עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 94 > ביקורת ספרים

מאגר מועיל של כלים אנליטיים

רועי וגנר

מישל פוקו / הארכיאולוגיה של הידע, תרגם מצרפתית אבנר להב, ערך מדעית אלי שיינפלד, הוצאת רסלינג, תל-אביב 2005, 256 עמ'

משימתו של המתרגם
הארכיאולוגיה של הידע הוא, ככל הנראה, ספרו המשעמם ביותר של מישל פוקו (Foucault). הוא חסר את הסקס הנוטף מתולדות המיניות, אין בו תיאטרון הזוועות המצוי בלפקח ולהעניש, נעדרים ממנו גם הטירוף המפורש אשר בתולדות השיגעון בעידן התבונה וגם הטירוף המעודן אשר בריימונד רוסל (Raymond Roussel, 1963) ובזו אינה מקטרת ( Ceci n'est pas une pipe, 1973), ואין הוא אפילו רווי, כמו הולדת הקליניקה (Naissance de la cllinique: une arch?ologie du regard m?dical, 1963), והמילים והדברים (Les Mots et les Choses: une arch?ologie des sciences humaines, 1966) בתובנות התמוהות ובפרקטיקות האזוטריות של אבות המדע המודרני. במקום הפסגות של פרוזה אנליטית, שאליהן הגיע למשל בניתוח "המֶנינָס" של דייגו ולסקז (Velásquez) במילים והדברים, נאלץ הקורא בספר הנדון לצלוח אוסף טרחני של רשימות חוזרות על עצמן.

יתר על כן, פוקו מעולם לא ערך מחקר ארכאולוגי של ממש ("ארכאולוגי" במובן שבו מופיע המונח בספר זה). במחקרים ההיסטוריים שערך לפני הארכיאולוגיה של הידע הוא מוצא פגמים מתודולוגיים משמעותיים. לאחר מכן יתמקד פוקו בגֶנאָלוגיה, כלומר בניתוח היסטורי של תופעות (כמו כליאה ומיניות) כשהן נעות דרך צורות שיח ומערכים כוחניים משתנים. במובן מסוים, הספר הארכיאולוגיה הוא אכן אחד מאותם מתווים תאורטיים ש"אך זה הושלם התרשים שלהם, והנה הם נעלמים עם מחבריהם, והשדה שאותו היו אמורים לארגן נותר עקר לעד" (עמ' 196). .

ובכל זאת, הארכיאולוגיה של הידע הוא הטקסט הפוקויאני הטוב ביותר שיכולה הייתה הוצאת רסלינג לבחור לתרגם, בהתחשב בקהל הקוראים ובמגבלות ההוצאה. בין הספרים של פוקו, זהו החיבור היחיד שמציג משנה סדורה; זהו החיבור החשוב ביותר לצורך בירור מקומו של פוקו בסבך המחשבה הביקורתית הצרפתית סביב שנת 1968; זהו החיבור המועיל ביותר לחוקר שמבקש להעשיר את מלאי הכלים האנליטיים שלו; וזהו גם החיבור היחיד של פוקו, שיכול לשמש כספר לימוד של ממש לתלמידי פילוסופיה והיסטוריה.

כך אפוא ראוי לשפוט אותו: כספר לימוד זמין לתלמידי התאוריות הביקורתיות של זמננו. על כן אין להקפיד עם המהדורה המתורגמת לעברית על קוצו של יו"ד, ואין טעם להטריח את הקורא בשלל דוגמאות של הכרעות תרגום מוזרות, לעתים תמוהות, שהתרגום הנוכחי רצוף בהן, ובאי-אלו זוטות של עריכה. ממילא הדוגמאות הללו משמשות על-פי-רוב רק לטפיחת שכם עצמית של המבקר. (התרגום לאנגלית של ספר זה, דרך אגב, גם הוא אינו מבריק). יש לשבח את המתרגם, אבנר להב, על שהמיר את המשפטים הסבוכים והווירטואוזיים של פוקו במשפטים קריאים יותר. תלמידים רבים אולי יטעו לחשוב, שפוקו כתב בסגנון דל ותפל, אבל הם גם יכירו תודה למתרגם על שהקל עליהם את מלאכת הפענוח.

באופן מובהק יותר מחיבורים אחרים בני-זמנו, עומד הספר הארכיאולוגיה של הידע בתפר שבין סטרוקטורליזם למה שאחריו. הסטרוקטורליזם, שצמח מההַמְשגה של היחס בין מסמֵן (דימוי של צליל מילולי או של כתב) ומסומן (המושג, שהיחידה המסמנת מקושרת אליו), התגלגל לקראת סוף שנות השישים לדיון באופני חיבור והנגדה של יחידות מסמנות. את המשמעות חיפש הסטרוקטורליזם המאוחר בחיבורים ובהנגדות הללו, ולא במושגים שהיו אמורים להיות מצורפים למסמנים.

הניסיון להכריע, האם החיבור נמצא בתוך המסגרת הסטרוקטורליסטית או חורג ממנה, מיותר, ובמובן מסוים אף שגוי, משום שבזמן כתיבת הטקסט ההבחנה עדיין לא הייתה קיימת. התרגום הנוכחי ממלא את משימתו של המתרגם (והיא על-פי וולטר בנימין, "לקרא דרור בלשונו שלו לאותה לשון טהורה השבויה בכשפיה של לשון זרה, לגאול אותה בתרגומו מאזיקי היצירה") בכך, שהוא מסרב להציב את הטקסט בין סטרוקטורליזם למה שאחריו, אלא, כפי שנראה להלן, עורך אותו כאירוע שמתהווה בין הקטבים האלה.

השיטה הארכאולוגית
הארכיאולוגיה של הידע מבקש לנסח תאוריה שתדון בשיח עצמו (המדעי, קודם כול, אבל לאו דווקא המדעי בלבד), ולא ביחס לעולם שהוא מתיימר לתאר, ולא ביחס לכוונה או למקור שכוננו אותו כביכול. המטרה היא לתאר את השיח כאירוע היסטורי שיש לו "חומריות" האופיינית לו ומבנה פנימי משלו. הארכיאולוגיה עומד גם על ההכרה בכך, כי מערכי שיח שונים, אפילו הם קרובים בזמן ובמרחב, יכולים להיות מנותקים זה מזה, בלי שינבעו זה מזה או ממקור משותף אחר.

את מושג תצורת השיח, שפוקו מציג בספר, אפשר לתאר כנגזר מתוך אותו סוג של סטרוקטורליזם שעוסק במערכים האפשריים של חיבורים והנגדות של יחידות מסמנות. הרכיב הראשון בתצורת שיח, על-פי פוקו, הוא תצורת מושאים. את המושא (למשל, בשיח הפסיכיאטרי, סוג של שיגעון) אפשר לאפיין בעזרת המוסד שחושף אותו (למשל, הממסד הרפואי), המקום שבו הוא נחשף (למשל, המסגרת המשפחתית), והדרך שבה הוא נמדד (למשל, סימפטומים התנהגותיים).

אבל בחינת המושאים ביחס לשלושת הפרמטרים האלה עדיין אינה בגדר ניתוח ארכאולוגי. בחינה כזו תעלה, שהשיח (הפסיכיאטרי למשל) עמוס במושאים שנחשפים במקומות שונים על-ידי מוסדות שונים ונמדדים בדרכים שונות. מה שמאחד את המושאים לכדי תצורת שיח קוהרנטית אחת הוא המבנה, כלומר היחסים והמְתָאֲמִים בין אפיוני המושאים בעזרת הפרמטרים השונים. כך, למשל (בניסוח גס ומעוות), קשר עקבי בין האפיון הפלילי והאפיון הרפואי של סוגי שיגעונות עשוי לאפיין את השיח הפסיכיאטרי בתקופה נתונה, להבדיל אותו מסוגי ידע אחרים, ולתרום להגדרתו כשיח אחד. כלומר, שיח נתון אינו מגביל בהכרח את אפיונם של מושאי השיח; לעומת זאת, השיח כן מגביל את מערכת היחסים (המְתָאמים) בין האפיונים השונים של אותו מושא. המושאים בשיח נתון יכולים אפילו להשתנות ולהתעדכן; השיח נותר אותו שיח כל עוד אפיוני המושאים החדשים והישנים כפופים לאותן מגבלות מבניות.

במקביל למושא, תצורת השיח כוללת אופני אמירה (שמתאפיינים בעזרת השאלות: מי מדבר? מתוך איזה מוסד? מהן ההגבלות והצורות של הדיבור?), מערך מושגי (שמתאפיין בסידוריהם של היגדים, אוסף ההיגדים הרלבנטיים זה לזה, והדרכים התקינות לשכתוב היגדים), ולבסוף אסטרטגיות (שמתאפיינות בהתפצלויות של השיח לאפשרויות שונות, הדרכים שבהן האפשרויות השונות מגבילות זו את זו, והאינטראקציה של השיח עם הפרקטיקות שסובבות אותו). שיח נתון מתאפיין בהגבלה ייחודית על מבנה היחסים בין האפיונים השונים של המושא, של אופני האמירה, של המערך המושגי ושל האסטרטגיות של השיח.

פוקו מסביר, כי "פרקטיקת שיח" היא "מכלול של כללים אלמוניים, היסטוריים, המגודרים תמיד בזמן ובמרחב, שהגדירו בתקופה נתונה, ועבור זירה חברתית, כלכלית, גיאוגרפית או לשונית נתונה, את כללי [צ"ל תנאי] פעולתה של הפונקציה ההיגדית" (עמ' 113). אפשר לטעות ולחשוב, שפוקו חורג מהסטרוקטורליזם בכך שהוא מתייחס לא רק למילים, אלא גם למעשים, ובכך שהוא מגביל את תחולת הכללים לזמן ולמקום מוגדרים, ואינו טוען לגילוי כללים אוניברסליים. אלא שהבחנה כזו רחוקה מלהיות מדויקת. לכל אלה אפשר למצוא תקדימים, למשל, אצל קלוד לוי-שטראוס (Levi-Strauss).

לעומת זאת, קיים הבדל חשוב אחר. המגבלות שמפעיל שיח נתון ברגע נתון, על-פי פוקו, הן יותר היסטוריות מאשר זמניות ומתחלפות. מבנה השיח אינו "דימוי גדול, נייח וריק שיגיח באחד הימים על פני הזמן, יפעיל על חשיבת בני האדם עריצות שאיש לא יוכל להימלט ממנה, וייעלם באחת בתוך ליקוי ששום אירוע לא הקדים לאותת עליו" (עמ' 125). כדי לעמוד על סוג ההיסטוריות שפוקו מעוניין להעלות אל פני השטח עלינו לבחון את רכיבי השיח.

יחידות השיח
על מנת לנתח את היחסים המבניים בין מסמנים חייב החוקר, ראשית, להגדיר בקפדנות את החלוקה (ארטיקולציה) ליחידות המסמנות (בהקשר הבלשני, למשל, אלה יכולות להיות, בין השאר הברות, מילים, או משפטים). בשביל סטרוקטורליסט מסוגו של לוי-שטראוס הבעיה הזו איננה קריטית, משום שלפי תפישתו חלוקות שונות אמנם יחשפו מבנים שונים, אבל בתוך מבנים אלה נאתר שוב ושוב אותן מגבלות אוניברסליות שטבועות במחשבה האנושית.

אלא שהוגים דוגמת פוקו, שאינם מוכנים להניח קיומה של אוניברסליות מכוננת, לא יכולים להתעלם מהגדרת היחידות המסמנות. לכן פוקו פונה, לאחר תיאורם של רכיבי השיח, לניסיון לתאר באופן מדויק את יחידת הניתוח הבסיסית: ההיגד. קצרה היריעה מלפרוש את פרטי הניסיון הזה. נזכיר רק שההיגד, מחד גיסא, הוא חומרי ופוזיטיבי: "עובדה טהורה, חומר זניח" (עמ' 84), ומאידך גיסא הוא אינו נתון, "אפילו באופן בלתי שיטתי, להתנסות המיידית" (עמ' 108).

רטוריקה מטריאליסטית-פוזיטיביסטית מתערבבת ברטוריקה ששאולה מהתאולוגיה השלילית, וניחוח פנומנולוגי היידגריאני חריף אופף את האנליזה כולה (חיים לוסקי, ב"אחרית הדבר" למהדורה העברית, אינו טועה כאשר הוא מדגיש את ההיבט האחרון על חשבון הראשון). בסופו של עניין, פוקו מודה, כאשר הוא משוחח עם מבקר דמיוני בפרק הסיכום של הארכיאולוגיה, שהשאלה, "מהם אותם שיחים שאתה מתעקש זה עשור להתחקות אחריהם?" (עמ' 195), היא שאלה שמביכה אותו יותר מאשר התנגדויות אחרות.

במקום לפתור את בעיית החלוקה ליחידות, הניתוח של פוקו רק מדגיש את עוצמתה. הסמכות לבצע ארטיקולציה של ההיגד, היא זו שלדבריו תעצב תחום מושאים, עמדות סובייקט, יחס להיגדים אחרים, ואת כללי השכפול של ההיגד. בסמכות העצומה הזו מחזיק ההיסטוריון, שבשבילו האי-רציפות (נקודות הארטיקולציה של היגדים ושל שיחים) היא "בה-בעת מכשיר ומושא של מחקר; מפני שהיא תוחמת את השדה שהיא תוצאה שלו" (עמ' 13). הארטיקולציה היא תנאי אפשרות לדיבורו של ההיסטוריון שמציג אותה. לפיכך, החזקה על חלוקת שדה המחקר ליחידות מסמנות טומנת בחובה כוח עצום.

ועל כן פורצת בסיכומו של הספר הארכיאולוגיה התכחשות לסטרוקטורליזם כתיאור של מבנה טרנסצנדנטי, זמני או קבוע, ששולט על אופני הדיבור והפעולה. פוקו כותב, שהשיח הארכאולוגי,

אין תפקידו להפיג את השכחה, למצוא שוב, במעמקי הדברים הנאמרים ובמקום בו הם שותקים, את רגע הולדתם (בין אם מדובר ביצירתם האמפירית ובין אם במעשה הטרנסצנדנטלי היוצר את מקורם); הוא אינו מתכוון להיות התבוננות בבראשיתי הוא היזכרות באמת. לעומת זאת, עליו ליצור את ההבדלים: לכונן אותם כמושאים, לנתח אותם ולהגדיר את המושג שלהם.
(עמ' 195)

כאן הסכר נפרץ.

מהשיח אל הפוליטיקה
זו הנקודה שממנה קוראים עכשוויים רבים מתייחסים לפוקו. היא נוכחת בספר באמצעות אחרית הדבר של חיים לוסקי, וניסוח נשגב ומרתק שלה אפשר למצוא בספרו של ז'יל דלז (Deleuze) על פוקו. אבל הקריאה הזו אינה חד-משמעית ואינה מנחה את הספר. עיקרו של הספר (חלקים שני ושלישי ורובו של החלק הרביעי) עדיין מנסים לאחוז בשיח ובהיגד כאובייקטים למחקר מדעי. ניסיונותיו של פוקו להכחיש את הזיקה העמוקה בינו לבין הסטרוקטורליזם מסוג זה, שמאמין באינהרנטיות של המבנה לאובייקט המחקר ובאפשרות לחשוף את המבנה הזה בכלים רציונליים, אינם משכנעים. הליבה הסטרוקטורלית של הטקסט עטופה במבוא ובסיכום, שמתכחשים לה ותוקפים אותה בדיעבד.

כנגד המתח הזה בין הליבה לעטיפה מתערב התרגום של אבנר להב. אל תוך הליבה הסטרוקטורליסטית מביאות ההכרעות התרגומיות שלו את ההתנגדויות מהמבוא ומהסיכום. ההכרעה התרגומית הבולטת הצורמת ביותר היא המעבר מ"תצורה" בכותרת של הפרק השני בחלק השני, ל"הווצרות" בכותרות הפרקים הבאים וברוב הטקסט. שני המונחים העבריים ניתנים כתרגום למונח formation. ההמרה של שם-עצם בשם-פעולה היא המרה של חשיפה של מה שכבר שם (תצורה) בפעולה מכוננת (היווצרות). האלמנטים של ניתוח השיח אינם רק פרושים אי-שם בתוך השיח או על גבול השיח; הם נוצרים. ולפיכך צפה השאלה: מי יוצר אותם?

כדי להבהיר עוד את התערבותו של המתרגם בטקסט נקרא את הפסקה הבאה, שדנה בשינוי שמתרחש בתצורת השיח כאשר מציבים את השיח בהקשר של קבוצות שיחים שונות. בסוגריים מרובעים מופיעות המילים מהמקור הצרפתי, ותרגומים אלטרנטיביים של המונחים.

מכאן העובדה שכאשר מחזירים, מציבים ומפרשים תצורת שיח נתונה בתוך קבוצה חדשה, היא עשויה להביא להופעתן של אפשרויות חדשות (כך, בהסתעפותם [distribution, פיזור, התפלגות] הנוכחית של השיחים המדעיים, עשויים הדקדוק של פור-רויאל או הטקסונומיה של לינה לשחרר יסודות מהותיים intrinsèques ,פנימיים] וחסרי תקדים [inédit ,שלא ראו אור] כאחד ביחס אליהם); אלא שאז לא מדובר בתוכן שקט שנותר מובלע, שנאמר בלא שייאמר ומהווה מתחת לשיחים [énoncés, היגדים] הגלויים מעין תת-שיח יסודי יותר השב סוף-סוף אל פני השטח; מדובר בשינוי בעיקרון של ההדרה ושל אפשרות הבחירה; שינוי הנובע מן השיבוץ בקבוצת שיח חדשה.
(עמ' 68)

בתרגום הנוכחי, השיחים המדעיים אינם פשוט פזורים שם, מונחים כך או אחרת זה ביחס לזה; הם מסתעפים, כלומר נעים, פורשים זה מזה, ואולי שבים ומתחברים. בתרגום הנוכחי ההצבה של השיח במסגרת חדשה לא רק חושפת את מה שבפנים ושעדיין לא ראינו, אלא משחררת מהות שקודם הייתה, פשוטו כמשמעו, חסרה. טעות הקולמוס שהחליפה "היגדים" ב"שיחים" מפעילה את ה"שינוי" שבמשפט העוקב לא על החלוקה ליחידות היגד, כפי שהנוסח הצרפתי יכול להיקרא, אלא ישירות על השיח. לאור זאת, ה"שינוי" איננו פשוט עיצוב מחדש של יחידות הסימון, שבעקבותיו אותם דברים ייראו אחרת, כפי שמעולם לא נראו או היו בעבר; בתרגום הנוכחי, ה"שינוי", שנובע מהצבתו מחדש של שיח בהקשר אחר, הוא מעשה של יצירת יש מאין (והתרגום אכן מעדיף באופן עקבי את המונחים יצירה/היווצרות/יוצר להטיות השונות של השורש forme, במקומות שבהם ניתן היה לכתוב תצורה/צר, מערך/עורך, עיצוב/מעצב). התרגום מבצע רה-ארטיקולציה בארכיאולוגיה, ופוער את השוליים המהפכניים של הטקסט בלבם של הרגעים הסטרוקטורליסטיים ביותר שעוברים על פוקו.

ברגע זה ראוי להזדעק ולהזהיר, שאינני מכפיף את ה"שינוי" ואת היצירה דלעיל לסובייקט חוקר, לאנליסט, שמשמש כמקורם וחולש עליהם. תפישה כזו תהיה בגידה של ממש בתזה עקרונית של הארכיאולוגיה. אם כן, מי או מה מכונן/יוצר את ניתוח השיח? פוקו רק אומר, שיחסי השיח (שכוללים את עיצובה של עמדת סובייקט) נמצאים "בשולי השיח" (עמ' 46) או "בגבולו" (עמ' 73). ה"סוכן" של יחסי השיח הוא מי שנדחק לשוליים, מי שנמצא במעמד עמום שאיננו עומד בקריטריונים של סובייקטיביות מלאה (תיאור מופתי של השוליים האלה ושל הדרך בה הם מתקפלים כדי לייצר סובייקט אפשר למצוא בפרק על תולדות המיניות בספרו של דלז על פוקו).

שתי שאלות נותרו. הראשונה היא, אם הארכאולוגיה יוצרת (ולא מגלה) את האובייקט שלה, ואם לכל אוסף אקראי של אלמנטים אפשר להגדיר חוקיות שתאחד אותה לכדי שיח, מה הטעם בארכאולוגיה? האם אין הארכאולוגיה נמצאת מודחת למעמד של בדיה כמעט שרירותית? והשאלה השנייה היא, כמובן, למה לטרוח לעשות ארכאולוגיה?

את התשובה לשאלה הראשונה ניתן לאתר אצל פוקו. מוטיב מרכזי בספרו ארכיאולוגיה הוא הנדירות. הארכאולוגיה עוסקת בהיגדים שישנם (בניגוד ללוגיקה ולבלשנות, שעוסקות בכל המשפטים והפסוקים שניתן להרכיב תחת מגבלות דקדוקיות או פורמליות). אפילו אם כל אנליזה אפשרית תחת מסגרת הארכאולוגיה, לא כל אנליזה מתקיימת, ולא כל אנליזה שזוכה להתקיים זוכה גם לעבור את סף השכפול, שבלעדיו היגד אינו היגד. אותם שיחים שזוכים להופיע ולהשתכפל הם

נכס - סופי, מוגבל, נחשק, מועיל - הניחן בכללי הופעה משלו, אך גם בתנאי ניכוס והפעלה; נכס המציב, כתוצאה מכך, מיד עם קיומו (ולא רק במסגרת "יישומיו המעשיים"), את שאלת השלטון; נכס שהוא מטבעו מושא של מאבק, ושל מאבק פוליטי.
(עמ' 117)

לפיכך אין בהכרח לשפוט שיח (ואת השיטה הארכאולוגית בפרט) על-פי תקפותו או ציותו למגבלות מתודולוגיות; ראוי גם לשופטו ביחס להצלחתו לתפוס מקום בעולם של משאבים מוגבלים.

כאן מונח גם קצה חוט לתשובה לשאלה השנייה. בכך שהיא תובעת את זכות קיומם של נתקים ונקודות אי-רציפות, שבהם שיח אחד מוחלף בשיח אחר, הארכאולוגיה תובעת את אפשרותה של מהפכה. "כיצד אתה מתייחס לשינוי, נאמר למהפכה, לפחות בסדר המדעי ובשדה השיח", שואל פוקו, "אם אתה קושר אותם לתמות של המשמעות, הפרויקט, המקור והשיבה, הסובייקט המכונן, ובקיצור - לכל התמטיקה המבטיחה להיסטוריה את נוכחותו האוניברסלית של הלוגוס?" (עמ' 198). זאת ועוד, הספר הארכיאולוגיה תובע לא רק את אפשרותה של מהפכה, הוא תובע מהפכה שלא בידי סובייקטים. אם עמדות הסובייקט הן בסך הכול אפקט של השיח ושל השינוי, ואינן מה שמייצר אותו, אם השיח מתכונן על-ידי מה שמובחן בקושי בשוליו - הרי גם אלה שאינם זוכים לאייש עמדת סובייקט (למשל אותה קבוצה של תת-אחרים, אסירים מושתקים, שפוקו ודלז נרתמו במשך תקופה מסוימת למאבק למענם) עשויים אולי לחצות, בלי שאף סובייקט יוביל אותם דרכו, את ספו של השינוי המהפכני.

 

ד"ר רועי וגנר הוא מרצה למדעי המחשב במכללת תל-אביב-יפו.

דוא"ל: rwagner@mta.ac.il