עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 95 > ביקורת ספרים

היסטוריה כאבלות מאוחרת

אלון רחמימוב

שמעון רדליך / יחד ולחוד בבז'ז'ני: פולנים, יהודים ואוקראינים 1945-1919, תרגמה מאנגלית איילת סקסטין, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2005, 227 עמ'

ההיסטוריון הישראלי שמעון רדליך נולד בעיירה בז'ז'ני (Brzezany) במזרח גליציה באפריל 1935. בגלל נכותה של אמו כמעט נואשו הוריו מהתקווה להקים משפחה, אך לבסוף, לאחר מספר ניסיונות כושלים, הצליחה אמו חנה ללדת בן בריא. אביו הנרגש כתב לגיסו בארץ ישראל "כמעט אי אפשר לתאר את שמחתנו שהגענו, בעזרת השם, לרגע מאושר זה". אולם רגע זה נמשך זמן קצר מאוד: "תוך שנים ספורות," מספר רדליך, "נטרף כל קיומנו בכף המלחמה. אבי, סבא פישל האהוב וכמעט כל קרובי נספו ונעלמו. הפרק התקין והמאושר היחיד בחיי היו אותן שנים בודדות שלפני המלחמה". במשך שנים רבות הסתכמו זיכרונות ילדותו המוקדמת בפרגמנטים נטולי הקשר: צלילים, טעמים, ריחות וזיכרון אחד מרגש של השתרעות על העשב ביום קיץ חם עם אביו – "האושר בהתגלמותו".

כתיבת קורותיה של בז'ז'ני בשנים 1945-1919, היא דרכו של רדליך להתאבל על רציחתם בשואה של אביו, רובה המכריע של משפחתו ותשעים ותשעה אחוז מכלל יהודי העיירה. זו גם דרכו לבַכות את חיסולה של החברה הפרובינציאלית הרב-לאומית של מזרח גליציה על מעלותיה ומגרעותיה המרובות. הספר מתאר ברגישות ובאמפתיה את הסבל העצום שסבלו כלל תושבי מזרח גליציה במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים, והוא מנסה להראות, שהכרה בכאבם של אחרים אינו חייב לבוא על חשבון התמודדות עם הכאב הפרטי. יחד ולחוד בבז'ז'ני משלב באופן מרתק כתיבה אוטוביוגרפית וכתיבה אקדמית, ונסמך לא רק על סיפור חייו של המחבר, אלא גם על עשרות ראיונות שקיים עם תושבי בז'ז'ני לשעבר, ועל מקורות כתובים בפולנית, אוקראינית, עברית, יידיש, גרמנית, רוסית ואנגלית.

הספר התפרסם לראשונה באנגלית בארצות-הברית בשנת 2001, וזכה מאז לתרגום לפולנית, לאוקראינית וכעת גם לעברית. תרגום הטקסט לשפותיהם של כל יוצאי המקום וצאצאיהם הוא חלק בלתי-נפרד מרצונו של רדליך "לאפשר לקולות השונים להישמע", גם אם הם צורמים לעתים לקוראים. במשך מאות שנים התאפיין אזור מזרח-מרכז אירופה בהטרוגניות אנושית עצומה. תושביו דיברו במספר עצום של לשונות ודיאלקטים, השתייכו לצבר רב של מסגרות קהילתיות ופירשו את עצמם ועולמם באמצעות מגוון של אמונות ודתות, חלקן ייחודיות לאזור. ניתן לכתוב את קורות מזרח-מרכז אירופה במאות התשע-עשרה והעשרים כסיפור חיסולה של הטרוגניות זו. אבני הבניין של החיים המודרניים – המדינה, הלאומיות וכלכלת השוק – מילאו תפקיד מפתח בשחיקתה ההדרגתית של ההטרוגניות האזורית, אולם הייתה זו מלחמת העולם השנייה ששינתה את אופיו של האזור מן הקצה אל הקצה. השמדת היהודים בזמן השואה הייתה שיאו של מהלך הזזה ונישול אדיר בממדיו, שהקיף עשרות מיליוני בני-אדם, והסתיים רק סמוך לשנת 1950. מבחינה זו מהוות שנות הארבעים של המאה העשרים סיום עידן בתולדות מזרח-מרכז אירופה.

קורותיה של העיירה בז'ז'ני טיפוסיים לעיירות-השדה בחלק זה של מזרח-מרכז אירופה: מכפר קטן בדרומה של פולין, שהופיע לראשונה במסמכים כתובים בשנת 1375, קיבלה בז'ז'ני בשנת 1530 מעמד רשמי של עיר פרטית בבעלות המשפחה האריסטוקרטית הידועה שנייבסקי (Sieniawski). לאחר חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 הועברה יחד עם כל אזור גליציה לשלטון בית הבסבורג ונשארה בחלקה האוסטרי של המדינה לאחר כינונה של הממלכה הדואלית אוסטריה-הונגריה בשנת 1867. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה בז'ז'ני אחד-עשר אלף תושבים, למעלה ממחציתם יהודים.

כאשר התפרקה אוסטריה-הונגריה בשנת 1918 הועברה בז'ז'ני לריבונותה של פולין ומצאה את עצמה כעת בשוליים הדרום-מזרחיים של המדינה. בשני העשורים שלאחר מכן ניהל השלטון הפולני מדיניות אגרסיבית של "פולוניזציה", במטרה מוצהרת להגדיל את משקלה הדמוגרפי של האוכלוסייה הפולנית הקתולית. במסגרת זו הובא לבז'ז'ני גדוד 51 של הצבא על אלף חייליו ומשפחותיהם, בתי-ספר נדרשו להטמיע תחושת גאווה לאומית ונאמנות, והרחובות כוסו בסמלי המדינה והאומה. כתוצאה מצעדי השלטון, הפכה האוכלוסייה הפולנית הקתולית לרוב מספרי בבז'ז'ני, ומנתה כמחצית משלושה-עשר אלף התושבים. משקלה של האוכלוסייה היהודית ירד לכשליש – בין השאר עקב בריחת חלק מהתושבים היהודים בזמן מלחמת העולם הראשונה – וכעשרים עד עשרים וחמישה אחוז השתייכו לכנסייה האוניאטית (היוונית-הקתולית) האוקראינית. אולם, כמו עיירות-שדה אחרות במזרח גליציה, בז'ז'ני שכנה בלב מרחב כפרי בעל רוב אוקראיני ברור וקיימה עמו קשרי שליטה מתוחים.

בעיני רדליך היו 1939-1919 "השנים הטובות", וזהו גם השם שבחר להעניק לפרק השלישי בספר. חנות הבדים של משפחתו בכיכר השוק שגשגה וכמוה גם בז'ז'ני: העיירה חוברה לרשתות החשמל, המים והביוב, אלפיים וחמש-מאות תלמידים וסטודנטים למדו במוסדות החינוך השונים בעיר, שני בתי-קולנוע הקרינו סרטים פולניים והוליוודיים, האגם המקומי התפתח למרכז ספורט וקיט; ושלוש-מאות ושלושים בתי-אב החזיקו ברישיון להפעלת מקלט רדיו. גלויה צבועה מקסימה המופיעה על עטיפת יחד ולחוד בבז'ז'ני, מעבירה תחושת נוחות פרובינציאלית חמימה, אשר קוראת תיגר על הדימוי הקודר של מזרח גליציה המקובל בישראל. מטרתו של המחבר היא להדגיש, שבז'ז'ני ועיירות אחרות באזור הציעו חיים סבירים בתקופה שבין מלחמות העולם, לא רק לילד הקטן שימק רדליך, אלא גם לרוב התושבים המקומיים. "רוב המרואיינים למעט הקשישים ביותר – אלה שזכרו את מלחמת העולם הראשונה ואת תלאותיה – נצרו בלבם זכרונות מאושרים מילדותם בבז'ז'ני". מרואיינים פולנים קתולים התרפקו במיוחד על העבר, וכמה מהם זכרו את העיירה כ"גן עדן" ואת התקופה בכללותה "כזמנים שלווים ומלאכיים". לעומתם, מרואייניו האוקראיניים של רדליך זכרו אלימות קשה של הרשויות, בייחוד בתקופות "הפאציפיקציה" של שנות השלושים. מרואיין בשם ואסיל אולקסיב זכר, כיצד מאה פרשים פולנים נכנסו רכובים לכפרו נופפו בחרבות וכידונים, "והיכו חשוד אחד שוב ושוב עד שהוא מת". בעיני התושבים האוקראיניים השנים בין מלחמות העולם ודאי לא היו "השנים טובות".

חלוקתה של פולין בספטמבר 1939 בין גרמניה לברית-המועצות הביאה לצירופה של מזרח גליציה לאזור הכיבוש הסובייטי. שמעון רדליך היה בן ארבע וחצי כאשר נכנס הצבא הסובייטי אל העיירה. כילד לא חש רדליך בהבדל רב, למעט הופעתם בסביבתו של סמל הכוכב האדום, מילים ברוסית וזיכרון אחד עמום של תמונת ווֹרושילוב וסטלין מוחאים כפיים. אולם, כהיסטוריון רואה רדליך בכניסת הסובייטים את ראשית התפרקותה של החברה הרב-לאומית של מזרח גליציה. הסובייטים הוציאו אל מחוץ לחוק את כל הארגונים והמוסדות הקיימים, השליכו לכלא אלפי אנשים שנחשדו כלאומנים (אוקראינים או פולנים) והפקיעו אדמות ורכוש בקנה-מידה עצום. כמו שאר העסקים הפרטיים, גם חנות הבדים של משפחת רדליך נלקחה, ורמת החיים של כל העיירה צנחה במהירות רבה. מבחינה דמוגרפית עברה בז'ז'ני מהפכה: אלפי פליטים יהודיים הגיעו מאזור הכיבוש הגרמני במערב, ואוכלוסייתה היהודית של העיר הוכפלה וייתכן שאף שולשה. משרות רבות שנחסמו קודם לכן ליהודים הפכו נגישות, ופעילים קומוניסטים יהודים זכו כעת לתפקידים בעלי אחריות. רופא צעיר בשם ד"ר ליפא וגשל מונה, למשל, לעמוד בראש המרפאה הכללית של העיר, תפקיד שלא יכול היה אפילו לחלום עליו לפני המלחמה. במכתב שהגיע בדרכים עקלקלות לאחת המרואיינות, בלה פלד, ארבעים שנה לאחר שנכתב, כותבת אחותה הצעירה חנה'לה: "בשביל הצעירים בכלל, ובפרט הצעירים היהודים [...] נפתח עולם חדש". כמו כמעט כל משפחת פלד, נרצחה גם חנה'לה בתקופת השואה.

הן האוכלוסייה האוקראינית והן האוכלוסייה הפולנית-הקתולית חוו את הכיבוש הסובייטי כקטסטרופה. האליטה הפולנית והאינטליגנציה האוקראינית דוכאו שתיהן ביד קשה, ואילו אוכלוסיית הכפרים האוקראינית סבלה מהפקעות ברוטליות וממשטר טרור רצחני. פולנים ואוקראינים רבים גורשו לפנים המדינה הסובייטית, בעוד אחרים העדיפו להימלט לאזור הכיבוש של הוורמכט במערב. שירותי הביטחון הסובייטיים עצרו במזרח גליציה עשרות אלפי אנשים ממניעים פוליטיים, ואלפים מהם נרצחו בבתי-הסוהר ביוני 1941, ערב הכיבוש של האזור על-ידי גרמניה הנאצית. הדיכוי הברוטלי העצים מאוד את המתח בין שלוש האוכלוסיות וליבה במיוחד את השנאה ליהודי האזור, שנתפשו בעיני שכניהם כסוכניו של השלטון הסובייטי. לדעת רדליך, היו אלה שנות הכיבוש הסובייטי ששברו לחלוטין את הקשרים בין האוכלוסיות, עובדה שתשפיע באופן דרמטי על יחסן זו לזו בזמן הכיבוש הגרמני.

שמעון רדליך זוכר את כניסת הוורמכט כאירוע פתאומי שהתרחש ביום קיץ שלֵו. משפחתו ישבה לסעודת שבת ופיזמה זמירות, כאשר לפתע נשמע פיצוץ עז שהחריב את אחד משני בתי-הקולנוע המקומיים. לגביו החלה המלחמה בנקודה זו. משפחת רדליך עברה בחודשים שלאחר מכן לגטו של בז'ז'ני, שם שיחק המחבר עם ילדים אחרים ב"גרמנים ויהודים" וצייר חיילים ואווירונים. בזמן האקציות התחבאה המשפחה ב"בונקרים" שהוכנו מראש, והאזינה בפחד לצרחות החיילים בגרמנית. היהודים שנתפסו בזמן האקציות נשלחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ, או נרצחו בבית-הקברות היהודי של בז'ז'ני באוקופיסקו. חיסולו הסופי של גטו בז'ז'ני התרחש ב-12 ביוני 1943, עם רציחתם באוקופיסקו של אלף וארבע-מאות יהודים, ביניהם אביו של שמעון רדליך. רדליך ואמו ניצלו בזכות טוב לבן של שתי משפחות: משפחת קודוגני הפולנית, אשר דאגה להם לאוכל בעת שהתחבאו בעליית-גג בבז'ז'ני, ומשפחת קונצביץ' האוקראינית אשר החביאה אותם בביתם שבכפר ראי (Raj) לאחר שהמחבוא בעיר הפך למסוכן מדי. בלילה חורפי מושלג נשאה טאנקה קונצביץ' את שימק רדליך על גבה, ובמשך שעות ארוכות גררה גם את אמו הנכה עד שהגיעו לחווה. "טעם הלחם הלבן והחלב החם", שקיבלו שם כשהגיעו, "נשאר עדיין על לשוני", מספר המחבר. נכונותה של טאנקה קונצביץ', איכרה אוקראינית שלא הכירה את המשפחה לפני המלחמה, להחביאם עד בואו של הצבא האדום, הצילה את חייהם. במבוא לספר מתוודה רדליך: "כיצד יכלה איכרה פשוטה זו לסכן את חייה ואת חיי ילדיה אין דעתי משיגה זאת". פיסות המידע המעטות שהצליח לאסוף על טאנקה קונצביץ' אינן מסבירות, מדוע אנשים מסוימים מצליחים לראות את האנושי באחר גם בתקופות של סבל רב.

שחרור מזרח גליציה מכיבוש הוורמכט בקיץ 1944 לא הביא את תלאות התושבים אל קצן. המחתרת האוקראינית החלה במסע טרור אנטי-פולני, שהביא לבריחה המונית של האוכלוסייה הפולנית הקתולית. פינויָם של שאר התושבים הפולנים הוחש כאשר החליטו בעלות הברית לצרף את האזור לברית-המועצות כחלקה המערבי של אוקראינה. במקביל החל השלטון הסובייטי בביסוס מחודש של שלטונו, בין השאר על-ידי דיכוי אלים ביותר של ארגונים אוקראיניים לאומיים. כמאתיים "גדודי השמדה" פעלו בצמוד לצבא האדום במזרח גליציה בלוחמה בעלת אופי מזוויע במיוחד. בעימותים של השנים 1945-1944 חוסלו תשעים אלף אוקראינים על-ידי הסובייטים, בעוד שכשלושים אלף חיילים ואנשי ביטחון נרצחו על-ידי המחתרת האוקראינית. עד סוף שנות הארבעים גורשו כחצי מיליון תושבים אוקראינים למעמקי ברית-המועצות ובמקומם הובאו אוקראינים ממקומות אחרים.

השמדתם של שש-מאות אלף יהודי גליציה המזרחית, גירושם של כל התושבים הפולנים-הקתולים ופינויו בכפייה של נתח נכבד של האוכלוסייה האוקראינית, חיסלו את עולם ילדותו של שמעון רדליך. המחבר מצטט הערכה אחת, לפיה רק חמישה אחוזים מתושבי האזור כיום, מוצאם מן האוכלוסייה שגרה שם לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם השנייה שונה שמה הרשמי של העיירה בז'ז'ני לנוסח האוקראיני: ברז'אני (Berezhany). היא שוכנת במערב הרפובליקה האוקראינית העצמאית ומונה כשמונה-עשר אלף בני-אדם, רובם ככולם דוברי אוקראינית. רוב הרחובות החליפו את שמם, מבני הציבור המפוארים – מורשת השלטון האוסטרו-הונגרי – הוזנחו במשך עשרות שנים, אולם "היופי שנחנה בו פעם ניכר עדיין מבעד לחזיתות המתקלפות של הבניינים". בעיניו של רדליך נראית ברז'אני ככפר גדול.

הספר יחד ולחוד בבז'ז'ני מקפל בתוכו שלושה חיבורים שונים. ברמתו הבסיסית ביותר הטקסט הוא ניסיונו של שמעון רדליך לאסוף את רסיסי ילדותו ולהדביקם יחדיו לסיפור רציף. ברמה זו, הספר מרגש מאוד ומעניק לקורא הישראלי הזדמנות לבחון מחדש דעות קדומות על אודות פולנים ואוקראינים. תמונות המפגש המחודש בשנת 1991 בין המחבר לטאנקה קונצביץ', לאחר ארבעים ושש שנים, מקנה לסיפורו הטראומטי של רדליך סיום בעל גוון אופטימי. בו בזמן הספר שייך גם לסוגת ה"היסטוריה שבעל-פה" (oral history), ומנסה להציג את האופן שבו יוצאי בז'ז'ני היהודים, האוקראינים והפולנים זוכרים את עירם בשנים 1945-1919. נדמה לי, שברמה זו הספר פחות אפקטיבי. למרות הזיכרונות המעניינים כשלעצמם, הצגתם היא סכמטית לעתים, והמחבר אינו ממצה תמיד את המשמעויות הגלומות בהם. חסרה לטעמי גם התייחסות לקשיים המתודולוגיים הרבים העומדים בפני היסטוריונים בהתמודדות עם תופעת "עיוות הזיכרון" (memory distortion) של מרואיינים. הרובד השלישי של הספר הוא סִיפֵר היסטורי מקצועי על גורלה של עיירה אחת במשך שלושה עשורים במאה העשרים. כאן רדליך עושה שימוש וירטואוזי בשלל המקורות והשפות שעומדים לרשותו, וידיעותיו הרבות על אודות הקונטקסט הרחב מקנים לסיפורה של בז'ז'ני ממד עומק. עם זאת, ניתן לטעון לייפוי מסוים של התקופה בין המלחמות. השלטון הפולני הלאומני היה אמנם דכאני פחות מהמשטר הסובייטי או מהמשטר הנאצי, אולם מדיניותו המפלה תרמה אף היא להרעלת האווירה בין האוכלוסיות השונות באזור.

יחד ולחוד בבז'ז'ני הוא ספר מורכב וחשוב. אינני יודע אם המחבר מצא "ניחומים ותקווה", כפי שקיווה כאשר ניגש לכתוב את הספר. דומני, שסיפורה הקודר של בז'ז'ני לא מציע חומרים רבים להתנחם בהם. ייתכן שרדליך צודק בכתבו "שככל שהעבר טראומטי יותר, כך נקודת המבט פרטיקולארית ובלבדית יותר". במקרים אלה, מסיק המחבר בפסימיות, "חציית גבולות רגשית [בין קבוצות שונות] קשה [...] אם לא בלתי אפשרית".


 

ד"ר אלון רחמימוב מלמד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב. ספרו, POWs and the Great War: Captivity on the Eastern Front, ראה אור באוקספורד בשנת 2002.

דוא"ל: rachalon@post.tau.ac.il