע - הוא שעומד ביסוד הביקורת על האופן שבו הבין הנרי קיסינג'ר מהי היסטוריה דיפלומטית.

2.
ההיסטוריה הדיפלומטית נולדה, במובן מסוים, במרכז הדיסציפלינה: מחקריו של ההיסטוריון הגרמני בן המאה התשע-עשרה, לאופולד פון רנקה (Ranke) הסתמכו על ארכיונים דיפלומטיים (בעיקר ונציאנים מראשית העת החדשה) כדי לתאר כיצד הביאה מדיניות החוץ לצמיחתה של המדינה המודרנית. הצבת פעולותיהן של המדינות כמושא החקירה המרכזי בהיסטוריה לא הייתה אלא אחד הביטויים לתפישת המדינה כסוכן השינוי המרכזי בהיסטוריה. טאוטולוגיה זו גררה, כאמור, התקפות תאורטיות שונות במהלך המאה העשרים, ובהדרגה נחקק בהיסטוריה הדיפלומטית אות קין של שמרנות בלתי-מתוחכמת.

ההיסטוריה הדיפלומטית שנכתבה לפי המודל של רנקה - ומכונה גם היסטוריה דיפלומטית "ישנה" - התרכזה בחקר היחסים בין המדינות כדי לברר מדוע וכיצד חלו שינויים היסטוריים. הקריאה של מסמכים ראשוניים מארכיון המדינה נתפשה כמספקת כדי לזהות תהליכים של קבלת ההחלטות, שהובילו לתמורה ההיסטורית. החקירה לוותה בדרך-כלל בשיפוט בינָרי של ההחלטות כ"נכונות" או "שגויות". התוצר היה בדרך-כלל נרטיב צמוד לכרונולוגיה, שתיאר את השתלשלות יחסי החוץ של מדינות אירופיות. במהלך המאה העשרים התחלפה הזירה האירופית צנועת-הממדים במערכת בינלאומית רחבת-היקף, ששחקניה הלכו ורבו בהתאם לקצב שבו התחוללה הדה-קולוניזציה. במקביל הפכה החדירה ההולכת וגוברת של ההמונים לפוליטיקה, לכלכלה ולתרבות (תהליך הדמוקרטיזציה) את התהליכים "הפנימיים" בכל חברה, למסובכים ורבי-רבדים. כך נולד ספק ביכולת להסביר את המתרחש ב"צומת של קבלת ההחלטות". הוודאות בדבר מיקומו של צומת שבו מתקבלות ההחלטות התערערה עוד יותר בעקבות ההכרה בכך, שאותו צומת מאוכלס בסוכנים רבים ושונים המשפיעים בדרכים גלויות, נסתרות, מכוונות ומקריות על אותם "מקבלי החלטות" ייצוגיים. במצב עניינים שכזה אין לכאורה מקום לשיפוט ביקורתי של המתרחש. דא עקא, שדווקא אז התחדדה הוודאות, שמקבלי ההחלטות (ועוד יותר מכך, כלל הסוכנים שרוחשים סביבם) מתקשים להבין את האתגרים הניצבים בפניהם ולנהל את יחסי החוץ של מדינותיהם.

אחרי מלחמת העולם השנייה ניסו חוקרים כמו האנס מורגנתאו (Morgenthau), א"ה קאר (Carr), ג'ורג' פ' קנן (Kennan) וולטר ליפמן (Lippmann), לצמצם את המורכבות של התמונה באמצעות המעטה מתודולוגית בהשפעת גורמי החוץ והפנים על יחסי החוץ. כדי לעשות זאת הם הדגישו את עליונות המדינה ואת השפעת האליטות על תהליכים של קבלת ההחלטות. במקביל, הם חזרו ושיננו, כי המדינה חייבת להשתמש בכוחה כדי לקדם את האינטרסים שלה. חוקרים אלה נטו - ברוח התקופה - לגישה טכנוקרטית, ועל-כן הטיפו לקביעת מדיניות חוץ על-ידי אליטה מקצועית. לתפישתם, אליטה כזו יכולה לחשב טוב יותר מאשר ההמון ונבחריו את האיזונים הגלובליים (מאזן הכוחות) ואת מערכות הבריתות, ולנווט בין האינטרסים הלאומיים המנוגדים. לכן פרסומיהם אף לוו לעתים בהמלצות לגבי קביעת אסטרטגיות, שיבטיחו את האינטרס הלאומי של ארצות-הברית ואת מעמדה כמעצמה עולמית. שיטת מחקר וכתיבה זו היו אטרקטיביות בעיני מקבלי החלטות, כיוון שההתעלמות משחקנים שלא היו מדינות, כמו תאגידים רב-לאומיים או ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) ומהשפעותיהם, הקלה עליהם לגבש אסטרטגיה כלפי ההתרחשויות בעולם. יש להודות, שהתנזרות זו ממורכבות-יתר (over-complexity), שמאפיינת "תאוריה-היסטוריה" זו, נשארה בלב שיטת המחקר המקובלת בהיסטוריה דיפלומטית עד ימינו.

אבל ישנה גם כתיבה אחרת. על אותה הכתיבה ההיסטורית-הדיפלומטית המסורתית קראו תיגר היסטוריונים אמריקנים כמו ויליאם אפלמן ויליאמס (Appleman Williams), ולטר לה-פבר (LaFeber), שפרסמו מחקרים רביזיוניסטיים כבר בשנות השישים. רבים ממחקרים אלה העלו אל פני השטח את משקלו של האינטרס הכלכלי במדיניות החוץ של ארצות-הברית, וביתר דיוק, את המקום המרכזי שתופס תהליך הפצתן וכפייתן של גישות מַקרו-כלכליות מבית-המדרש הנאו-ליברלי במרחביו של תחום ההשפעה האמריקני. שלא במפתיע, מחקרים אלה מתחו ביקורת על מלחמת וייטנאם והרחיבו את הרגישות הביקורתית להתנהלות ארצות-הברית ביחס למדינות המתפתחות בכלל. הם אף הסיטו את הדגש בחקר ההיסטוריה הדיפלומטית מאירופוצנטריות לגלובליות. ארגון מחודש זה של הפרספקטיבה הגדיל מחד גיסא את מספר המדינות המשחקות בשדה, אבל מאידך גיסא חשף את משקלה של "החברה" במדינה, והצביע על השפעתן של חברות עסקיות פרטיות ותאגידים על קבלת ההחלטות. כלומר, מדובר היה בתהליך כפול, שבו לצד הִתרבות המדינות, הוסיף המחקר למשחק הבינלאומי שחקנים מסוגים שונים לחלוטין מהמדינה. את תמרוני הסלון האלגנטיים והמלוטשים של הדיפלומטיה הקלסית, החליפה מהומה רבתי, שהזכירה יותר מכול את אולם המסחר בבורסה של ניו-יורק.

מזיקה במיוחד הייתה חשיפתה לאור השמש של אותה "אידאולוגיה", שהייתה נוכחת מאחורי מדיניות החוץ, מאחר שחשפה את יחסי הכוחות הפנימיים (על-פי איזה אידאולוגיה פועלים? למי יש אינטרס "לאומי"?) שהיו מוצפנים עד אז במערך יחסי הכוחות החיצוני. קובעי המדיניות פעלו על סמך הנחת-יסוד, שהם יכולים לשלוט באירועים ולנהלם, לחשב דבר-מה שנקרא "האינטרס הלאומי" ולקדם את יישומו של חזון קוהרנטי. חישובם של משתנים אלה - האינטרס הלאומי, מאזן הכוחות, הטקטיקה הממוקדת - נתפש כתולדה הכרחית וניטרלית של המפגש בין היגיון ועובדות. השקפה זו ידועה יותר מכול בשם "הגישה הראליסטית", וקיסינג'ר הוא ללא ספק האישיות המזוהה אִתה בדורנו יותר מכל אדם אחר.

ההיסטוריון של המלחמה הקרה, ג'ון לואיס גַדיס (Gaddis), הוא הבולט שבין ההיסטוריונים הפוסט-רביזיוניסטיים, שהתמודדו מאז שנות השבעים והשמונים עם הביקורת הרביזיוניסטית וניסו לבסס מחדש את הגישה הראליסטית לחקר היחסים הבינלאומיים ולניהולם. החידוש המעניין ביותר של היסטוריונים אלה היה ניסיון להטמיע את התחום הכלכלי הפנים-מדינתי בתוך מחקריהם. בעוד שההיסטוריונים הרביזיוניסטיים הבינו את הכלכלה כלחץ פנימי בלתי-מנוצח כמעט, שמופעל על מקבלי ההחלטות, ההיסטוריונים הפוסט-רביזיוניסטיים ניסו להבין את הכלכלה במונחים של כלי להשפעה חיצונית - כלומר כחלק מהאסטרטגיה הגאו-פוליטית רבתי. לדוגמא, הם טענו שבזמן המלחמה הקרה הפכה ארצות-הברית לאימפריה בעל כורחה כדי להתגונן מפני ברית-המועצות. כלומר, המאבק בברית-המועצות לא היה תוצאה של קידום האינטרסים הכלכליים של ההון האמריקני, אלא להיפך: שגשוגו של ההון האמריקני היה תולדה של המאבק הבין-גושי - ההון האמריקני, בהיותו אחד מכלי הנשק המרכזיים במאבק, מצא עצמו נהנה מרוח גבית מתמדת של הממשל האמריקני.

הפוסט-רביזיוניסטים העשירו אפוא במידה רבה את הבנתנו לגבי "ארגז הכלים", שבעזרתו מדינה מקדמת את ענייניה ומנהלת את מערך האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית - והבולט מבין הכלים החדשים בארגז היה הכלכלה. אבל להבדיל מהגישות הביקורתיות, הקפידו הפוסט-רביזיוניסטים להדגיש את העליונות של הניתוח הגאו-פוליטי על פני השפעתם של הגורמים הפנים-מדינתיים. המדינה איננה כלי שרת לאינטרסים הטרוגניים, קפריזיים ומסוכסכים של הכלכלה האמריקנית, אלא הכלכלה האמריקנית היא אחד הכלים המרכזיים, שבאמצעותו המדינה מקדמת את האינטרס הלאומי הכולל שלה.

לצד המאבק הזה בין שתי אסכולות פרשניות בהיסטוריה הדיפלומטית, שנותרו בסופו של דבר נאמנות לשיטות המחקר המסורתיות של ההיסטוריון ובעיקר ל"אתרי הקינון" המסורתיים שלו (ארכיונים לאומיים, ובראשם הארכיון של משרד החוץ), התפתחו אף שיטות מחקר חדשות. התפתחויות אלו נבעו משינוי ההשקפה בדבר רכיבי היסוד וחומרי הגלם שמהם בנויה המערכת הבינלאומית, כמו גם מהתפתחויות תאורטיות. תהליך הגלובליזציה הכלכלית, מהפכת התקשורת וצמיחתה של ההכרה בסיטואציה של תלות הדדית בין המדינות השונות, הביאו היסטוריונים כמו אקירה איריה (Iriye) לנסות ולכתוב היסטוריה גלובלית (להבדיל מהיסטוריה לאומית, שדנה בין היתר גם בקורותיה של המדינה המסוימת בזירה הבינלאומית) מפרספקטיבה חוץ-מדינתית ורחבת-יריעה. היסטוריונים אחרים, כמו פרנק נינקוביץ' (Ninkovich) מנסים לבחון את השפעתה של האידאולוגיה על קבלת ההחלטות - האופן שבו האידאולוגיה, הרווחת באופן מודע או באופן בלתי-מודע בקרב מקבלי ההחלטות, יוצרת נקודות עיוורון, עיוותי פרספקטיבה והעדפות מוּטות. היסטוריונים אחרים, כמו מייקל הוגן (Hogan), מנסים לתמרן בין המגמות השונות ולכתוב היסטוריה משולבת, שבה החלטות הן בה בעת תוצאה של תנאים פנים-מדינתיים ובינלאומיים כאחד. למרות ששינויים אלה הושפעו ללא ספק מהתפתחויות כלליות במדעי הרוח והחברה, נראה שההשפעה הגדולה ביותר עליהם באה מתחום ההיסטוריה התרבותית החדשה.

ההיסטוריה התרבותית החדשה עמדה על חשיבותה של השפה, כמדיום מוגבל והיסטורי במהותו, בהתהוותם של תהליכים חברתיים ופוליטיים, והיא הניבה מחקרים חדשים גם בהיסטוריה הדיפלומטית. אחדים ממחקרים אלה הצליחו להוכיח, כיצד שאלות של תרבות פוליטית פנים-מדינתית, זהות וייצוג ופעולות של תיירים או אמנים, השפיעו על מושא המחקר העיקרי של הדיפלומטיה - כוח (פוליטי, כלכלי, אסטרטגי, גאו-פוליטי). מחקרים אלו הוכיחו, את מה שהוא בגדר כפירה גמורה מזווית ראייתה של ההיסטוריה הדיפלומטית המסורתית: כוח שוכן גם מחוץ למוסדות המדינה. תרומה ייחודית וחשובה במחקרים אלה הייתה הסבת תשומת-הלב לאופנים שבהם כוח "חוץ-ארגוני" זה נתפש על-ידי קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. במסגרת זו בוחנים המחקרים חילופי תרבות רשמיים ולא-רשמיים, וכיצד נורמות משפיעות על הכנסתם של רעיונות חדשים (כמו גזע ומגדר) בקרב מקבלי החלטות. מחקרים מסוג זה לא התרכזו רק בארכיון הלאומי, הם גם פנו לארכיונים נוספים ואף השתמשו באופן נרחב במוצרי תרבות שונים.

3.
אבל מכל העושר הזה לא נמצא מאום אצל קיסינג'ר. הספר דיפלומטיה מביא את סיפורה מעורר-ההשראה של הדרך, שבה מדינה אחת ("מחוננת בכוח, ברצון ובדחף האינטלקטואלי והמוסרי") עיצבה שוב ושוב - שהרי מדובר כמובן לא במדינה אחת, אלא בשורה של מדינות שהחליפו זו את זו במרוצת הדורות, מן המאה השבע-עשרה ועד שלהי המאה העשרים (עמ' 3) - את המערכת הבינלאומית כולה על-פי ערכיה שלה. התנאי העיקרי ליציבותו של אותו סדר עולמי, שכוננה המדינה בעלת הבכורה (לגמרי בכוחות עצמה, ככל הנראה), הוא "בתשובה לשאלה באיזו מידה הוא מיישב את מה שמקנה לחברות המשתתפות תחושת ביטחון, עם מה שהן רואות כצודק" (עמ' 13).

לאמִתו של דבר, קיסינג'ר לא המשיך להתפתח מבחינה תאורטית מעבר לדוקטורט שהוציא לאור בשנת 1957. במחקר נודע זה הוא בחן את עיצוב הסדר הפוליטי באירופה עם סיומן של מלחמות נפוליאון, והתרכז בשתי דמויות-מפתח: מטרניך (Metternich) וקַסְלריי (Castlereagh). ההסדרים שהושגו בקונגרס וינה היו בעיניו מופת לסדר בינלאומי רצוי, כיוון שכלל השחקנים הראשיים בזירה היו מעוניינים בקיומו, בניגוד להסדר הנודע לשמצה שהושג בהסכמי ורסאי כמאה שנים לאחר מכן.

מקריאת הספר דיפלומטיה לא ברור אם קיסינג'ר רוצה לבחון את מדיניות החוץ של מדינות מסוימות, ולהתרכז בתהליך שבו ממשלות מקבלות החלטות על דרך הפעולה המועדפת, או שמא הוא מבקש לבחון יחסי חוץ, מושג שמשמש לעתים כהסבר כולל לריבוי האינטראקציות - פוליטיות, כלכליות, תרבותיות וכו' - בין אנשים ומדינות. אמנות הדיפלומטיה עניינה העיקרי איננו המדיניות שנקבעה, אלא דווקא תקופת ההתהוות: השיחות בין נציגי המדינות, תהליך המשא ומתן. דיפלומטיה היא מונח שמסביר את המנגנונים והשיטות שבאמצעותם מתנהלים היחסים בין המדינות, אבל הכתיבה על תולדותיהם, רישומם וניתוחם השיפוטי, אינה מלאכה פשוטה.

קיסינג'ר טורח, כמעט לכל אורך הספר, לתאר את פועלם של מקבלי ההחלטות הגדולים, מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות ושרי חוץ. הוא שופט אותם לפי השקפת עולמם, פרשנותם לגבי האינטרסים הלאומיים של מדינותיהם ודרך פעולתם. אבל מדי פעם, ובלי הסבר למה ומדוע דווקא כאן ובהקשר זה, אנו נחשפים לעמדותיהם של שגרירים, שרים, מומחים ליחסי חוץ או אנשים אחרים, ש"השפיעו" על השקפת העולם של מקבלי ההחלטות. כך, למשל, בפרק ח חושף קיסינג'ר דמויות-מפתח שונות במערכת הממשל הרוסית ואת הדיון שהתקיים ביניהן ערב מלחמת העולם הראשונה. בחלק זה של הספר, שמבוסס על מספר מצומצם של ספרים שעסקו בהיסטוריה דיפלומטית, מצליח קיסינג'ר לתאר מגוון דעות, רעיונות ופרשנויות של אנשים כמו ולדימיר אוברוצ'ב (Obruchev), השליש הצבאי הראשי של שר החוץ ניקולאי גירס (Giers) בשנת 1892, שהטיף לגיוס מלא של הצבא במקרה של עימות, פיוטר דורנובו (Durnovo), שהיה חבר מועצת המדינה בשנת 1914 והתריע, שמלחמה עלולה להביא למהפכה חברתית, ואחרים כמותם שניהלו ויכוח בעד ונגד המלחמה. אנשים אלו מהווים רק את קצה הקרחון: ואולם, פעילותם ופעילות של רבים אחרים בשנים שקדמו למלחמה, השפעתם על היבטים שונים בתחומי החיים בחברה הרוסית, והדרך שבה הם הושפעו ממגוון גורמים, שיכלו להאיר תמונה רחבה יותר של ההיסטוריה הדיפלומטית הרוסית, לא זכו לקבל ביטוי נאות (עמ' 194-186, 199-197).

באופן דומה ובניגוד לנוהגו, מתעקש קיסינג'ר בפרק יח לתת מקום נרחב לדיון התאורטי-הפרקטי שהתקיים במעגלים הפנימיים של מחלקת המדינה האמריקנית בתום מלחמת העולם השנייה. קיסינג'ר מראה, שהמדינאים הבכירים בארצות-הברית לא ידעו כיצד עליהם לפעול כאשר הסובייטים החלו להתבסס במזרח-אירופה, עודדו מלחמת אזרחים ביוון ותרמו לאי-שקט אזרחי במערב-אירופה על-ידי עידוד מפלגות קומוניסטיות לערוך הפגנות המוניות. הדיון ב"מברק הארוך" של ג'ורג' קנן (שהיה דיפלומט בשגרירות הרוסית באותה עת) ובמאמר שלו בכתב העת Foreign Affairs, וכן בוויכוחים ובמסמכים נוספים של מחלקת המדינה ובמדיניות הבלימה שעוצבה בעקבותיהם, מהווה דווקא דוגמא מאלפת לאופן שבו דיון במסמכים ראשוניים, בשיטות העבודה של מנגנוני החוץ ובהשפעתו של שיח דיפלומטי פנימי, יכול לתת הסבר משוכלל ומעמיק בהרבה להתנהלותן של מדינות מעבר להחלטות של קובע מדיניות יחיד בצמרת. אולם דיונים מסוג זה, שמהווים את המודל העיקרי לעבודת ההיסטוריון הדיפלומטי, כמעט שאינם בנמצא בספר.

מטרת הספר דיפלומטיה היא כאמור להציג כיצד הושגו הסְדרים העולמיים בין מדינות מאז המאה השבע-עשרה ועד שלהי המאה העשרים. קיסינג'ר טוען, שמספר מדינות - החזקות ביותר במערב הנוצרי המודרני - ובאופן מדויק יותר, מספר מנהיגים, הם שעיצבו את הסדרים האלה. התנאי המרכזי לקיומו המתמשך של הסדר כזה הוא ערכים משותפים ואינטרסים משותפים בקרב המעצמות; סדר עולמי שמבוסס על קונסנזוס שכזה, לדידו של קיסינג'ר, הוא עמיד לאורך ימים ומונע מלחמות.

חיבורו של קיסינג'ר מבקש להציג את יעילותה של שיטת הרֵאל-פוליטיק והאינטרס הלאומי דרך תיאור פרשני של שרשרת אירועי-מפתח (לדעתו וטעמו של קיסינג'ר כמובן) בתולדות הזירה הבין-מדינתית במערב הנוצרי המודרני. קיסינג'ר מציג את עקרונות הרֵאל-פוליטיק כאידאל, שלאורו הוא מבקש לחנך את מנהיגי ההווה והעתיד. המבנה הנרטיבי שהוא טווה (בכישרון מעורר-הערצה, יש להודות) מציב לקח בסופו של כל סיפור, והלקחים אינם אלא שינון חוזר ונשנה של עקרונות הרֵאל-פוליטיק. כך מביא קיסינג'ר מסקנות ברורות לכאורה הקשורות לראל-פוליטיק. לדידו, כדי להבין מהו הסדר העולמי צריך לתת תשובה לשלוש שאלות: "מהן היחידות הבסיסיות של הסדר הבינלאומי? מהם האמצעים שלהן לקיים פעילות גומלין? ומהם היעדים שלמענם הן מקיימות פעילות זו?" (עמ' 784). אופיו המחנך של החיבור איננו רק הד לנסיך של מקיאוולי, אלא תו היכר עקרוני של ההיסטוריוגרפיה המסורתית. היסטוריוגרפיה זו ביקשה בראש ובראשונה לחנך את מנהיגי העתיד לאור הלקחים מעלילותיהם של מנהיגי העבר. המטרה הדידקטית של הכתיבה ההיסטורית מבוססת על תפישת המציאות כמכילה בתוכה גם מסר נורמטיבי על אודות אותה מציאות - לדעת מה באמת היה, פירושו גם לדעת כיצד באמת היה צריך להיות. המיזוג האופטימי הזה, של האמיתי (המצוי) עם הטוב (הרצוי) מנוגד להנחה השגורה, לפיה גישתו של קיסינג'ר (ושל קודמיו כרישלייה, מטרניך וביסמרק) היא פסימית במובהק.

הספר מחולק לשני חלקים שווים. המחצית הראשונה של הספר מגוללת מספר פרשות-דרכים בהיסטוריה של יחסי החוץ בין המעצמות המערביות מאמצע המאה השבע-עשרה ועד מלחמת העולם השנייה. קיסינג'ר מנסה לתאר את הסדרים ה"עולמיים" שמעצמות אלו עיצבו טרם הצטרפותה של ארצות-הברית. לטענת קיסינג'ר, בתקופה זו קרס החזון של אימפריה עולמית במערב. במקומו קמו מדינות שהיו שוות פחות או יותר זו לזו בכוחן. נציגיהן הבינו, שרק מאזן כוחות יוכל להגביל השתלטות של מדינה אחת על אחרת, ואת היקף הסכסוכים ביניהן. בכל פרק מנסה קיסינג'ר לאתר את המהלכים המדיניים העיקריים שהביאו, לדידו, לשינוי הסדר העולמי. בייחוד הוא מצר על קריסתה של שיטת מאזן הכוחות באירופה בשלהי המאה התשע-עשרה. בעיניו, הקידום האגואיסטי של מדינאים אחר העצמת מדינותיהם לא היה רֵאל-פוליטיק אלא איוולת, כיוון שהסדר העולמי חייב להיות מושתת על עקרונות משותפים והכרה באינטרסים משותפים. אי-הכרה ברֵאל-פוליטיק "האמיתי" היא שהובילה, לדעתו, למסלול חד-סטרי לעבר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מערכת הבריתות הולידה מכונת יום-דין מדינית-צבאית.

ההסכמים שסיימו את המלחמה, טוען קיסינג'ר, היו מבוססים על שני עקרונות כלליים שביטלו זה את זה: עקרון הביטחון המשותף היה כללי מדי ואילו שיתוף הפעולה הלא-רשמי בין המעצמות המנצחות, בריטניה וצרפת, היה שברירי ודו-ערכי (עמ' 230). לכן, "הסכם ורסאי מעולם לא פעל כמערכת שהמעצמות הגדולות דבקו בה, והיה רק מעט יותר משביתת נשק בין שתי מלחמות עולם" (עמ' 785).

המחצית השנייה של הספר עוסקת בפרשיות מרכזיות שהעסיקו את מדיניות החוץ האמריקנית במהלך המלחמה הקרה. עיון זה מסמן לקורא, שהחלק הראשון לא היה אלא מבוא לעלילה המרכזית: איוולת וחוכמה במדיניות החוץ האמריקנית ממלחמת העולם השנייה ועד לסיום המלחמה הקרה. בתקופה זו, לטענת קיסינג'ר, לא הייתה אפשרות של מאזן כוחות משתי סיבות עיקריות: בגלל התהום האידאולוגית העמוקה שהפרידה בין הצדדים המנצחים, וכיוון שלסטלין לא היו מעצורים בפעולתו למען האינטרסים האידאולוגיים והמדיניים הסובייטיים (עמ' 379). בעוד שבתפישת מאזן הכוחות בעבר הייתה סימטריה בשילוב של כוח צבאי, מדיני וכלכלי, הרי בתקופת המלחמה הקרה הייתה ברית-המועצות מעצמת-על צבאית וננס מבחינה כלכלית, ואילו יפן הייתה ההיפך הגמור. לרשותה של ארצות-הברית, לעומת זאת, עמדו האמצעים המדיניים, הכלכליים והצבאיים הגדולים ביותר.

בשנים אלו ניצבו שתי השקפות אידאולוגיות הפוכות זו מול זו, הליברלית-הקפיטליסטית מול הסוציאליסטית-הקומוניסטית, וכדי לקיים את הסדר העולמי היה צריך שאחת תכניע את האחרת. אולם, לצערו של קיסינג'ר, הדבקות האמריקנית בחזון של וילסון (Wilson) - החזון שקרא לקיום ביטחון קולקטיבי, שכנוע היריבים לקבל את הדרך האמריקנית, מערכת בינלאומית הפוסקת במחלוקות על בסיס הליך חוקי ותמיכה בלתי-מסויגת בעקרון ההגדרה העצמית (עמ' 788) - גרם לכך, שקברניטי מדיניות החוץ של ארצות-הברית פעלו תדיר תוך התעלמות מגורמים גאו-פוליטיים שהיו בבסיס העימות. כתוצאה מכך יריביהם, שפעלו בגישה רֵאל-פוליטית, הצליחו להשיג יתרונות על פני ארצות-הברית, למרות שזו הייתה חזקה מהם. קיסינג'ר מאשים את ה"וילסוניזם" בכישלונה של ארצות-הברית בניהול משבר סואץ, בפעולה המבישה בהונגריה, במערכה המיותרת בווייטנאם. לעומת זאת, ההכרה באמיתות גאו-פוליטיות פשוטות סייעה לה לצאת מווייטנאם, לשקם את מעמדה ותדמיתה ולהחליש את ברית-המועצות עד להתפרקות.

ואולם, מזכיר לנו קיסינג'ר, ניצחונו של הסדר העולמי הליברלי-הקפיטליסטי אינו מבטיח סדר עולמי קוהרנטי. למרות שארצות-הברית מנסה שוב להחיל את ערכיה על כלל העולם, העולם השתנה. קיסינג'ר מודה ש"העוצמה נעשתה מבוזרת יותר, והסוגיות שכוח צבאי יכול להשפיע בהן התמעטו". (עמ' 783). בעולם זה, שאין בו סכנה אידאולוגית או אסטרטגית מכרעת, קיסינג'ר מצפה, שאומות ינקטו מדיניות חוץ המבוססת יותר על האינטרס הלאומי שלהן. לכן, אליבא דקיסינג'ר, העולם חוזר להיות דומה לתנאים שאפיינו את אירופה במאה השמונה-עשרה: מספר מצומצם של מעצמות והרבה מדינות קטנות. קיסינג'ר (להבדיל מן האסכולה הנאו-קונסרבטיבית שירשה את מקומו) מטיל ספק באפשרות שרוב מדינות העולם יקבלו את הדמוקרטיה המערבית על ערכיה. במצב זה, הוא טוען, על ארצות-הברית לקבוע סדרי עדיפויות ברורים בין ערכים לבין אילוצים, תוך הגדרה ברורה של האינטרסים החיוניים (עמ' 791-789).

4.
כיצד באים כל הדברים הללו לידי ביטוי ממוקד ופרטני? לדוגמא, משבר סואץ, שנדון בפרק כא. בחרנו לדון בו בהרחבה משתי סיבות. האחת, כיוון שמשבר סואץ לא היה קשור בשום צורה בביוגרפיה האישית של קיסינג'ר, וכך ניטל אחד הרכיבים הדומיננטיים ביותר בכתיבתו של קיסינג'ר - שירת הלל לעצמו. האחרת, שמשבר סואץ (שלא היה נקודת מפנה בסדר העולמי, אלא לאמִתו של דבר, חלק מתהליך הטמעתו וייצובו של הסדר העולמי הדו-קוטבי של המלחמה הקרה), כלל שיור מן התקופה הקולוניאלית מחד גיסא, אך גם את המשחק החדש של דה-קולוניזציה בהקשר של המאבק הבין-גושי מאידך גיסא. במידה רבה זהו סיפור המחצית השנייה של המאה העשרים.

קיסינג'ר מספר, שהסדר העולמי באמצע שנות החמישים התאפיין בתחרות גאו-פוליטית בין שתי מעצמות-העל, ארצות-הברית וברית-המועצות. (עמ' 501). באותו הזמן, התייצב לבסוף באירופה הסדר הבא: "שני מחנות חמושים הניצבים זה מול זה במרכז היבשת [...] הסדר של תחומי השפעה במלוא מובן המילה" (עמ' 500). התגבשות זו של אירופה לא הייתה מבוססת כמובן על מימוש של עקרונות מגילת היסוד של האו"ם משנת 1945, כי אם על מאזן כוחות גאו-פוליטי מהוסס ועדין ביותר.

שינוי הסדר התרחש, לדברי קיסינג'ר, כאשר יורשי סטלין בברית-המועצות החלו למכור נשק למצרים. מהלך זה היה חריגה ממדיניותו של סטלין, שלא רצה לפעול במדינות המתפתחות שהיו מעבר לגבולות ההשפעה הסובייטיים באירופה כדי לא לערער את אמינותה של ברית-המועצות (עמ' 502). המהלך החריג ערער את האיזון בין המעצמות ואזורי ההשפעה שלהם, מוטט את מעמדן של בריטניה וצרפת כמעצמות גדולות, וגרם לכך שארצות-הברית נאלצה, מאז ואילך, לשאת לבדה בעול המלחמה הקרה מחוץ לגבולותיה של אירופה. לטענתו, הסובייטים יכלו לצפות שמכירת הנשק שלהם למדינות במזרח-התיכון תלבה את הלאומנות הערבית, תעצים את הסכסוך הישראלי-הערבי ותיתפש כהתרסה נגד שליטת המערב במזרח-התיכון. קיסינג'ר איננו מפרט כיצד יש לשפוט מהלך זה מנקודת המבט הסובייטית; אולם אפשר לנחש, כי הוא רואה בו מהלך חכם, שאמריקה הגיבה עליו בצורה לא מוצלחת.

באותם ימים איבדה בריטניה בהדרגה את השפעתה במזרח-התיכון והייתה זקוקה לסיוע אמריקני כדי שתוכל להגן על אזורי השפעתה. אולם, נשיאי ארצות-הברית, טרומן ואחריו אייזנהאואר, נרתעו מלסייע לבריטניה, שמא יזהו המדינות המתפתחות תמיכה כזו של ארצות-הברית כביטוי לתמיכה בקולוניאליזם. בלב הגישה האמריקנית למשבר ניצבו שלושה עקרונות מבית-מדרשה של תפישת העולם הווילסונית. ראשית, המדינאים האמריקנים רצו לפעול על-פי העיקרון שקובע, כי מחויבויותיה של ארצות-הברית לבעלות בריתה מעוגנות בחוק הבינלאומי. שנית, הם דגלו לפיכך באיסור על השימוש בכוח, אלא אם הוא מעשה מובהק של הגנה עצמית (כפי שקובעת מגילת היסוד של האו"ם). לבסוף, הם האמינו, שמשבר סואץ יוכל לסייע להם להפוך את ארצות-הברית למנהיגת העולם המתפתח (עמ' 523). בכך נתנה המדינאות האמריקנית קדימות לסוגיה מוסרית-חוקית בהקשר של המשבר, והתעלמה מההיבטים הגאו-פוליטיים שלו. המקור לטעות ברור לקיסינג'ר: מדובר בתולדה אומללה של הגישה הווילסונית, שמתעלמת שוב ושוב מהייחודיות ההיסטורית, הגאוגרפית והדמוגרפית של ארצות-הברית, וטועה לחשוב, שחברות שונות ברחבי העולם יאמצו את מודל הדמוקרטיה האמריקנית כשיטת הממשל הטובה ביותר. כפי שקיסינג'ר מפרש את הדברים, המדינאים האמריקנים אכן ציפו (והרפתקאות ארצות-הברית בעירק בימינו מעידות, שעודם מצפים לכך), שמנהיגי תנועות מרי, רבים מהם מרקסיסטים בעת ההיא, יאמצו שיטת ממשל שלא התאימה להם כלל.

תפישת העולם הווילסונית, זועם קיסינג'ר, הביאה את המדינאים בארצות-הברית לנסות ולפייס את גמאל עבד אל-נאצר. קיסינג'ר מראה, כיצד המהלכים המדיניים לפיוס נכשלו כיוון שלא נלווה אליהם מניע שיגרום לנאצר לנטוש את ברית-המועצות. בה בעת גילתה בריטניה, שגם אם תצמצם את נוכחותה הקולוניאלית במזרח-התיכון, עדיין השחקנים המקומיים הידועים בבוגדנותם האינטרסנטית לא ישתפו אתה פעולה (עמ' 505). באופן דומה, מבטל קיסינג'ר את הניסיון של ארצות-הברית ובריטניה להקים את "ברית בגדד" בין איראן, בריטניה, עירק, פקיסטן ותורכיה, כחלק מן האסטרטגיה שנועדה לבלום את ברית-המועצות. הוא טוען: "כדי שברית תהיה יעילה עליה לשקף מטרה משותפת, תפיסה של סכנה משותפת ויכולת לצרף כוחות" (עמ' 506), ולמרבה הצער, הברית לא ניחנה באף אחת משלושת האחדויות הללו. מדיניות הפיוס, העמקת המחלוקת בין ישראל למדינות ערב וההצעה לבנות את סכר אסואן, תרמו להגדלת חשיבותו העצמית של נאצר. לכן כאשר החליטו הבריטים והאמריקנים למשוך ידם מפרויקט הברית, דחפה החלטתן את נאצר - שכעת פירש אותה כמשפילה - להשתלט על תעלת סואץ. תגובותיהם ההססניות של מדינאי ארצות-הברית כלפי ההשתלטות, המשא ומתן המדיני המתמשך, והעדר תוקפנות גם בדיוני האו"ם תוך קבלת העמדה המצרית, תרמו כולם לכישלון התהליך המדיני.

קיסינג'ר מסכם, שצרוּת-הראייה של מנהיגי ארצות-הברית, בריטניה וצרפת הובילה אותם לתבוסה מדינית. מנהיגי בריטניה וצרפת שגו, כאשר פסלו את האפשרות לפתרון המשבר בדרך של משא ומתן. החלטתם לנקוט באמצעים של כוח הביאה בסופו של דבר למשברים מבית ולערעור האימפריות הקולוניאליות שלהם. אולם קיסינג'ר לא מניח את האשמה העיקרית לכישלון לפתחם. ההתנהלות השגויה ביותר ביחס למשבר סואץ הייתה של מנהיגי ארצות-הברית. רוב הדיון מתמקד בביקורת שלו על מדיניותו של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון פוסטר דאלס (Dulles). הוא טוען, שמדיניות זו הייתה מוסרית, איטית, סרבנית לשימוש בכוח בכל מחיר, ומזהיר ש"רטוריקה מוסרית לא יכלה לשנות את המציאות, שבה סירובו של דאלס לשקול שימוש בכוח הביא את הדיפלומטיה של בעלות הברית למבוי סתום" (עמ' 514). לדעתו, הסירוב לשקול שימוש בכוח לאורך המשבר, והעדר הנכונות להבהיר לברית-המועצות, שאם היא תכשיל את המהלכים הדיפלומטיים היא תוביל להתייצבותה של ארצות-הברית לצד בעלות בריתה, תרמו לכישלון של מאמצי הפיוס והובילו למלחמה. הפניית העורף של ארצות-הברית לבעלות בריתה בשנת 1956 עלתה לה במחיר כבד בהמשך המלחמה הקרה. ממשלות בריטניה וצרפת סירבו בשנים מאוחרות יותר לפעול מחוץ לאזורים שהוגדרו במדויק בהסכם נאט"ו, החלטה שפגעה קשות במעמדה של ארצות-הברית בווייטנאם. הן גם סירבו לאפשר מעבר של סיוע אמריקני לישראל דרכן בשנת 1973. כמו כן, קיסינג'ר מדגים, שהשקפת העולם הווילסונית לא מנעה מארצות-הברית לפלוש לגוּאטמלה בשנת 1954, או להתערב בלבנון בשנת 1958.

כאשר קיסינג'ר מסכם את מכלול המהלכים המדיניים הקשורים למשבר סואץ הוא מגיע למסקנה, שההתנהלות המדינית הלא-מושכלת, הן של דאלס והן של אייזנהאואר, פגעה באינטרסים של ארצות-הברית. נאצר לא מיתן את עמדותיו, הרדיקליות במזרח-התיכון גברה עם חילופי המשטר בעירק וההקצנה בסוריה. כוחות מצריים פלשו בשנת 1961 לתימן. כיוון שארצות-הברית ירשה את העמדות האסטרטגיות של בריטניה במזרח-התיכון, הופנה כל הזעם של הרדיקלים נגד אמריקה, והשיא היה ניתוק היחסים הדיפלומטיים של מדינות ערב עִמה בשנת 1967. במקום להתחזק, מעמדה של ארצות-הברית בקרב המדינות המתפתחות התערער. הללו הבינו כי כוחן טמון ביכולת לתמרן בין מעצמות-העל. מנהיגים רבים במדינות המתפתחות הגיעו למסקנה, שלחץ על ארצות-הברית מוביל בדרך-כלל להפגנת רצון טוב והקלה על מצוקה, בעוד שלחץ על ברית-המועצות גורם לעתים למנה גדושה של לחץ נגדי מסוכן. בריטניה וצרפת הבינו, שברית בין אירופה לאמריקה, שהייתה ביסוד החזון של נאט"ו, אינה תמיד נבונה, וצרפת פנתה לאמץ מדיניות עצמאית לרבות פיתוח נשק גרעיני. כמו כן, המשבר היה זרז לתהליך ההתלכדות של האירופאים כאיזון בין ארצות-הברית לברית-המועצות.

כיאה לחיבור, שלא רק מתאר ומבקר את מהלך האירועים, אלא גם מנסה להציע דרכי פעולה חלופיות, טוען קיסינג'ר, שבמצב שהתפתח במזרח-התיכון באמצע שנות החמישים היה על ארצות-הברית ובריטניה לשתף פעולה כדי לבודד את נאצר, ולהפוך אותו לדוגמא ברחבי העולם. הוא סבור, שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת הייתה למנוע מנאצר יתרון צבאי אזורי. לאחר בידודו של נאצר, אם היה זונח את ברית-המועצות, היו ארצות-הברית ובריטניה יכולות לגמול לו ביוזמה דיפלומטית נדיבה, או לחלופין לחכות עד שיוחלף, ואז לעודד מינויו של מנהיג שיתמוך באינטרסים שלהן (עמ' 505). קיסינג'ר מוסיף וטוען, שכאשר נאצר הלאים את תעלת סואץ, היו מנהיגי ארצות-הברית, בריטניה וצרפת צריכים לחבור יחד ולהכריע אותו, ובכך לאותת למדינות המתפתחות, שהמחיר שהן ישלמו על התחברות עם ברית-המועצות יהיה יקר. הוא מוסיף ומנבא לאחור, שברית-המועצות הייתה נאלצת לסגת כמו שהיא נסוגה בשנות השישים (בעת משבר הטילים בקובה). לדעת קיסינג'ר היה על ארצות-הברית להפעיל את השפעתה על בריטניה וצרפת כדי שהסדר במצרים לאחר נאצר, לא יגרום לשיבה לקולוניאליזם, אלא יביא לבחירתו של מנהיג "מתון" (עמ' 512-511). המלצותיו של קיסינג'ר נובעות מכך, שלדעתו, מהלכים אלה היו שומרים על העקרונות והאינטרסים המשותפים בין המעצמות במאבק הגאו-פוליטי. הוא מסכם, ש"בעקבות משבר סואץ נכנסה ארצות-הברית לראשונה למציאות הכוח העולמי, שאחד מלקחיה הוא שחללים מתמלאים תמיד, והסוגיה העיקרית איננה האם הם מתמלאים אלא מי ממלא אותם" (עמ' 527).

תימוכין לעמדותיו מוצא קיסינג'ר שוב ושוב בספרו של קית קייל (Kyle) משנת 1991. אך למרבה המבוכה, התמונה שמציג ספרו של קייל ביחס לתהליך קבלת ההחלטות, מערערת את הדטרמיניזם הרועם של קיסינג'ר. בספרו של קייל אנו מוצאים דיונים ולבטים, שחסרים לחלוטין בתיאוריו של קיסינג'ר, ואלה חושפים סיטואציה מורכבת וקבלת החלטות קשה ביותר, מאחר שרב הספק על הידוע. כך למשל עולה מספרו של קייל, שארצות-הברית לא הייתה פסיבית, ולמעשה עודדה מהומות אזרחיות בפולין והונגריה. כמו כן, אסור לפסול על הסף את האפשרות שכניסתה של ארצות-הברית למזרח-התיכון פשוט היטיבה עמה מבחינה כלכלית. כפי שקייל מזכיר לנו: מקבלי ההחלטות בארצות-הברית חשבו גם על דעת הקהל שלהם מבית. ברית-המועצות למעשה לא תמכה בנדיבות רבה בנאצר. קיסינג'ר מתעלם ממעורבותם של שני שרים הודים, ו"ק קרישנה מנון (Menon) וג'ווהרלל נהרו (Nehru) במשבר, מעורבות שיכולה הייתה להביא לפתרון "דיפלומטי" ללא מלחמה. כך גם לגבי המעורבות של מזכירות האו"ם בראשותו של המזכ"ל הדינמי דאג המרשלד (Hammarskjold). לבסוף, קיסינג'ר מתעלם לחלוטין משיקוליה של ישראל ומאפשרויות התגובה שעמדו לפניה במצב שנוצר.

הפרשנות שמציג קיסינג'ר מתעלמת מההשלכות הפוטנציאליות של המלצותיו החלופיות למדיניות האמריקנית. אין ערובה לכך, שאילו חבְרה ארצות-הברית לפלישה ולכיבוש של מצרים, היה נאצר מודח בקלות ואפשר היה להקים ממשלת מעבר פרו-מערבית. ייתכן שמצרים הייתה הופכת לתסבוכת נוסח וייטנאם (שלא לומר עירק, שקיסינג'ר אוהב כל-כך לגנות כיום את ההתנהלות האמריקנית לגביה). כיוון שבאותן שנים גדל מספר החברות באו"ם, לא ניתן היה לדעת, האם המדינות המתפתחות החדשות יהוו אופוזיציה לארצות-הברית. לעומת זאת, מהלך צבאי של ארצות-הברית היה בבירור מציב אותה ככוח קולוניאלי. ואולי יותר מכך, תמיכה צבאית של ארצות-הברית בשתי בעלות בריתה, בריטניה וצרפת, הייתה סוחפת אותה לאותו סוג של התחייבויות, שקיסינג'ר היה מתנער מהן באותו זעם מתנשא שבו הוא מגנה את הווילסוניזם.

5.
בכתיבה רהוטה מוביל קיסינג'ר את הקורא לעבר אופן הניהול הנכון של קביעת יעדי מדיניות החוץ של מעצמות, ובעיקר של ארצות-הברית. הוא עושה זאת בעזרת דוגמאות, שלטענתו, מוכיחות בצורה הטובה ביותר מדוע רֵאל-פוליטיק ומאזן כוחות, כאשר הם מיושמים בידי מדינאים מוכשרים בעלי עקרונות משותפים, מביאים לסדר עולמי יציב. בעולם זה הצלחה מושגת כאשר קובע המדיניות מבין מי הם השחקנים הראשיים, מזהה את האינטרסים שלהם, דרכי הפעולה האפשריות הראשיות ויישומן בתנאים של אי-ודאות. מקבל ההחלטות עלול לעתים שלא להצליח, אולם עליו לוודא שהכישלונות לא יהיו תוצאה של התנהלות לקויה מצדו. הגיבורים שאחראים לשינויים היסטוריים אדירים נמצאים במרכז הבמה ההיסטורית, ולרוב הם באים בצמדים (טובים-חכמים, רעים-טיפשים).

אחד הקורבנות של נרטיב שכזה הוא ההיסטוריה הדיפלומטית. הכתיבה הכוחנית המרוכזת בידיו של סופר יודע-כול, המתבסס במידה רבה על מקורות משניים ורשמים אישיים, מובילה לתיאור פשוט, קריא אבל לא פעם מסולף של "עובדות". ועל-כן קיסינג'ר ככלות הכול אינו באמת היסטוריון דיפלומטי, אלא תאורטיקן-פרקטיקן, שמנסה לקדם את השקפות עולמו בקרב מקבלי ההחלטות. הספר משרת היטב את מטרתו, כמו גם את מטרותיה של ההוצאה לאור בעברית (מרכז שלם), שהפיקה את התרגום החשוב והמשובח הזה: קידומה והפצתה של המחשבה הימנית-השמרנית.

כותבי הביוגרפיות של קיסינג'ר מרבים לבקר אותו לא רק על כשליו המוסריים, אלא גם על כך, שמדיניותו (בניגוד לאיש עצמו) לא השאירה חותם ארוך-טווח על מדיניות החוץ האמריקנית - ובכך הם אף מזהירים מפני ההשלכות המעשיות של אימוץ פשטני של מדיניות רֵאל-פוליטית וקידום "האינטרס הלאומי". קיסינג'ר לא הצליח לשכנע את הציבור בארצות-הברית שדרכו אכן צלחה, והדיפלומטיה החשאית שהוא דגל בה ספגה ביקורת קשה. ה"שלום" בווייטנאם הביא לכיבוש הדרום בידי הצפון; ה"דטנט" התמוסס לקראת סבב נוסף של מלחמה קרה. אפילו הכתיבה הדיפלומטית הראליסטית, שמתבססת על מקורות ראשוניים ממספר ארכיונים, וזיהוי הפרטים של מספר מצומצם של סוכנים שהשפיעו על קבלת החלטות, ממוטטת את הלקחים של דיפלומטיה. קיסינג'ר (ואולי המדיניות הרֵאל-פוליטית) נכשל במבחן שהוא עצמו ניסח: זיהוי השחקנים, בחינת האינטרסים, זיהוי דרכי הפעולה האפשריות. לקחי הרֵאל-פוליטיק, שהסתמכו על זיהוי השחקנים הדומיננטיים (ברית-המועצות וסין), סימאו את עיניו להתרחשויות מקומיות רבות, שהסיטו את מדיניותו "הגדולה" בכל פעם מחדש לעיסוק בסכסוכים אזוריים, בלי להשאיר חותם משמעותי על ההתרחשויות שבהם.

אולם גם הביקורת הנוקבת חייבת להתייחס לזמן פועלו של האיש. כאשר נכנס קיסינג'ר לתפקיד של היועץ לביטחון לאומי, ומאוחר יותר לתפקיד מזכיר המדינה, לא רק מדיניות החוץ של ארצות-הברית הייתה במשבר - החברה האמריקנית כולה הייתה במשבר, והראייה הפסימית את ההתרחשויות, בעיקר בווייטנאם, העמיקה בשל העדר חזון מדיני. בהקשר הזה, פרשנותו על הסדר העולמי שכוננו "שלוש הגדולות" (ארצות-הברית, ברית-המועצות וסין), האינטרסים שלהן וההתרכזות במשא ומתן ביניהן, סייעה לפחות לזמן מוגבל למתֵן את רוחות המלחמה, ולתת שהות לארצות-הברית להתחזק מבית ומחוץ לקראת המערכה בשנות השמונים, שסייעה, לדעת חוקרים, לזרז את קריסתה של ברית-המועצות ולסיים בכך את המלחמה הקרה. לכן קיסינג'ר מבקש את סליחתנו בסוף המבוא לספרו, כאשר הוא טוען להבדל המהותי הטמון בין התאורטיקן למדינאי. הראשון בוחר בבעיה שמעניינת אותו, יכול להקצות לה את כל הזמן הנחוץ כדי להגיע למסקנה ברורה, ואינו לוקח שום סיכון, כיוון שהוא תמיד יכול לכתוב חיבור נוסף. לרשותו עומדות כל העובדות, והוא יישפט רק על תבונתו בטיפול בהם. על המדינאי, לעומת זאת, הבעיות נכפות, הוא נמצא בלחץ זמן תמידי, ומותר לו לנחש רק פעם אחת, כיוון שאין לו אפשרות תיקון. כמו-כן, המדינאי נאלץ לקבל החלטות על סמך הערכות שמבוססות על עובדות חלקיות (עמ' 14). עם זאת, קיסינג'ר אינו מביע סלחנות רבה כלפי המדינאים זולתו, שטעו טעויות קריטיות בנסיבות שכאלה.

שבע שנים אחרי שפרסם את הספר דיפלומטיה הודה קיסינג'ר, בספר נוסף שכתב על מדיניות החוץ האמריקנית לקראת המאה העשרים ואחת (Does America Need a Foreign Policy? Toward a Diplomacy for the 21st Century), שיש צורך להביא בחשבון גם שיקולים כלכליים, הומניטריים ואחרים. אולי כהצדקה, ספק קריצה, לפועלו ולספרו דיפלומטיה השנויים במחלוקת, הוא מסכם שם,

הדילמה האולטימטיבית של המדינאי היא למצוא איזון בין ערכים לאינטרסים, ולפעמים בין שלום לצדק. הדיכוטומיה שמטפחים רבים בין מוסר לאינטרס, בין אידאליזם לראליזם, היא אחת הקלישאות הסטנדרטיות בדיון המתמשך על יחסים בינלאומיים. למעשה, אי-אפשר לעשות בחירה חד-משמעית שכזו. "ראליזם" מופרז מוביל לקיפאון; "אידאליזם" מופרז מוביל למסעות צלב ולהתפכחות בלתי-נמנעת.

ולמרות דברים אלה, ברגע האמת, כפי שעולה מכל עמוד בספר דיפלומטיה, גובר הרֵאל-פוליטיק (ואולי האגו של המחבר) על הכול. ד"ר קיסינג'ר ומר הנרי משולבים באיש אחד, שעליו אמר פעם ג'ורג' שולץ (Shultz), מזכיר המדינה האמריקני בשנים 1982-1989, ש"הנרי קיסינג'ר יש רק אחד. אחרי שעשו אותו שברו את התבנית".


חן קרצ'ר מסיים בימים אלה עבודת דוקטורט על הנושא "האו"ם ושמירת השלום בקמבודיה, סומליה ויוגוסלביה-לשעבר בשנים 1995-1988", בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב.

דוא"ל: Kertcherchen@gmail.com

יהונתן אלשך כותב עבודת דוקטורט על הנושא "בין ההומניטרי והמוניטרי - עיצובו של מושג הג'נוסייד בחוק הבינלאומי בשנות הארבעים של המאה העשרים", בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה.

דוא"ל: yehonatan@openu.ac.il