עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 95 > ביקורת ספרים

מה אנו יודעים על ההיסטוריה היהודית בעת העתיקה?

ירון-צבי אליאב


דב גרא ומרים בן זאב (עורכים) / אוהב שלום: מחקרים לכבודו של ישראל פרידמן בן-שלום, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע 2005, 537 עמודים (+37 עמודים באנגלית)

ספרי יובל, ספרי זיכרון ואלה שביניהם (היינו, אלה שמלכתחילה נועדו להיות ספרי יובל ובגלל דחיות ועיכובים שונים הפכו לספרי זיכרון), הם סוגה כפוית-טובה. אולם, מרגע שנוצרו ונוצקו לתודעה הקולקטיבית של המרחב האקדמי, אי-אפשר בלעדיהם. ואכן, מי שזוכים בכבוד, שיהיה קובץ מחקרים מוגש להם כמתנת יובל, אינם ממהרים לוותר עליו. מאידך גיסא, לעתים קשה להשתחרר מן המועקה שמלווה את העלעול בספרים מעין אלה, בבחינת טוב היה להם אלמלא נבראו. איכותו של הקובץ תלויה במידה רבה בעורכים: האם שינסו מותניים למשימה שאין תגמול בצִדה, חידדו את הנושא, בחרו כותבים מתאימים, הקפידו על העריכה, ולבסוף מצאו דרך למקד ולשכלל את דברי המבוא והפתיחה ולכרוך את משנתו של בעל השמחה במאמרים שהוצגו לכבודו, כדי שיאירו משהו חדש ויוסיפו נדבך לעולם המחקר. לעתים קרובות, ובמידה רבה גם במקרה שלפנינו, ההפך הוא הנכון: דומה שהעורכים עשו מלאכתם כמי שכפאם שד, באיטיות ובסרבול, ובייחוד ללא שאר-רוח מחקרי. במקרים כגון אלה רק המאמרים עצמם עשויים להעניק מעט קורת-רוח.

ישראל בן-שלום פרסם מעט באופן יחסי, אבל גם אם הכמות קטנה – עומדת לזכותו האיכות. תרומה חשובה במיוחד היא זו של ספרו, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי (ירושלים 1985), המסכם את מחקריו של בן-שלום על בית שמאי ומקומו במערך התרבותי, החברתי וההיסטורי-הפוליטי של היהדות בארץ ישראל, הן לפני חורבן בית שני והן בדורות שאחריו. ספר זה הוא מן הטובים שנכתבו במקומותינו בדור האחרון – מאיר עיניים, יסודי וגדוש בחידושים. גם אם אין הקורא מסכים בהכרח עם הכותב בכל פרט ופרט, אין הוא יכול להישאר אדיש לנוכח ממצאיו וטענותיו.

בספר שלפנינו מקובצים שבעה-עשר מחקרים ועוד שני מאמרי פתיחה, האחד על פועלו המדעי של בן-שלום (מאת אריה כשר) והשני על דמותו (מאת מרים בן-זאב). לבד מחוקרת אחת שכתבה באנגלית, כל המשתתפים בספר הם אנשי סגל במוסדות המחקר בארץ, אם כי אין ביניהם אף לא אחד מן האוניברסיטה העברית בירושלים. העורכים חילקו את הספר לשלושה שערים: בין יהדות לנצרות, ארץ ישראל בתקופה הרומית, חברה והלכה. חלוקה זו מתמיהה: מדוע לכלוא כותרת, שעניינה היסטוריה כללית, בין שני חלקים שעניינם דת וחברה – כלום ביקשו העורכים (אולי בתת-הכרתם) למנוע מגע כלשהו בין חכמי המשנה והתלמוד, הנדונים בחלק השלישי, לבין הנצרות, שנדונה בחלק הראשון? יתרה מזו, המחקרים בחלק השני אינם עוסקים כלל בארץ ישראל הרומית, כי אם ביחסי היהודים והשלטון ההרודיאני והרומי, והכותרת יותר משהיא מייצגת את התוכן היא מסתירה ומבלבלת.

כדרכם של קבצים מעין אלה, איכות המאמרים אינה אחידה. ישנם ביניהם מאמרים מעולים, המעלים תרומה של ממש ויוסיפו ודאי להעסיק חוקרים שיצטטו מהם בעתיד. אחרים – טוב היה אלמלא נכתבו, ומשנכתבו ולא נגנזו – ודאי יישכחו במהרה. בגלל קוצר היריעה לא אדון בכולם, אלא אתמקד בכמה עניינים כלליים העולים מהם, שיש בהם להאיר תופעות רחבות יותר.

ראשית – העושר והגיוון. המחקרים שלפנינו מתפרשים על פני כאלף שנים של היסטוריה יהודית (מחקרו של יורם ארדר על הקראים במאה העשירית מאריך את טווח הזמן בחמש-מאות שנה נוספות). הכותבים מתמקדים במקורות הקלסיים של התקופה – מהספרות המקראית המאוחרת (יהושע אפרון) דרך אחותה הבתר-מקראית (רבקה ניר, עדנה ישראלי) ועד הקורפוס של ספרות חז"ל. לא נפקד אף מקומם של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון הראשי של ימי הבית השני (יובל שחר), של כתבי מדבר יהודה (אלישע קימרון), ושל ספרות אבות הכנסייה. בצד ה"שמנת" של המקורות העתיקים, משלבים מחקרים אחרים קטעי מידע נוספים. אפרת חבס עוסקת בכתובות יווניות מסוריה ומארץ ישראל, ואילו זאב רובין, כדרכו, מראה שליטה וירטואוזית בשפות ובטקסטים שאך מעטים שמעו עליהם, במקרה שלפנינו הוא עוסק בסינאקסאריון האתיופי. הגיוון ניכר גם מבחינה מתודולוגית. פילולוגיה וביקורת הספרות, שהן אבני היסוד של המחקר הטקסטואלי-ההיסטורי, מצטרפות כאן לגאוגרפיה היסטורית, סוציולוגיה, ניתוח משפטי, ופסיכולוגיה (אם כי ברמה ראשונית). אם מביאים בחשבון שכל הכותבים, לבד מיוצאים מן הכלל בודדים, קשורים בצורה זו או אחרת בשלוש אוניברסיטאות שמפרידה ביניהן רק שעת נסיעה אחת ברכבת, הרי מתגלה עד כמה מצוי כאן עושר וריכוז של ידע על תולדות היהדות בעת העתיקה שאין שני לו. אין עוד מקום בעולם, שבו דחוסה בתוך מרחב גאוגרפי כה קטן התפרשות מחקרית כה מגוונת, שממוקדת כולה בנושא אחד – תולדות היהודים בעת העתיקה.

שנית, הקובץ מעורר דיון על תקשורת ומחקר. איך מתַקשר "אי" מחקרי זה, המשתרע בין אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת תל-אביב ואוניברסיטת באר-שבע, עם עולם המחקר שמחוצה לו; או, אם תרצו, מה פשר הנתק בין המחקר על תקופת המשנה והתלמוד (ושורשיה בימי בית שני) הנערך בארץ לבין זה המתקיים מחוץ לישראל. עניין זה בולט למדי במאמר הפתיחה של אריה כשר, "תרומתו של ישראל פרידמן בן-שלום למחקר על תנועות המרד נגד רומי בהשראת בית שמאי". הנושא חשוב ומעניין ביותר: רבות נכתב על תנועות המרד נגד רומא לפני בן-שלום ואחריו, ומעניין היה להעריך את מפעלו בתוך המרחב המחקרי הזה. אלא שכשר מתעלם מכל אלה. החוקרים היחידים שהוא מזכיר הם גדליה אלון, לואי פינקלשטיין ולוי גינצבורג (עמ' 16), כולם חוקרים מן המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. שני דורות של חוקרים פעלו מאז – מורטון סמית ותלמידיו (שייע כהן, סת שורץ ואחרים) מארצות-הברית, חוקרים אנגלים ובראשם מרטין גודמן, חוקרים מהולנד, מאיטליה או מגרמניה, ואף חוקרים בישראל שדנו בעניינים אלו ממש – ואיש מהם לא נזכר במאמרו של כשר. דוגמא נוספת: במקום אחד מאפיין כשר את מעמד החכמים יוצאי בית הלל במשפט, "חלק מראשיו [של בית הלל] הפכו לאחר המרד למנהיגים הרוחניים הבלעדיים של המוני העם המוכים והנבוכים" (עמ' 21). ארבעים שנות ביקורת על גישה זו, הרואה את חכמי המשנה והתלמוד כמנהיגים האולטימטיביים של היהדות בארץ ישראל במאות השנים שלאחר חורבן בית שני, נעלמו כלא היו (ועוד על עניין זה להלן).

ניצני ההיסטוריוגרפיה המודרנית של תולדות ישראל במאות השנים שלאחר חורבן בית שני נעוצים בבתי-המדרש לרבנים באירופה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. לבד מיוצאים מן הכלל, חוקרים לא-יהודים באותם ימים התעניינו רק בתולדות ישראל בימי בית שני, בעיקר בשל הזיקה של אותה תקופה לתולדותיו של ישו ולראשית הנצרות. רבים גם הושפעו מהאפולוגטיקה הנוצרית בימי-הביניים, שראתה את תולדות ישראל לאחר חורבן הבית כסיפור מדולדל של עם גוסס ושל תרבות מנוונת, שאין צורך וטעם לחוקרם. יתרה מזאת, האוניברסיטאות האירופיות כלל לא הכשירו חוקרים לעסוק בספרות חז"ל, קורפוס המקורות העיקרי ששרד מן המאות הראשונות לספירה. התוצאה הייתה, שראשוני החוקרים שהתמקדו בתקופה זו היו יהודים, רבים מהם בוגרי ישיבות מסורתיות באירופה ובעלי הכשרה רבנית, שנדבקו בחיידק המחקר והתמסרו ללימוד היסטורי של המקורות התלמודיים. רבים היו ההישגים של הדורות הראשונים הללו, אך חסרונם העיקרי היה בהיותם בשר מבשרה של היהדות הרבנית באירופה וחלק אינטגרלי מן המרחב התודעתי שלה. הפועל היוצא של כל אלה הייתה תחושת הערצה גלויה וסמויה לחכמי המשנה והתלמוד, וראייתם – בהתאם לנרטיב הרבני באירופה – כמנהיגי האומה ומעצבי דמותה התרבותית, הדתית והקהילתית בדורות שלאחר חורבן בית שני. כך כונתה תקופה זו בתולדות ישראל – תקופה המשנה והתלמוד; כך גם עוצבו התכנים והיעדים המחקריים של הדיסציפלינה ההיסטורית הזו תוך כדי התמקדות, שלא לומר התמסרות, לבירור שביבי המידע ההיסטורי שנשתמר בספרות חז"ל. הפרופיל האישי של היסטוריון של תקופת המשנה והתלמוד היה של גבר, דתי או דתי-לשעבר (אשכנזי בדרך-כלל), שקיבל הכשרתו בנבכי התלמוד בישיבה (והוסיף עליה כמובן הכשרה קלסית, בלשנות וכדומה, אך הבסיס נשאר ללא שינוי).

אוריינטציה מחקרית זו הותקפה בפעם הראשונה באופן רציני רק במחצית השנייה של המאה העשרים. גדול המקטרגים היה חוקר יהודי-אמריקני, ג'ייקוב ניוזנר (Neusner), שבמשך שנים לא-מעטות, ובמוסדות ישראליים רבים עד היום, הס מלהזכיר את שמו, בבחינת "פרסונה נון גרטה" אינטלקטואלי, שאף הוליד damnatio memoriae [קריאות "למחות" את שמו וזכרו]. בלי להיכנס לנבכי משנתו של ניוזנר (שמחזיק בשיא בכתיבת ספרים מדעיים: למעלה מאלף כותרים עד כה) ובעיותיה הרבות, עיקרי הביקורת שלו על הרומנטיות של ההיסטוריוגרפיה של ימי המשנה והתלמוד ועל הכשלים הקונספטואליים והמתודולוגיים שלה התקבלו על הכול, למעט באותו "אי" מחקרי הנזכר לעיל. למעשה, גם אם רק מעטים הם החוקרים בחוץ לארץ שמסכימים עם האלטרנטיבות שהציע ניוזנר (והרוב גם מסתייג מאישיותו ומדרכיו האקדמיות), כולם, פחות או יותר, מקבלים את עיקרי הביקורת שמתח על חוקרי המשנה והתלמוד שקדמו לו. כיום אין כמעט חוקר באוניברסיטאות בארצות-הברית, בקנדה או באירופה, שמחזיק בגישה, שחכמי המשנה והתלמוד היו גיבורי האומה ומנהיגיה. איש גם אינו מקבל עוד באופן מוחלט את ההיסטוריה המוצגת במסורות שבספרות חז"ל. גם הפרופיל האישי של החוקרים השתנה לבלי הכר, ולמעשה, רבים מהמחקרים המרתקים על ימי המשנה והתלמוד נכתבים כיום על-ידי נשים ועל-ידי לא-יהודים (ולפעמים נשים לא-יהודיות).

לא זה המצב ב"אי" האינטלקטואלי המיוצג בספר הנוכחי. שני המאמרים, המבטאים את הנתק הזה באופן מובהק, הם המאמר של בן ציון רוזנפלד ("החכמים בדורו של בר-כוכבא ויחסם למרד על-פי ספרות התנאים"), ואף יותר מכך מאמרם של זאב וחנה ספראי ("האם היו החכמים עילית שלטת?"). אבל גם מאמרים רבים אחרים בספר שייכים לאותה סביבה מחקרית. נקודת המוצא במאמרו של רוזנפלד היא ההנחה, שבימי מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ) הייתה קיימת קבוצה הומוגנית, מוגדרת וידועה. הוא מכנה קבוצה זו "החכמים", ורואה בהם "קבוצת הנהגה" (עמ' 357). ממילא שאלתו היא, האם גוף זה תמך במרד או לא תמך בו. לאורך כל המאמר מניח רוזנפלד כמובן מאליו, שהמסורות השונות בספרות חז"ל, הן על אודות פרטים ביוגרפיים על החכמים והן לגבי האירועים הנזכרים בהם, מהוות היסטוריה לכל דבר. הוא בוחר להתעלם מארבעים שנות מחקר מחוץ ל"אי" האינטלקטואלי שלו, על אותם נושאים בדיוק. לו נהג אחרת, היה מתמודד עם השאלה המרכזית על טיבה של תנועת החכמים. אין זה ברור כלל, האם היו הללו בגדר קבוצה העומדת לעצמה באותם ימים, בעלת תודעה קולקטיבית מאחדת, בעלת משנה אידאולוגית מסודרת (גם אם שנויה במחלוקת), שלא לומר אוריינטציה פוליטית. רבים, וביניהם כותב שורות אלו, סבורים, שאין לדבר כלל על "החכמים" כקבוצה לפני ימי סידור המשנה והפצתה (ראו: Y.Z. Eliav, "Jews and Judaism 70-429 CE", in: D. Potter [ed.], A Companion to the Roman World, Blackwell, Oxford 2006). מאמרם של זאב וחנה ספראי מציג גישה היסטוריוגרפית זהה לזו של רוזנפלד. הוא ערוך ככתב הגנה על הגישה המסורתית מבית-מדרשם של גדליה אלון ושמואל ספראי, ולמעשה חוזר על הטענות הישנות בדבר מעמדם המרכזי, גם אם הלא-מוחלט, של חכמי המשנה והתלמוד. לקורא מן החוץ נראה כאילו הכותבים מדברים עם עצמם. שוב ושוב הם ממחזרים את הטענה המעגלית, שלפיה מה שאנו סוברים על אודות החכמים נכון כנראה, שהרי כך אומרים החכמים על עצמם. כל מידע היסטורי המנוגד לקביעה הזו – כגון האמנות בבתי-הכנסת העתיקים, המשקפת ברובה עולם תרבותי ודתי רחוק למדי מן העולם המצטייר בספרות התלמודית, או הממצא הפרוסופוגרפי של הכתובות, שאינו חופף כמעט כלל את עולמם של החכמים – נדחה בקש או מתורץ בפלפולים דחוקים. כך למשל, אין הם מתמודדים כלל עם טענתו המרכזית של שייע כהן, כי איש מחכמי המשנה והתלמוד המרכזיים אינו מוצג במפורש באף אחת מעשרות הכתובות שהתגלו בארץ באותה תקופה, וגם שרוב האישים המכונים "רבי" בכתובות אינם נזכרים כלל בספרות חז"ל (היחיד היוצא מכלל זה הוא רבי אלעזר או אליעזר הקפר מדבוריה שבגולן). לדעת ספראי "אם בספרות חז"ל רבי הוא בדרך כלל חכם/זקן, יש להעריך שזו גם משמעות המונח בממצא האפיגרפי" (עמ' 406). הנחת הטעון הוכחה ניכרת כאן בעליל.

סוף דבר: טבעה של ביקורת שאין היא מאפשרת לעשות צדק עם הצדדים הטובים של החיבור הנסקר. חשוב לציין, שאלה אינם מעטים בקובץ זה: מאמרה של רבקה ניר מציג באופן משכנע את המשמעויות הנסתרות בדימוי הטמנת כלי המקדש, שחוזר בספרות האפוקריפית היהודית והנוצרית; מחקרו של זאב רובין על סיפור המרטיריום של אזקיר הוא מופת לתרגום מדוקדק ולימוד מפורט של מסורות ספרותיות, שעשוי לבסס או לדחות את הקשרים ביניהן; ואילו מאמרו של יובל שחר על יהושע בן צפיא הוא דוגמא מעולה לניתוח ביוגרפיה בכתבי יוסף בן מתתיהו. הספר משקף הן את הישגי המחקר הישראלי על היהדות בעת העתיקה ואת היתרונות הגדולים הגלומים בעושר המחקרי המצוי בארץ, והן את האתגרים העומדים בפני הדור הבא של החוקרים בבואם להצעיד את המחקר לשלביו הבאים. אם אכן כך, אזי יצא הפסדם של העורכים בשכרם, ותרומתו של הספר לליבון עניינים הנוגעים ללב ההוויה המחקרית עשויה לחרוג מההיבט המצומצם של מאמר זה או אחר.


פרופסור ירון-צבי אליאב מלמד תלמוד והיסטוריה יהודית של העת העתיקה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. לאחרונה, ראה אור ספרו, God’s Mountain: The Temple Mount in Time, Space, and Memory, Baltimore: The Johns Hopkins University Press, 2005.

דוא"ל: yzeliav@umich.edu