עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 93 > ביקורת ספרים

עוצמתו של הראש וגמישותו של הקיר

מיכאל פייגה

עקיבא אלדר ועדית זרטל / אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל, 2004-1967, הוצאת דביר, תל-אביב 2004, 640 עמ'

אחת האמירות הידועות בתולדות ההתנחלות היהודית ביהודה ושומרון הייתה הביטוי שטבע מנחם פליקס, ממנהיגי המתנחלים, שהם יטיחו את ראשם בקיר עד שהקיר יישבר. פליקס, מן הסתם, כיוון גם לנחישות המתנחלים וגם לעוצמת ההתנגדות כלפיהם. ספרם רחב-היריעה של עקיבא אלדר, פרשן בעיתון הארץ, ועדית זרטל, היסטוריונית וחוקרת תרבות (ובעבר עורכת כתב העת זמנים), דן באופן ביקורתי בכוחו של הראש, אך קודם לכל, הוא מפקפק בחוזקו של הקיר שמולו הוא ניצב. קיר זה, המורכב מהמוסדות הפוליטיים, המשפטיים והביטחוניים הישראליים, שיתף על-פי-רוב פעולה עם הכוח שלכאורה התייצב נגדו. הוא לא נשבר: נכון יותר לומר שהוא התגמש עד שהתאים את צורתו לראש הנוגח בו.

אלדר וזרטל מציגים כתב אשמה חריף נגד החברה הישראלית ומוסדותיה, על שאפשרו למדינת המתנחלים לקום בשטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים, ועל-ידי כך שינו באופן מהותי את אופייה של המדינה לרעה. הספר מציג עצמו כחיבור ראשון המתאר באופן שיטתי ומלא את התפתחות מפעל ההתנחלויות של גוש אמונים, ומתמקד בקשרים הסבוכים שבין המתנחלים לבין המוסדות האזרחיים והצבאיים שעִמם הוא בא במגע. הוא משלב, אם כך, מחקר היסטורי על תולדות ההתנחלות האידאולוגית בשטחי יהודה ושומרון הקשורה לתנועת גוש אמונים, סקירה ממצה של נקודות המפגש של המתנחלים עם החברה הישראלית, יחד עם אמירה אידאולוגית חד-משמעית נגד מפעל זה, ובוודאי נגד שיתוף הפעולה של מדינת ישראל עם מה שמגדירים הכותבים כפשע מוסרי והשחתה של מטרות הלאום.

הספר מציג עצמו כמחקר קפדני, ראשוני בסוגו; עם זאת, הוא זונח באופן גלוי למדי כל יומרה לריחוק אקדמי, לגישה אמפתית, שלא לדבר על סימפטיה, כלפי מושאי המחקר. מבחינת המחברים, גם מוסריותם המפוקפקת של המתנחלים וגם האסון שהביאו, כמעט לבדם, על החברה הישראלית, הם מושכלות יסוד שלא זקוקים להוכחה, וכל שיש לעשות הוא לפרט את השתלשלות העניינים העגומה. ניתן למצוא ביטויים עוינים כלפי המתנחלים כמעט בכל עמוד, וכדוגמא מייצגת אביא חלקים מהטקסט המופיע על גבי הכריכה:

ישראל היא חברה שפירות הניצחון הרעילו אותה. ההתנחלויות היהודיות בשטחים, והכיבוש הצבאי הנמשך בגינן, שינו ללא הכר את החברה בישראל, את הצבא, את הכלכלה, את השפה, את דיוקנה המוסרי ואת מעמדה בעולם. הם הפילו ממשלות בישראל, גרמו לרצח ראש ממשלה, והביאו את הדמוקרטיה הישראלית ואת התרבות הפוליטית שלה אל עברי פי תהום [...]

חשבון ההתנחלויות המלא טרם נעשה. איש לא נתן עד היום דין וחשבון על מעורבותו בפרשת ההתנחלויות. מפני שזולת היותה של החברה הישראלית דמוקרטית, אנושית ורציונלית פחות, ולעומת זאת גם ענייה, מפולגת ורוויה יותר שנאה ומחלוקת בשל ההתנחלויות, חיי הרוב המכריע של הישראלים נמשכו באין מפריע בעוד ההתנחלויות כובשות את מדינת ישראל מזה והורסות את חיי הפלשתינים מזה.

ספר זה הוא כולו ביקורת, אך הוא אינו מתחבר למחקר הביקורתי המתפתח בישראל בשנים האחרונות: הוא שונה ממנו בתחומי העניין, בדפוסי הכתיבה, וגם בהיעדר הדגש התאורטי. כל זה אינו דווקא לגנותו, שכן מטרתו היא לערוך הבחנות בין טוב ורע, בין לפני ואחרי, בין מוסרי ומושחת - סוגים של הבחנות, שהמחקר בשנים האחרונות נוטה לזנוח ולטשטש תחת השפעת הרלטיביזם והחשיבה הפוסט-מודרנית. במידה שהמחקר הביקורתי הישראלי מציג אבחנות מוסריות, הן בדרך-כלל, בניגוד לספר זה, אינן מבחינות בין המתנחלים לבין הציונות, המדינה, מפא"י וממשלות בן-גוריון. החיבור מנסה, באומץ ובנחרצות, לכונן מחדש את העולם המוסרי של הציונות ומדינת ישראל. בכך הוא נחשף בקלות רבה לביקורת, הן על חוסר-היכולת שלו לחדור באמפתיה אל חייהם של נחקריו, והן על חוסר-העניין המופגן שלו בנרטיבים חלופיים, שמציעים הגדרות מוסריות אחרות.

ערכים ומחקר כרוכים יחדיו בספר זה, ולצורך הדיון אנסה להבחין בין שתי מטרותיו, הציבורית והאקדמית. לגבי המטרה הציבורית, שהיא לפתח דיון על מפעל ההתנחלויות ועִמו מבט ביקורתי רפלקטיבי על החברה הישראלית, נדמה כי במחויבות הנחרצת של כותבי הספר נגד המתנחלים ונגד משתפי הפעולה עִמם, הם "ירו לעצמם ברגל". הביטויים החריפים הנפוצים בספר, אם בטקסט ואם בכיתובי התמונות, יכולים להרחיק קוראים פוטנציאליים רבים מקרב מחנה הלא-משוכנעים. אם המתנחלים מעוניינים למצוא הוכחות לעוינות השוררת כלפיהם הן בתקשורת והן בשורות האקדמיה (והם תמיד מעוניינים בכך), הם לא יתקשו ללקט ציטטות מספר זה. הם יגדירו ספר זה ככתב פלסתר, ויטענו כי השנאה כלפיהם היא א-פריורית, קודמת לממצאים מחקריים ומתנה אותם.

ההטיה הקיימת בספר איננה בשיבוש עובדות; הספר מתועד וממוסמך, דברים בשם אומרם, וההקפדה על דיוק המובאות ראויה לציון. המתנחלים אכן מעניקים למתנגד לדרכם חומר די והותר על מנת למתוח עליהם ביקורת. הם גם מתקשים בשליטה על הקבוצות הרדיקליות הצומחות מתוך המחנה שלהם, והגינויים של הביטויים והמעשים של קבוצות אלה הם, לעתים קרובות, בשפה סלחנית ביותר. ההטיה שבספר - וזאת בדומה לספרים אקדמיים רבים אחרים - היא בבחירה לספר את הסיפור בדרך מסוימת, שמתוכה נובעת בחירת חומר הגלם. הספר הוא מלאכת מחשבת של בניית טיעון סדור, תוך גיוס אמצעים רטוריים, רמיזות וקישורים. הטיעון הנבנה, יותר משהוא בעל אופי אקדמי, הוא בעל אופי משפטי, ודומה להצגה של טענות והוכחות מטעם התביעה, לרבות עדות אופי מפלילה. .

הטיעון המשפטי-כביכול מניח קיומו של קהל-שופט, ששותף לנורמות המוסריות של הכותבים, או לכל הפחות "אדם סביר", פיקציה משפטית ידועה, שבמקרה זה עמדותיו תואמות את עמדות המחברים. בנקודה זו מצויה חולשתו הפוליטית-הפולמוסית של הספר. הנחת "האדם הסביר" בהקשר זה נחלקת לשתי הנחות נאיביות. האחת היא, שהציבור הישראלי אינו יודע מה נעשה בשמו מעבר לקו הירוק. ההנחה השנייה היא, שחשיפת התמיכה המסיבית, החוקית והלא-חוקית, מעל השולחן או מתחתיו, שמקבלים המתנחלים, תעורר זעם, או לפחות דיון ציבורי. ההנחה המוקדמת בדבר ערכים זהים הן אצל הכותבים והן אצל קוראיהם הפוטנציאליים, שהם "אנשים סבירים" כמותם, התגלתה בעבר כמפוקפקת. ארגונים שונים, ביניהם "שלום עכשיו" ו"בצלם", וכתבי עיתונות מצפוניים, שהבולטים שבהם עובדים בעיתונו של אלדר, חושפים זה שנים את המתרחש מעבר לקו הירוק בשמה של מדינת ישראל, והאוושה הציבורית שמעלים הגילויים שלהם דועכת תוך פרק זמן קצר.

ספר זה הוא קריאת חובה לכל ישראלי מודאג, ואיני בא לטעון אחרת; אני רק מעלה תמיהה כלפי ההנחה המפורשת בספר, לפיה ישראלים אינם יודעים או אינם מסכימים עם מה שנעשה בשמם מעבר לקו הירוק. למרבה האירוניה, דווקא הספר, המפרט עד כמה מוסדות ממשלה וציבור מעורבים במעשה הכיבוש ובסיוע ישיר ועקיף למתנחלים, סותר את הנחות היסוד של עצמו.

בביקורת על רפיסותה של המנהיגות הישראלית אל מול המתנחלים, מחברי הספר נחרצים בדעותיהם, הם אינם מתנצלים, ומציגים תזה ברורה שניתן להתווכח עמה. כיוון שהם מייצגים רק צד אחד בוויכוח, הם מרשים לעצמם להיות חריפים וחדים, ועל כך יש להודות להם. השאלה החשובה בסוגיית חקר ההתיישבות שמעבר לקו הירוק היא, האם המחויבות הערכית העמוקה של מחברי הספר אינה פוגמת במחקרם. כיוון שהמחברים מתייחסים לספרם במפורש כמחקר אקדמי, אתייחס אליו כך גם אני.

עיקר עניינם של הכותבים הוא בקשר שבין המתנחלים למדינת ישראל, לא במתנחלים עצמם ולא במדינת ישראל ככזו, ובתחום זה הספר שכתבו הוא אכן ציון דרך רב-חשיבות. התיעוד שאספו בשקדנות ובקפדנות על אודות מעללי ראשי המדינה ישמשו קרוב לוודאי היטב כותבים בעתיד. לצורך המחשה, לכשייכתב ספר על התקופה שבה היה יגאל אלון מדינאי ישראלי בכיר, יהיה התיעוד על תפקידו המרכזי כסנדק וכמלאך-שומר של מתנחלי חברון, רכיב מרכזי ומרתק בסיפור. דבר דומה ניתן לומר לחוקרי הצבא והמשפט הישראליים, שימצאו בספר מקורות וכיווני חקירה. ניתן להוסיף ולשבח את ההקפדה על ההפניות, את הבחירה המדויקת בתצלומים ואת הנספחים בספר, שהם תרומה רבת-ערך בפני עצמה למחקר עתידי.

אולם הספר מתיימר, בעיקר במשתמע, אך לעתים גם במפורש, לתאר ולנתח את ההיסטוריה של מפעל ההתנחלויות ושל קהילת המתנחלים. כאן הוא לוקה בכשלים חמורים, גם מבחינה מתודולוגית וגם מבחינה תוכנית, ואלה נובעים מהפרספקטיבה החיצונית-הביקורתית המוצהרת של המחברים. מבחינה מתודולוגית, המחברים מציינים במבוא לספרם, בצדק רב, כי מחקר על המתנחלים יכול להרוויח מנטייתם של אלה להרבות בכתיבה, ומציינים את כתב העת נקודה, היוצא לאור באופן סדיר פעם בחודש מאז שנת 1979, ואת עלוני היישובים השונים. לאחר שציינו זאת, הם ממעטים להשתמש במקורות אלו. גיליונות נקודה המצוטטים הם בעיקר מהשנתיים שקדמו לכתיבת הספר, ועלוני היישובים כמעט אינם מוזכרים כלל, אלא במקרים שבהם חוקר אחר כבר אסף אותם ועשה בהם שימוש. כך גם לגבי ראיונות נדירים שמצוטטים במחקר: אלדר וזרטל לא הִרבו להקשיב למה שיש מושאי מחקרם לומר, וסביר להניח, שאלה העדיפו לא להיפתח אליהם. אם להיות הוגן, קולם של המתנחלים, מעבר להצהרות אידאולוגיות, איננו ממש רלבנטי לסוג הספר שכתבו השניים. העבודה המחקרית הגדולה שעשו החוקרים, והיא ראויה לכל שבח, נעשתה בעיקרה בהתבסס על מקורות משניים, דוגמת כתבות עיתונות, מחקרים אקדמיים ודו"חות חיצוניים, לעִתים כאלה שהמבט העוין על ההתנחלויות כבר מוטבע בהם. את הזרקור הביקורתי החזק לא מאזן מבט אמפתי מבפנים, והכותבים אינם חשים כי נחקריהם ראויים לכך.

שני החוקרים מתמקדים באמירות המחזקות את טיעוניהם, לעִתים על חשבון התמונה המלאה. למשל, הם רואים בכפר עציון נקודת התחלה למפעל ההתנחלויות של גוש אמונים, ומצטטים לצורך כך את דבריו של חנן פורת, שרואה בשיבה שלו ושל חבריו הקדמה מטונימית לשיבה הרחבה יותר של עם ישראל לארץ האבות. אכן, יש צדק רב בהצבעה על אירוע ראשיתי זה, שמציג בתמציתיות את מה שעתיד להיהפך לדפוס. עם זאת, חנן פורת היה במיעוט בקרב חבריו לגבי נרטיב ההקמה מחדש של כפר עציון במקום זה שחרב; אחרים, בניסיונם להתחבר אל ההסכמות הרחבות של הציבור הישראלי, עשו רבות כדי להרחיק עצמם מהקשר, שנתפש בעיניהם כמזיק, לתנועת גוש אמונים. טיעון פולמוסי אינו מחויב לעסוק בדקדוקי-עניות כגון אלה, שהשפעתם נשחקה בלאו הכי ברבות השנים, אך מחקר היסטורי בהחלט חייב לדון בהם.

דוגמא אחרת לבחירה סלקטיבית היא יחסם של המתנחלים האידאולוגיים לרצח רבין. אלדר וזרטל מציינים את המהירות שבה חזרו המתנחלים לעסקים כרגיל לאחר הרצח. הם ניערו חוצנם מההאשמות שהופנו אליהם והמשיכו לתקוף את הסכמי אוסלו כמימים ימימה. כאשר בחן אביעזר רביצקי את תגובת הציונות הדתית לרצח רבין, הוא אִבחן משבר קיומי, שהתבטא בכך שהכתבים התאולוגיים שאפיינו את המחנה הלכו והצטמצמו. תזת השתיקה התאולוגית אינה מופיעה בספר של אלדר וזרטל, ונדמה כי אינה מעניינת אותם כלל. כתביו של רביצקי מצוטטים כאשר הוא מטיח ביקורת קשה ב"גוש אמונים" על משמעותה ההרסנית של דחיקת הקץ מבית מדרשם, אך כאשר הוא בוחן, בעמקות, רגישות ואמפתיה, את השינויים העמוקים העוברים על המחנה, מחברי הספר מאבדים בו עניין.

רבים יסכימו כי אחת התופעות המרתקות שצמחו בקרב מחנה המתנחלים היא הופעתו של הדור השני והשלישי, שחלקו מכונה בתקשורת הישראלית "נוער הגבעות", וצורת ההתיישבות הידועה הנקשרת בשמם היא המאחזים הלא-חוקיים הפזורים ברחבי יהודה ושומרון. הופעתם נזכרת בספר, שכן היא חלק אינטגרלי מהאדנות שנוהגים המתנחלים בסביבתם. עם זאת, המשמעות החברתית והתרבותית של הופעת קבוצה צעירה זו, שהיא בעת ובעונה אחת נאמנה לערכי ההורים ומורדת בהם, מיישמת את מטרות הקבוצה אך ניצבת מול ההנהגה המקובלת ונגדה - כל זה מצוי מחוץ לטווח העניין של הכותבים.

קורא העוין את מפעל ההתנחלויות, ורואה בו רכיב מרכזי בכיבוש ובקולוניאליזם (והוא קרוב לוודאי הקורא הצפוי של הספר), לא יראה בנקודות אלה כל פגם. וכי מה זה משנה כיצד מנמקים המתנחלים את מעשי הנישול והגזל שלהם? מבוגרים, צעירים, מתונים, קיצונים - מי זקוק לדקדוקי עניות אלה? האם הבחנות אלה משנות לקורבנותיהם, בין שהם פלשתינים ובין שזו, לדעת המחברים, החברה הישראלית כולה? עם זאת, בחוסר-העניין המופגן כלפי העולם הפנימי המורכב של המתנחלים, עושים הכותבים שירות לא-טוב לקוראיהם. הפעולות של המתנחלים, הלגיטימיות שלהן, הכיוונים שאליהם הן פונות, מושפעות מגורמים פנימיים שונים. כך למשל, סביר להניח שבעתיד נראה יותר ויותר את צעירי המתנחלים בהפגנות, במחאות ובפעולות אם ברשות ואם בלעדיה. קוראי הספר היו יוצאים נשכרים מהסבר התופעה, אולי מהשוואה בינה לבין תופעות אחרות של דור שני למהפכות (לדוגמא החלוצים הציוניים והצברים). החוקרים אינם רואים מקום לחקר המתנחלים בנפרד מחקר עוולות הכיבוש. מבחינה פוליטית אולי מוצדק הדבר (ואולי לא); מבחינה אקדמית, ניתן לומר בעדינות, כי מחקר זה מותיר עבודה רבה לחוקרים שיבואו אחריו.

עם זאת, הספר מעלה תרומה חשובה גם לחקר תופעת המתנחלים, מעבר לתרומה הברורה שיש בו לחשיפת מעורבות המדינה הישראלית במעשיהם. יש בו חלק היסטורי ותרבותי, ששם דגש נכון, בהיקף שטרם נעשה עד היום, על השפעת השואה והמרטירולוגיה בתפישת-עולמם של המתנחלים. שני הרכיבים הללו, זכר השואה וזכר הנופלים בקרב ובפעולות טרור, היו ועודם אבן יסוד בדת האזרחית הישראלית. עדית זרטל בחנה אותם בספריה הקודמים, ועם שותפהּ היא מוצאת אותם בנדיבות רבה בסמטאות הרובע היהודי בחברון ובגבעות הטרשים של שומרון.

נקודה זו ממחישה את יתרונותיו וחסרונותיו של הספר. מצד אחד מתואר בו בפרוטרוט כיצד המתנחלים, במקרים רבים ושונים, ניצלו את הזיכרון והידע ההיסטורי על מנת לקדם את מטרותיהם, לע$תים בצורה צינית ומניפולטיבית. זיכרון השואה וזיכרון חבריהם שנהרגו בכבישים בין היישובים הצטרפו לנקודות ציון אחרות בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה של הארץ, ושHרתו את המתנחלים היטב. הכותבים מנתחים באִזמל חד ואכזרי את השיח של המתנחלים, ומאפשרים לקורא לראות את האינטרסים המסתתרים מאחריו.

מן הצד השני, במקרים רגישים כגון אלה, קשה להבחין עד כמה הזיכרון והאבל על האובדן הם רכיב מרכזי בזהות, שניתן אולי לכנותו "אותנטי", ועד כמה מדובר במניפולציה צינית שנועדה לקדם מטרות פוליטיות תוך ניצול רגישויות של הציבור הרחב. ספר זה, כמובן, מדגיש את הפן השני; בכך הוא ממחיש עד כמה ניתן לכתוב אותו נרטיב גם אחרת. היחס אל המרטירולוגיה, השכול והשואה, מעורר שאלות השוואתיות חשובות שאינן נדונות בספר. והרי ברור, כי המתנחלים לא המציאו את השימוש ברכיבים אלה, לא למטרות עיצוב זהותם ולא למטרות של מניפולציה פוליטית. השאלה המעניינת היא, מה ייחודם של המתנחלים בהשוואה לקבוצות אחרות בחברה הישראלית, העושות שימוש בחומרים דומים, ובאיזו מידה מהוות פרקטיקות תרבותיות אלה סינתזה חדשה של לאומיות ודתיות, או של סוג הקשר שקיים בין המתנחלים אל הארץ שעליה הם נלחמים. הבעייתיות של הספר, הן האקדמית והן הפוליטית, נחשפת בדיוק בנקודה זו. כיוון שמטרת הספר היא לאפיין את המתנחלים כשונים משאר החברה הישראלית, נדרשת הבחנה בין השימוש שעושים המתנחלים בשואה ובשכול, לשימוש שנעשה בהם בחברה הישראלית בכללה. מבחינת המטרה הפוליטית של הספר, המתנחלים פונים לקהילה, שהשואה והשכול מצויים במוקד זהותה; לא ברור מדוע מניחים מחברי הספר, שהחשיפה של השימוש שעושים המתנחלים ברכיבים אלה תעורר ביקורת כלפי מושאי מחקרם.

השילוב שבין האקדמי והפוליטי בספר מעורר שאלות תאורטיות לגבי אובייקט הניתוח הקרוי "ישראל". הכותבים מאמצים במשתמע את התפישה המקובלת בעיקר במחנה השמאל הציוני, שלפיה קיימת ישות כזו, והיא נפרדת ממעשיה שלה מעבר לקו הירוק, שהוא, בתיקונים מוסכמים קלים, קו הגבול שלה. ישראל כובשת מרחב שהוא אחר לה, זר לה, מזהם את ישותה האותנטית והאונטולוגית, וכובש אותה חזרה. הערבוב הזה של מין בשאינו במינו הוא מעשה האיוולת הישראלי הגדול, ולו מוקדש הספר.

כותבים ביקורתיים אחרים (ועִמם נמנה, כמובן, מחנה הימין כולו) מציעים תפישה אחרת. הם אומרים כי יש להתבונן במרחב שכולל את ישראל והשטחים כישות אחת, הן מסיבות אנליטיות והן מסיבות מוסריות. הספר של אלדר וזרטל יכול היה לתמוך בגישה כזו, שכן יותר מכל פרסום אחר בשנים האחרונות הוא מבהיר עד כמה השטחים שכבשה ישראל משולבים עמוק בלב הממסד שלה. אך תפיסה זו זרה לחלוטין להגיונו של הספר. מבחינה קונצפטואלית - ספר זה כבר החזיר את השטחים, ביצע הינתקות מוחלטת, ולמעשה הכיבוש מעולם לא היה חלק אינטגרלי של המהות הישראלית. ספר זה מנסה לחשוף ישראל תמימה וצודקת, המוסתרת ומוסווית על-ידי הכיבוש. בשם ישראל זו הוא מביא את טענותיו, ואותה הוא שואף להחזיר. הקורא שאליו פונה הספר הוא אזרח של מדינת ישראל זאת. האם הייתה קיימת ישראל כזו אי-פעם? והאם היא עדיין קיימת אי-שם? האם יש דרך וסיבה להחזיר אותה? אלה שאלות נכבדות שראוי לדון בהן, אך עמדת היסוד המוסרית של ספר זה היא, שקיימת אלטרנטיבה ערכית ופוליטית והיא תאפשר לישראל לשוב אל מה שהייתה בעבר.

 

ד"ר מיכאל פייגה עהוא חוקר ומרצה במכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 2003 ראה אור ספרו, שתי מפות לגדה: גוש אמונים, שלום עכשיו ועיצוב המרחב בישראל.

דוא"ל: msfeige@bgumail.bgu.ac.il