עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 93 > ביקורת ספרים

 

Doron Mendels / Memory in Jewish, Pagan and Christian Societies of the Graeco-Roman World, T&T Clark International, London and New York 2004, 159 pp.

 

ברוח ספרו של דורון מנדלס, הפותח שמונה מפרקיו בציטוטים מדבריהם של אנשי-עט, בחרתי לפתוח סקירה זו במובאה מן האפוס אינאיד (Aeneid) לוורגיליוס (Vergilius); אני סבורה כי היא נוגעת לנושאו של הספר כולו:

 

Fortunati ambo! Si quid mea carmina possunt,

Nulla dies umquam memori vos eximet aevo […]

(Verg., Aen., IX.446-447)

 

(מאושרים השניים! אם לשיריי כוח כלשהו,

לעולם לא ימחה אתכם אף לא יום אחד מזיכרון הזמן [...])

ורגיליוס מתייחס לשני החברים הנאמנים, שליוו את אינאס (Aeneas) במסעו לאיטליה ומצאו את מותם בלי שנפרדו איש מרעהו. לימים הפכו השניים סמל ומופת לרעות, כגון זו שהתקיימה בין דוד ליהונתן. זה כוחה של היצירה הספרותית בשימורו של זיכרון, וורגיליוס מודע לכוח זה ומיטיב לבטאו.
br> ברם, היצירה הספרותית לא רק משמרת זיכרון, אלא אף מעצבת אותו, משנה אותו ומנחילה לדורות הבאים דימוי, שלא תמיד משקף נאמנה את המציאות. מנדלס עומד על כך הן במבוא והן בשאר חלקי הספר. הוא גורס, למשל, שתוקידידס (Thucydides) כינס אלפי זיכרונות מחיילים ומפקדים, שנלחמו במלחמת הפלופונסוס (Peloponnesus), עיבד אותם ויצר סיפּר אחד. כך עשה גם פוליביוס (Polybius), אף שהוא הדגיש את הצורך לטפל בזיכרונות בזהירות, על שום שמנהיגים אמורים להיעזר בהם. אין מדובר, לפיכך, בשימור זיכרונות אישיים שלמים, אלא במיזוגם לכדי תמונה מאוחדת של האירועים. זאת ועוד, זיכרונות יכולים להיות "מוכתמים" על-ידי זיכרונות אחרים מן העבר. לדוגמא, כאשר פאוסאניאס (Pausanias) מתאר את עצירת הפלישה הגאלית על-ידי האיטולים בדלפוי ((Delphoi בשנת 279 לפנה"ס, הוא "מכתים" אותו בזיכרון אחר, זה של בלימת הפלישה הפרסית בתרמופילאי (Thermopylae) בשנת 480 לפנה"ס.
br> אף כי כל טקסט המופיע בכתובים, והיסטוריוגרפיה בפרט, מהווים מקור חשוב לחקר "הזיכרון הקיבוצי" ו"אתרי-הזיכרון", שבהם מתמקד מנדלס בספרו, הוא אינו מתעלם מן ההיבט הפיסי של הזיכרון (אנדרטאות, נופים וכל חפץ פיסי הממוקם בחלל מסוים לשם זיכרון) ומקדיש לו דיון קצר במבוא. תיאור מרתון (Marathon), המקום שבו גברו היוונים על הפרסים בשנת 490 לפנה"ס, אצל פאוסאניאס, מובא כדוגמא ומשמש הוכחה לכך, שזיכרון הקרב היה עדיין חי בקרב היוונים כשש-מאות שנה לאחר שהתרחש. זאת ועוד, עד היום קרב מרתון הוא אחד הזיכרונות הבולטים שיש לנו מן העת העתיקה. מרוץ המרתון עצמו הפך ל"אתר-זיכרון" (עמ' XIII). בהקשר זה אזכיר שוב את קרב תרמופילאי, שאף הוא נשמר היטב בזיכרון הדורות. רק לאחרונה יצא לאור תרגום עברי של רומן היסטורי פרי-עטו של סטיבן פרספילד (Pressfield), שכותרתו שערי האש, ועניינו סיפור הגבורה של הקרב ואורח-החיים הספרטני (ספריית מעריב, אור יהודה 2003, תרגם: נעם אור).
br> המבוא לספר חשוב לא רק בשל "הרמיזה" למה שצפוי בעשרת פרקיו, כלשונו של מנדלס (עמ' XV), אלא גם בגלל ההסברים הניתנים בו למסגרת של הספר ולמונחים הבסיסיים המופיעים לכל אורכו. בראש ובראשונה הוא מונה את סוגי הזיכרון השונים: זיכרון אישי, כגון זה של אוגוסטינוס (Augustinus) בוידויים; זיכרון כולל, דוגמת "מלחמת הפלופונסוס" של תוקידידס; זיכרון קיבוצי, שמוצאים בספרטה הקלסית וההלניסטית; זיכרון כפוי, המוצג ב-Res Gestae של אוגוסטוס; וזיכרון ציבורי, יציב ובלתי-משתנה, שניתן למצוא במצרים התלמית. תפישות אלה של הזיכרון (להוציא זיכרון אישי בווידוייו של אוגוסטינוס) עומדות במוקד הספר, העוסק בתאוריה של הזיכרון ומלבן מגוון מקרים, אשר בהם "זיכרונות העבר משחקים תפקיד (משמעותי) בחברה מסוימת" (עמ' XV). הפרקים עוסקים בנושאים מרכזיים במחשבה האירופית, נושאים שנותרו אתרי-זיכרון בתרבות המערבית עד ימינו.
br> קאנון ההיסטוריונים של העת העתיקה נדון בפרק הראשון. הקנון, שהועבר אלינו, התגבש בהדרגה, בתהליך בלתי-מודע, עד ימי-הביניים המוקדמים, ועיצב את התמונה המקוטעת והחלקית שיש לנו לגבי ההיסטוריה של העולם העתיק. מנדלס מונה תשעה גורמים - מהם מכניים וטכניים, מהם אידאולוגיים - שתרמו לאופי מקוטע זה של הזיכרון הקיבוצי, ששרד מן העת העתיקה (עמ' 5-3). אני מבקשת להתייחס כאן לשלושה מהם. הראשון הוא התהליך שאותו מכנה מנדלס "קניבליזציה": היעלמות של כתבים היסטוריים בשל השימוש הרב שנעשה בהם בחיבורים מאוחרים יותר; הגורם השני, היסטוריונים שצברו יוקרה ופופולריות עוד בחייהם, המשיכו על-פי-רוב ליהנות מכך גם בדורות הבאים - אם שרדו "קניבליזציה", אזי נכנסו לקנון ההיסטורי; הגורם השלישי, ביקורת קשה שנמתחה על היסטוריון מסוים על-ידי אחרים הביאה לעתים לאיבוד מעמדו העצמאי. דיודורוס סיקולוס (Diodorus Siculus), שאת ספריו הראשונים בחנתי בעבודת הדוקטורט שנכתבה בהנחייתו של דורון מנדלס, מהווה דוגמה מאלפת לכל השלושה (עמ' 20-19). מצד אחד, הוא השתמש במספר רב של מקורות, שרובם אבדו; מצד שני הוא קבל בחיבורו על תהליך ה"קניבליזציה" וביקש להרתיע את אלה, שעשו להם מנהג לכתוב ספרים שאינם אלא מקבץ עבודות של סופרים אחרים שהושחתו (I.5.2). במקום אחר הלין דיודורוס על כך, שכמה מספריו נגנבו ופורסמו לפני שהשלימם (XL.8). זאת ועוד, מבין המקורות שעליהם הסתמך דיודורוס שרדו הרודוטוס, תוקידידס ופוליביוס, שנראה כי נהנו ממעמד קנוני כבר בימיו. ולבסוף, דיודורוס המשיך בקו של פוליביוס (אם כי תוקפני פחות) וביקר את טימאיוס (Timaeus). ביקורת זו מנעה, קרוב לוודאי, מטימאיוס כניסה לפנתאון ההיסטוריונים (עמ' 12).
br> פנתאון זה כולל רשימה מכובדת של היסטוריונים עתיקים. מוצאים ביניהם כאלה שעבודותיהם התקבלו באהדה על-ידי יוצרים מאוחרים יותר, דוגמת הרודוטוס, תוקידידס ופוליביוס, שהפכו מודל לכתיבה היסטורית (עמ' 5); היסטוריונים שחיבוריהם מציגים חידוש כלשהו, למשל בתחום הסוגה, כמו דיודורוס, שכתב "היסטוריה אוניברסלית" מזן חדש (עמ' 8); ודמויות מיוחדות, כגון יוליוס קיסר, שרשימותיו, המתעדות מלחמותיו בגאלים וביריביו מבית, נכנסו לקנון בשל הישגיו האישיים ומתוך מחשבה שהבאים אחריו יפיקו תועלת מניסיונו (עמ' 19).
br> מנדלס מזהה בקנון, כפי שנתגבש, כמה מאפיינים. על-פי-רוב השתמר היסטוריון אחד "עיקרי" לכל תקופה. אולי תרמה לכך העובדה, שהיסטוריונים סברו כי הם ממשיכים מן הנקודה שבה הפסיק סופר מפורסם שקדם להם (קסנופון [Xenophon] המשיך את תוקידידס, פוליביוס את אראטוס [Aratus] ועוד, עמ' 6-5). כאשר מוצאים יותר מחיבור אחד לתקופה, מגלים כי לשפה ולסוגה הספרותית היה משקל. תולדות הרפובליקה הרומית הונצחו הן על-ידי ליוויוס (Livius) והן על-ידי דיוניסיוס מהאליקארנאסוס (Halicarnassus). האחד כתב בשפה הלטינית, השני בשפה היוונית. קהל היעד היה שונה ולכן נותרו שניהם (עמ' 17, 18, 25). לתיאור אירועי המאה הראשונה לספירה ותחילתה של השנייה, שרדו עבודותיהם של טקיטוס (Tacitus), סויטוניוס (Suetonius) ופלורוס (Florus). הללו היו היסטוריה, ביוגרפיה ואפיטומה (epitome, סיכום, תמצית של חיבור שנכתב על-ידי מחבר קודם), בהתאמה (עמ' 21, 23).
br> מאפיין נוסף של הקנון אינו קשור בסופרים, כי אם בפרקי-הזמן שתועדו. סקירה מפורטת, על-פי תקופות, של ההיסטוריונים שחיבוריהם שרדו, הוליכה את מנדלס להניח, שתהליך יצירת הקנון בביזנטיון, שקבע קו לינארי כמעט של היסטוריה (למעט כמה קטעים חסרים), לא היה מקרי. "כמה תקופות לא רצויות", גורס מנדלס, הושמטו במכוון (עמ' 13-12). שקיעתה של הרפובליקה הרומית מהווה את אחת הדוגמאות הבולטות. חיבורו של פוסידוניוס (Posidonius), שעסק בנושא, אבד (בניגוד לפוליביוס, שכתב על נסיקת הרפובליקה ושרד); גורל דומה נכון לחלקים מעבודותיהם של ליוויוס, דיודורוס וקאסיוס דיו (Cassius Dio), שתיעדו את נפילת הרפובליקה, וכן להיסטוריה של סאלוסטיוס (Sallustius), שרק המונוגרפיות שלו הגיעו אלינו בשלמותן. מנדלס מסיק, לפיכך, כי תקופת נפילת הרפובליקה, על ניוונה הפוליטי והמוסרי, לא הייתה אהודה על הדורות הבאים. הקיסרים ביקשו להעלים את "הנסיבות המכוערות", שהולידו את הפרינקיפאט (עמ' 18-17). וכך, כל שנותר לנו מן הזמן הזה הן הביוגרפיות של פלוטארכוס (Plutarchus).
br> הסקירה המאלפת מוכיחה עוד, שהמקורות אולי נעלמו, אך המשתמשים בהם שרדו: "אם המשתמשים היו במקרה היסטוריונים חשובים בזמנם הם, או אפילו מאוחר יותר, כמעט בלתי-נמנע היה הדבר, שהמקורות שבהם השתמשו הפכו ל'משניים', הודחקו ואבדו במשך הזמן" (עמ' 8). חיבוריהם של אפורוס (Ephorus), טימאיוס, אראטוס ואחרים נעלמו; פוליביוס, שנעזר בהם, נותר מקור עיקרי. להיעלמם של אפורוס וטימאיוס תרם גם דיודורוס, שהיה "אחראי" להכחדתם של חיבורים רבים וטובים, כגון זה של קטסיאס מקנידוס (Ctesias of Cnidus), או הקאטאיוס מאבדירה (Hecataeus of Abdera). באופן דומה נעלמו מקורותיו של אפיאנוס (Appianus), ועבודתו של פומפיוס טרוגוס (Pompeius Trogus), ש"נבלעה" באפיטומה של יוסטינוס (Iustinus). אם בוחנים את שיטות הציטוט של המחברים בעת העתיקה, תופעה זו איננה מפתיעה. מנהגם שלא לציין פרטים לגבי מקורותיהם מציב קשיים, וגם אם לעִתים עשו כן, אין לדעת בוודאות אם השתמשו בהם במישרין או דרך מתווך. מנדלס מעלה אפשרות, שהם נמנעו בכוונה מאזכור שמות, כדי למחוק את זכרם מפנתאון ההיסטוריונים (עמ' 13). חיזוק לכך הוא מוצא בסיפור המעניין על אודות אפלטון, שרצה להשמיד את כתבי דמוקריטוס (Democritus) כדי להימנע מתחרות, ואצל אוסביוס (Eusebius), המתאר הרס עבודות של מתחרים בעולם העתיק (עמ' 9, 13). אם הארכתי בסקירת נושאיו של פרק זה, הרי שהדבר נעשה מפאת חשיבותו.
br> בפרק השני מציג מנדלס דוגמאות המבהירות "כיצד עוצבו ונוצרו זיכרונות הנוגעים לאירועי עבר, המשותפים לחברות וקבוצות מסוימות" (עמ' 30). הדוגמה הראשונה לקוחה מאתונה של שנת 411 לפנה"ס, והיא ממחישה זיכרון מקוטע מהו. שלוש המפלגות הפוליטיות יצרו זיכרון משלהן לגבי הרפורמות של סולון כדי להצדיק את מעשיהן בהווה בטענה של שיבה ל"משטר האבות". הדמוקרטים הדגישו את שמיטת החובות שביצע, זיכרון שאליו רצו לשוב עת שלטו האוליגרכים; בעיני המתונים הייתה הרפורמה קיצונית מדי, ולכן גרסו שסולון ביצע שינוי כלכלי קל בלבד; ואילו האוליגרכים ציירו את דמותו כשלילית בטענה, שגילה מבעוד מועד כמה מתכניותיו לאצילים. לפנינו אפוא אירוע היסטורי משותף, זיכרון כוללני, שהפך לקטעים של זיכרון. תהליך הפוך התרחש בספרטה. תיקוני אגיס הרביעי (Agis IV) ברוח חוקת ליקורגוס (Lycurgus), שנכשלו, והצלחתו של קלאומנס השלישי (Cleomenes III) ליישמן (242, 235 לפנה"ס), מהווים דוגמא לזיכרון קיבוצי חזק מהחיים ומלמדים כיצד מסורת של עבר משותף מתגשמת במציאות ומתקבלת על-ידי גוף האזרחים כולו. דוגמא שלישית מציגה זיכרון בצד שכחה. אוגוסטוס פרסם בעלילותיו (Res Gestae) רק מבחר פרטים, השמיט נתונים, השתמש במונחים של הרפובליקה ויצר זיכרון קיבוצי חדש. "מהלך חכם" זה, כפי שמכנה מנדלס את המעשה, גרם לרומאים לשכוח שלבים בלתי-נעימים בדרך שעשה אוגוסטוס עד לתפיסת השלטון, וכפה עליהם זיכרון חדש. עד כמה הצליח בכך ניתן לראות, אני סבורה, בסיכומו של ווליוס פאטרקולוס (Velleius Paterculus) להישגי אוגוסטוס, שבו נאמר בין השאר: "הוחזר הכוח לחוקים [...] הרוממות לסנאט, האימפריום של הפקידים הוחזר למידה הקודמת [...] הצורה הקודמת והעתיקה ההיא של הרפובליקה הוחזרה" (89.3). עם זאת, הזיכרון השתנה בדורו של טאקיטוס, שכבר ראה משטר פרינקיפאט מהו וסיכם את מעלליו של אוגוסטוס אחרת. לדבריו, משנותר אוגוסטוס שליט יחיד נטל לעצמו אט-אט את תפקידי הסנאט, הפקידים והחוקים, ואיש לא מחה על כך (ספרי-השנים, I.2). כל המקרים שמציג מנדלס מוכיחים שהזיכרון לא היה תמיד נאמן לאמת, אולם "הזיכרון עצמו הוא שנחשב בעולם העתיק, ולא בהכרח המציאות שמאחוריו" (עמ' 34, 37, 40).
br> עוד נדונים בפרק זה זיכרונות מקוטעים המתקיימים לצד זיכרון קיבוצי בימיו של טיבריוס (דוגמא שאף ממחישה כי מיתולוגיה היא זיכרון משותף, מן החשובים בעולם היווני-הרומי). מנדלס מתייחס גם ליהודים שבקרבם - למרות שהזיכרון הקיבוצי שמגלם התנ"ך נותר שריר עד היום - הופיעו בתקופת בית שני זיכרונות כוללניים ומקוטעים שהתחרו בזיכרון זה (למשל, הספרים החיצוניים), ולנוצרים, שאצלם נשמר זיכרון אחד בארבע גרסאות (ארבע הבשורות בברית החדשה), אולי כפשרה במאבק על הזיכרון הקיבוצי.
br> אחרי התייחסות לקרבות במרתון ובתרמופילאי מוזכר קרב מפורסם אחר, הקבוע היטב בזיכרונם של היוונים, הוא הקרב ליד סאלאמיס (Salamis) משנת 480 לפנה"ס, שבו הנחילה אתונה תבוסה לפרסים. הניצחון נזקף לזכותם של יורדי-הים, הדמוס האתונאי, ולפיכך נחשב לניצחונה של הדמוקרטיה. בפרק השלישי דן מנדלס בטרגדיה הפרסים (ובעיקר בשורות 906-681), שנכתבה על-ידי אייסכילוס (Aeschylus), נסבה על קרב זה והוצגה שמונה שנים בלבד לאחר שהתרחש. אייסכילוס מתעכב דווקא על האבל הכבד בחצר הפרסית. דריווש (Darius), שנלחם במרתון, מוצג כמלך טוב, ואילו בנו קסרקסס (Xerxes) כמלך רע, שאיבד את האימפריה. לדעת מנדלס מתאר כאן אייסכילוס לראשונה חילופי שלטון (metabole) מטוב לרע, רעיון שיופיע בהמשך אצל אפלטון והוגי-דעות אחרים (עמ' 51). זאת ועוד, אייסכילוס שינה את הנסיבות שלאחר הקרב והמציא "זיכרון" חלופי עם מסר ברור לאתונאים: הדמוקרטיה גברה על הטיראניה, אך לא על המלוכה הטובה. מנדלס גורס, כי אייסכילוס לא היה מרוצה מן הכיוון הקיצוני של הדמוקרטיה בעקבות עליית כוחם של המלחים, וכי ביקש להציג משטר טוב חלופי. הוא העביר את הדיון לפרס כמהלך זהיר, ואפשר שקיווה, שהסיפור החדש שטווה יהפוך לחלק מהנצחת קרב סאלאמיס (עמ' 59-58). בא כאן לידי ביטוי הקשר בין רעיונות פוליטיים לבין זיכרון בעולם העתיק.
br> אם בשני הפרקים הקודמים ראינו ניצול של הזיכרון לצרכים פוליטיים (המפלגות באתונה, אייסכילוס), בפרק הרביעי אנו עדים לניסיון למנוע שימוש (לרעה) בעבר. בפוליטיאה (המדינה) הציג אפלטון מדינה אידאלית, ללא זיכרון קיבוצי, או לחילופין, בעלת זיכרון מוגבל. בשתי דרכים מועבר זיכרון: דרך מערכת החינוך ודרך אמצעים אחרים במערך התקשורת במדינה. את שתיהן הגביל אפלטון. בספרים 3-2 הציע לכלול במערכת החינוך שירה המתארת סצנות מיתולוגיות, אך בצורה מבוקרת ומצונזרת; בספר 10 קבע כי יש להוציא שירה זו מן החינוך לחלוטין. אפלטון שולל את הוראתה של מיתולוגיה (שנחשבה על-ידי היוונים לראשיתה של ההיסטוריה), בשל התנגדותו לחיקוי (mimesis) דמויות מן העבר, שיש להן השפעה רעה על נפש האדם, ובייחוד על "השומרים". מעניין להשוות זאת לתפישתו של דיודורוס בתקופה ההלניסטית. הלה לא רק סבור היה כי חיבור היסטורי טוב צריך לפתוח בסיפורי המיתוס, וכי צריך להנציח מעשים מועילים לאנושות שזיכו את עושיהם בחיי נצח (דוגמת הראקלס), אלא גרס, שיש ללמוד מטעויות אחרים ולשאוף לחיקוי (mimesis) מעשים שנעשו כהלכה בעבר (I.1.4, 2.4, 3.5). אפלטון הגביל, כאמור, גם אמצעים תקשורתיים אחרים. מנדלס טוען כי העלים מן המדינה טקסים שונים, אלוהויות ואף קודקס חוקים - כולם כלים שהזכירו לעם את עברו המשותף. מדינה כזו, שבה אין צמיחה המבוססת על העבר, מסכם מנדלס, מתנוונת ואיננה יכולה לשרוד לאורך זמן. אפשר שאפלטון הבין זאת, אם לשפוט מתיקוניו בחיבור מאוחר שלו, החוקים, בו השיב למדינתו האידאלית כמה "כלים תקשורתיים", כגון החוקים (עמ' 67).
br> התלמיים הבינו עד מהרה, שאל להם למחוק את זיכרונות העבר של ציבור נתיניהם, יהיו אלה ילידי מצרים או היוונים שהתיישבו בה, ומוטב לנצלם לתועלתם. בפרק החמישי מהווה מצרים התלמית דוגמא לשימוש שנעשה במנגנונים, שנועדו לאפשר לסמכות מרכזית לקַבֵּע זיכרונות ציבוריים בחברה למשך מאות שנים. מנדלס בחר דווקא במצרים, על שום היותה מקרה מושלם ללימוד ראשיתן של שיטות תקשורת, בשל מִמשלהּ הריכוזי ואוכלוסייתה המורכבת. הוא מאמץ אמות-מידה הנהוגות על-ידי חוקרי תקשורת מודרנית ומפרט שמונה מנגנונים שונים. אתעכב כאן על שניים מהם. הראשון, "יצירת מרחב" (space construct), המבטיח קבלת המסר כמתוכנן. המלכים לבית תלמי בנו למען ילידי הארץ מקדשים על-פי הדגם הפרעוני, עם כמה תוספות הלניסטיות, והשכילו לשתף פעולה עם הכוהנים המקומיים. על-ידי כך יצרו סביבה מוכרת, שסייעה בשימור הזיכרון הציבורי לאורך זמן. המנגנון השני הִנו "יצירת זמן" (construction of time). התלמיים יצרו פסק-זמן במהלך החיים הרגיל, כדי להעביר מסר לאוכלוסייה היוונית על-ידי כינון ה"פטולמאיה" (Ptolemaieia), תהלוכה בעלת מאפיינים יווניים, לרבות הצגת אירועים מיתולוגיים הקשורים בדיוניסוס. באמצעות ה"פטולמאיה", אוסיף כאן, ביקשו התלמיים להעביר מסר ליוונים גם מחוץ לממלכה. תעיד על-כך כתובת המנציחה צו של ליגת האיים בים האגאי משנת 280 לפנה"ס בקירוב, המורה על השתתפות בחגיגות.
br> בפרק הבא בודק מנדלס את עיצובו של זיכרון בחברה היהודית ושימורו. ספר מקבים א, שנכתב על-ידי יהודי שחי בארץ ישראל, מנציח את הזיכרון של עלייתם ושלטונם של החשמונאים. זהו זיכרון קיבוצי, מקוטע ו"מוכתם", המעוות את המציאות. מנדלס מונה את נקודות התורפה של החיבור: שישה-עשר ספרים בלבד, המקיפים תקופה ארוכה בת ארבעים שנה; חסרים בו פרטים, ובייחוד מספרים. בתיאורי הקרבות נוטה המחבר לציין מספרים עגולים, כדי להדגיש שיהודים מעטים גברו על סלאוקים רבים; זיכרונות של קרבות "הוכתמו" על-ידי תיאורים תנ"כיים. מנדלס גורס, כי "רוב התיאורים הללו נועדו להראות את גדולת האל ומאמיניו" (עמ' 83). לסופר, הוא מסכם, הייתה מטרה ברורה: על-ידי שימוש במספרים עגולים ובתיאורים מקראיים הוא יצר זיכרון שהדורות הבאים יוכלו לנצור בקלות - קומץ של יהודים מסכנים נלחמו נגד ערב-רב של עובדי-אלילים רעים. זיכרון זה ממרד המקבים הוא הקיים בקרב היהודים עד עצם היום הזה.
br> הפער בין הזיכרון לבין המציאות הוא נושאו המרכזי של הפרק השביעי. מנדלס בודק האם לזיכרון היהודי הקיבוצי, שלפיו הייתה ארץ ישראל בתקופת בית שני מקום מרכזי ובעל חשיבות רבה, יש אחיזה במציאות. האם דימוי זה של הארץ היה מבוסס על עובדות? האם גם עמים אחרים סברו כך? סקירת ההתייחסויות לארץ ישראל בספרות העתיקה ועיון מדוקדק בהתרחשויות באזור מימיו של אלכסנדר הגדול ועד תקופת אוגוסטוס הובילו למסקנה, שלא הייתה התאמה בין הזיכרון היהודי לבין המציאות (עמ' 101). בספרות ההלניסטית רווחו, למשל, סיפורים על אלים שנדדו בעולם המיושב ושרטטו אימפריה בעלת גבולות מוגדרים. סיפורים אלה שימשו "תקדים" לכיבוש ולסיפוח בשביל המלכים ההלניסטיים. אוסיריס (Osiris), לשם דוגמא, יצר אימפריה שמצרים הייתה מרכזהּ. גבולות מסעו של הראקלס חפפו כמעט לחלוטין את אלה של האימפריה הרומית במאה הראשונה לפנה"ס. ארץ ישראל איננה מופיעה בשני אלה וגם לא באחרים. יתרה מזו, מן הסקירה ההיסטורית עולה שארץ ישראל לא היוותה יעד עיקרי לכיבוש לאלכסנדר, ליורשים (diadochi), למלכים ההלניסטיים ואף לא לרומאים. לכל היותר הם הכירו בערכהּ כאזור חיץ (התלמיים, למשל, השתמשו בה כהגנה מפני הסלאוקים), או כנכס כלכלי טוב (בייחוד בעיני הסלאוקים). הטריומווירים (triumviri) הרומאים לא היססו להעניק את השליטה בארץ ישראל להורדוס, ואילו אוגוסטוס אינו מזכירהּ כלל ב-Res Gestae. מנדלס מסיק, לפיכך, שהפער בין הזיכרון ביהדות לגבי מרכזיותה של ארץ ישראל לבין מעמדה בפועל מוכיח, כי "זיכרונות שנוצרו או נוסחו בתוך קבוצה [...] הינם עצמאיים ומנותקים לפעמים מן המציאות שבה צמחו [...]. לעתים המציאות הזו הופכת בלתי-חשובה לחלוטין" (עמ' 102).
br> מן היהדות עובר מנדלס לדיון בדוגמא מן הנצרות, הממחישה יצירת זיכרון קיבוצי שמשקף במידה רבה את המציאות אך כולל לא מעט פנטזיות. המדובר בהיסטוריה כנסייתית של אוסביוס (Eusebius), חיבור שטופל מהיבט אחר בספרו הקודם של מנדלס (The Media Revolution of Early Christianity, שיצא לאור במישיגן בשנת 1999). חיבורו של אוסביוס איננו היסטוריה לינארית, אלא אוסף של זיכרונות רשומים ושבעל-פה, לעתים מצוטטים מילה במילה, שאורגנו ב"גושים". ברוח תפישתו של ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה (P. Nora, Les lieux de m?moire, Paris 1997, 3 vols.), מפרט מנדלס את גושי-הזיכרון הללו, שנסבו סביב נושאים שונים: מרטירים, אבות-הכנסייה, מינות, מיסיונריות, סינודים של הכנסייה ויהודים, ונועדו הן להנציח את הארגון (הכנסייה) והן ללמד את הדורות הבאים. החיבור עצמו הפך ל"אתר זיכרון", קידם את המיסיון הנוצרי ושימר, בין היתר, זיכרון, לפיו הדת עלתה לא רק בשל התאולוגיה שלה, אלא אף בשל פעולותיה התקשורתיות והפרסום שזכתה לו במרחב הציבורי (עמ' 113).
br> בפרק התשיעי בוחן מנדלס כיצד יכול זיכרון לשמר מציאות. הוא מפרט כמה אמצעים המכילים קטעי זיכרונות של הנוצרים בנוגע ליהודים בשנים 450-300 לספירה: חיבורים של אבות-כנסייה, החלטות סינודים, היסטוריוגרפיה וחוקים. החלטות סינודים, למשל, משקפות, לדעת מנדלס, "זיכרון ממסדי". בחוקים, לעומת זאת, הוא רואה אמצעי מושלם לשימור זיכרונות. בהיותם תמציתיים, מדויקים, חוזרים על עצמם ובעלי שפה ששורשיה בעולם האמיתי, הם מסוגלים להקפיא זיכרונות ולשמש מראה של החברה. "חוקים" גורס מנדלס, "הם אולי האובייקטיביים מבין הזיכרונות" (עמ' 123).
br> הפרק החותם את הספר הוקדש להיסטוריון הישראלי גדליהו אלון. בעבודתו הבלתי-גמורה תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, שיצאה לאור לאחר מותו, חקר אלון את טיב היחסים בין עולם המשנה והתלמוד לבין העולם היווני-הרומי וטען, בניגוד למקס ובר (Max Weber), כי יהודי ארץ ישראל שיחקו תפקיד חשוב בפעילות החברתית-הכלכלית והפוליטית באזורם, ותרמו תרומה של ממש לתרבות המערבית (עמ' 142-141). מנדלס גורס, כי במעבר מן הגלות המזרח-אירופית האורתודוקסית להשכלה האירופית החילונית וללאומיות המודרנית, עיצב אלון זיכרון מקוטע של היהדות העתיקה, זיכרון שקיים עד היום בקרב כמה מן החוגים הציוניים המתונים בישראל. הזיכרון הִנו נושא מרכזי ובין-תחומי. ספרו של מנדלס מוסיף נדבך חשוב לחקר הזיכרון, על שום שהוא משלב שיטות מחקר השאובות הן ממדעי החברה והן ממדעי הרוח, דן בתאוריה של הזיכרון ומציג בפני הקורא קשת דוגמאות רחבה. הדוגמאות הללו לא רק מוכיחות היטב את טענותיו של מנדלס, אלא אף מרחיבות את קהל היעד של ספרו. חוקרים וקוראים מתחומים שונים ימצאו בו עניין.
 

 

ד"ר איריס סולימני חוקרת את התקופה ההלניסטית ומלמדת היסטוריה של העולם העתיק בחוגים להיסטוריה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה.

דוא"ל: Sulimani@research.haifa.ac.il