עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 93 > ביקורת ספרים

באיזה צד של המתרס נמצאים כל "הרעים"?

אלי פודה

אבי שליים / קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי, תרגם מאנגלית יעקב שרת, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2005, 639 עמ'

ספרו של אבי שליים מהווה תרומה חשובה להיסטוריוגרפיה הקיימת של יחסי ישראל-ערב. חשיבות התרומה נעוצה בשני מישורים: ראשית, הוא מהווה מעין ספר יען (textbook) לכל מי שמעוניין ללמוד על יחסי ישראל ושכנותיה במזרח התיכון במאה העשרים. תוך התבססות על ספרות מחקר חדשנית, כמו גם על חומר ארכיוני ראשוני, מתאר שליים ביד נאמנה את השחקנים המרכזיים והמהלכים העיקריים שהובילו (ברוב המקרים) למלחמות (ולעִתים) להסכמי שלום. שנית, ספרו של שליים - יותר מכל ספר אחר בנושא - מציג את ישראל, מעשיה ומחדליה כחלק מהמִרקם המזרח תיכוני. בניגוד להפרדה שנעשתה בישראל בין כתיבת ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל מצד אחד, וכתיבת ההיסטוריה של המזרח התיכון ("מזרחנות") מצד שני, ספרו של שליים רואה בישראל חלק אינטגרלי מהמזרח התיכון, דבר שמחייב אותו - כחוקר - להתייחס לשני צִדי המתרס בסכסוך ממושך זה. ואף כי היכרותו את הצד הישראלי טובה לאין-ערוך מהיכרותו את הצד הערבי, עדיין הסינתזה שהוא יצר בין הצד הערבי-הפלסטיני לצד הישראלי ראויה להערכה.

בספרו של שליים ישנה אמירה - אף כי בשום מקום היא אינה מנוסחת בצורה חדה - לגבי חשיבות העניין, שחוקרי ישראל ילמדו את סביבתם הערבית (לרבות שפתה ותרבותה) והמזרחנים את תולדות ישראל, היהדות והציונות. למרבה הצער, ההפרדה המוסדית שנעשתה באוניברסיטאות בארץ, בין לימודי ארץ ישראל ללימודי המזרח התיכון, יצרה חלל בין שני התחומים. מבחינה זו, תרגומו של הספר לעברית מעלה תרומה חשובה להמשך התהליך של הסרת המחיצות בין שני תחומי הדעת. במילים אחרות, "קיר הברזל" שהפריד בין לימודי ארץ ישראל ללימודי המזרח התיכון - בדומה ל"קיר הברזל" בין ישראל לשכנותיה - מתחיל אולי להתפורר בשנים האחרונות. (על ההפרדה המלאכותית והמזיקה של שני תחומים אלה, ראו גם מאמרי בספר שערכתי לאחרונה עם אשר קאופמן ועומד לראות אור בהוצאה האקדמית של סאסקס).

הנרטיב ההיסטורי בספר אינו כולל חידושים מסעירים. הוא נשען ברובו על מחקרים פרטניים מוקדמים יותר של שליים ושל עמיתיו. שפע העובדות מוצג באורח בהיר והגיוני. אולם, הפרשנות הנלווית לתיאור ההיסטורי מעוררת קושיות. שליים מציע הסבר כוללני למדיניות החוץ של ישראל בכל שנות קיומה, ואף עוד קודם להקמת המדינה. לטענתו, התנועה הציונית, ומאוחר יותר מדינת ישראל, החמיצו הזדמנויות רבות לשלום, ואילו מנהיגי מדינות ערב והפלסטינים - שתמיד תוארו בתעמולה ("ההסברה") הישראלית כסרבני שלום - היו אנשים מעשיים שחפצו בשלום (ועל כך ראו גם הריאיון שהעניק אבי שליים בעקבות תרגום הספר למוסף הארץ ב-12 באוגוסט 2005). בפרפרזה על אִמרתו של אבא אבן על הפלסטינים, ישראל - לטענת שליים - לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות לשלום. כל הסבר מוניסטי וחד-ממדי בהיסטוריה מטבעו חשוד הוא. קשה להאמין כי בסכסוך ממושך ואלים יישא צד אחד בסכסוך בכל האחריות להנצחתו. ולכן, מבחינה הגיונית נראה הסברו של שליים פשטני מדי. על אף מחויבותו העמוקה לפרשנות זו, מן הראוי היה להצביע על כיוונים אפשריים נוספים מבחינת ההערכה ההיסטורית. .

שליים צודק, בדרך-כלל, כאשר הוא מבקר את המדיניות הסרבנית של ישראל. רבות הן הדוגמאות למדיניות נוקשה שלא תרמה דבר להתפתחותו של תהליך שלום. אלה מתייחסות בעיקר לתקופה שלאחר שנת 1967, כאשר באמתחתה של ישראל היו נכסים טריטוריאליים שניתן היה להמירם בהסכמי שלום, כפי שנעשה בסופו של דבר עם מצרים (בשנת 1979), עם הפלסטינים (בשנת 1993) ועם ירדן (בשנת 1994), וכפי שקרוב לוודאי ייעשה גם עם סוריה. ביקורתו של שליים כלפי מדיניות ישראל בין השנים 1974-1967, ובייחוד תגובתה הנרפית ליוזמותיו של סאדאת בשנת 1971, אכן במקומה. קשה לדעת אם גולדה מאיר יכולה הייתה למנוע בכך את מלחמת יום הכיפורים, אולם חובתה המוסרית והפוליטית הייתה לעשות כל מאמץ על מנת למצות אפשרות זו. מאז ועד היום, כפי שמראה שליים, היו לישראל הזדמנויות לקדם תכניות שלום, אולם היא החמיצה אותן. לסדרת ההחמצות ניתן להוסיף גם את תכנית השלום הערבית שהתקבלה בפסגה הערבית בביירות במארס 2002 (שליים עוסק בתקופה זו בקצרה במסגרת "אחרית דבר" שנוספה לגרסה העברית של הספר בלבד). אף כי יוזמה זו התפרסמה בתקופת שיא של פיגועי טרור פלסטיניים (שהובילו לפתיחת מבצע "חומת מגן"), הרי ניתן היה לשוב אליה עם שוך הקרבות.

אולם, הקרקע המוצקה שעליה נשען שליים בביקורתו לגבי התקופה לאחר שנת 1967 הופכת רעועה יותר בכל הקשור לשנים 1967-1948. טענתו, שהסכמי שביתת הנשק בשנת 1949, או שנצנוצי המגעים בין ישראל למדינות ערב (עם חוסני זעים בסוריה בשנת 1949; עם עבדאללה מלך עבר הירדן בשנת 1950/51; עם שליט מצרים, עבד אל-נאצר, בשנות החמישים) היו יכולים להסתיים בהסכם שלום אלמלא הסרבנות הישראלית, איננה משכנעת. ההוכחה לכך מצויה בניתוח מעמיק יותר של הצד הערבי. שליים, כאמור, מנתח יותר לעומק את הצד הישראלי (שבו גם ישנה נגישות טובה יותר למקורות ארכיוניים). אולם, ניתוח החברה והמשטר במדינות ערב היה מגלה, כי מחסור בלגיטימציה שלטונית מצד אחד, ואי-הכרה גורפת עממית בצד השני, הפכו כל משא ומתן גלוי (שלא לומר חתימה על הסכם) לדבר בלתי-אפשרי. עוצמת ההשפלה של התבוסה בשנת 1948 מילאה אף היא תפקיד חשוב בדרך אל מה שנתפש כ"סיבוב שני" בלתי-נמנע. שליים עצמו מודה, כי הייתה קיימת שנאה כלפי ישראל ברמה העממית, אך השליטים הפגינו "פרגמטיזם מרשים" (עמ' 69). במצב זה, כאשר רוב השליטים נתפשו כלא-לגיטימיים, בייחוד נוכח ממדי התבוסה, המסקנה המתבקשת היא, כי לא נראה ששליטים אלה יכלו להפגין פרגמטיזם כזה אלא בחדרי-חדרים, בעיקר על מנת לרצות את המעצמות. כך המצב, לדעתי, ביחס למגעים עם מלך ירדן, עבדאללה, אשר חפץ באופן אישי לקדם שלום עם ישראל, אך האילוצים הפנימיים והאזוריים מנעו זאת ממנו. רצח עבדאללה ורצח רִיַאצ' אל-צלְח, ראש ממשלת לבנון, הותירו מורשת של חשש מפני משא ומתן פורמלי לחתימת הסכם שלום עם ישראל. עם זאת, מסקנה זו אינה פוטרת את מדינאי ישראל מאחריותם להסלמת הסכסוך בהזדמנויות שונות בשל נקיטת מדיניות תוקפנית לאורך הגבולות.

על מנת להעצים את פרשנותו מסתייע שליים במונח "קיר הברזל", הלקוח מתוך מאמר שפרסם זאב ז'בוטינסקי בשנת 1923. במאמר זה קבע מנהיג התנועה הרביזיוניסטית, כי הסכם עם הערבים לא היה אפשרי באותה עת, וכי חולשתה של התנועה הציונית אל מול תחושות הפטריוטיות של הערבים בארץ ישראל מחייב הקמת "קיר ברזל" צבאי יהודי, שמאחוריו ובאמצעותו תתפתח הישות הציונית. רק לאחר שבקיר זה ייסתמו כל הפרצות, סיכם ז'בוטינסקי, יפנו הקבוצות הקיצוניות את מקומן לקבוצות ערביות מתונות יותר, אשר תהיינה נכונות לשאת ולתת עם היהודים (בתוך בדרך למדינה, הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים 1953, עמ' 260-253). לטענת שליים, לא רק מנהיגי התנועה הרביזיוניסטית (ולימים מנהיגי הליכוד) דגלו בהשקפה זו (בגין, שמיר, נתניהו), אלא גם רוב מנהיגי מפלגת העבודה, ובמיוחד דוד בן-גוריון, גולדה מאיר ועוד. הוא מדגיש, כי בעוד מנהיגי שתי המפלגות אימצו את החלק הראשון של משוואת ז'בוטינסקי (הקמת "קיר ברזל"), הם התעלמו ממימוש חלקה השני (תמורה ביחסי יהודים-ערבים אשר תוביל להשלמה). .

במטפורה של "קיר הברזל" יש אמנם קסם רב לתיאור המדיניות הישראלית. למעשה, הרעיון מבוסס על מאמרו החלוצי של איאן לוסטיק (Lustick) משנת 1996 (בכתב העת Israel Studies) הטוען, כי אסטרטגיית "קיר הברזל" הפכה לרציונל השליט במדיניות של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל מאז שנות העשרים (הוא מוציא מכלל זה את ממשלת רבין בשנים 1995-1992). לוסטיק מפתח טיעון זה באמצעות פירוק האסטרטגיה הז'בוטינסקית לחמישה שלבי פעולה, המתחילים בהקמת קיר ברזל ומסתיימים במשא ומתן לשלום מתוך שוויון. בניגוד ללוסטיק, שליים אינו מפתח את התאוריה או מנסה לבחון את מידת התאמתה לנסיבות המשתנות, אלא כופה אותה כפשוטה על הפרשנות של הנרטיב ההיסטורי. פרשנות כזו יוצרת מדיניות ישראלית סטטית, בעוד שבמציאות ניתן לאתר בה גוונים רבים ושונים. זאת ועוד, קשה לטעון, כי אסטרטגיית "קיר הברזל" שימשה נר לרגליהן של ממשלות ישראל אם מחציתה לא מומשה ברוב התקופות. ולכן נראה, כי שליים מציע לנו מסקנה אף יותר נחרצת מכפי שהיא נראית במבט ראשון: רוב ממשלות ישראל (במיוחד לאחר שנת 1967) נקטו במדיניות שהייתה קנאית (או רדיקלית) יותר מזו של ז'בוטינסקי (!).

הואיל וז'בוטינסקי לא הגדיר מתי יחול המעבר מהשלב המלחמתי לשלב ההשלמה, העדיפו ממשלות ישראל להיתפס לחלקה הראשון של המשוואה, תוך כדי הדגשה כי הזמן עדיין לא בשל למעבר לשלב הסופי. ואכן, התבטאויות שונות של מנהיגי תנועות הליכוד והעבודה, אשר מדגישות את חשיבותם של ארגוני הטרור הקיצוניים, הם הוכחה טובה לכך. כל עוד קבוצות אלה קיימות, כך ניתן לטעון על-פי המרשם של ז'בוטינסקי, יש עדיין צורך חיוני ב"קיר ברזל". זהו מרשם עם לגיטימציה אידאולוגית ברורה להנצחת הסכסוך. מכל מקום, לאחר שהעניק לתפישת "קיר הברזל" משקל רב בפרשנותו, יכול היה שליים להתייחס בקצרה גם לרכיביה הפסיכולוגיים, שבאו לידי ביטוי (עם שינוי חשוב במהותם) במבצע הצבאי נגד הפלסטינים, שנקרא דווקא "חומת מגן", ובבנייתו של קיר בטון ("חומה") שאמור להגן על ישראל מפני מתאבדים פלסטינים.

אם אסטרטגיית "קיר הברזל" הייתה למוטיב קבוע במדיניות החוץ הישראלית, נשאלת השאלה אילו דפוסים נוספים ניתן לאתר במדיניות זו? ספרו של שליים מגולל את הנרטיב ההיסטורי, אולם חבל שאין הוא מציע גם ניתוח של מאפייני מדיניות החוץ הישראלית. קריאה בספר מלמדת, כי הישענות על מעצמה זרה מערבית (בריטניה, צרפת או ארצות-הברית בתקופות שונות) הייתה יסוד חשוב במדיניות הישראלית. עיקר אחר היה החתירה להידברות עם הערבים על בסיס דו-צדדי מתוך חשש כי דיון קיבוצי (כמו משלחת ערבית משותפת) יוביל לדיון במכנה המשותף הנמוך ביותר, ויחשוף את ישראל ללחצים שלא תוכל לעמוד בהם. מכאן, התנגדותה החוזרת ונשנית של ישראל להשתתפות בוועידות בינלאומיות ומתן הסכמה להשתתפות בוועידות מעוקרות, שבהן השיחות המהותיות התקיימו בערוצים אחרים (וזו אחת הסיבות להצלחה הגדולה של ערוץ אוסלו).

מאפיין אחר שעולה מספרו של שליים הוא דפוס ההתערבות של ישראל בענייני הפנים של מדינות ערב. בהידרשו למעורבות הרבה של ישראל בלבנון, טוען המחבר, כי זו מדיניות הננקטת מאז ימיו של בן-גוריון, החותרת להשליט באמצעים צבאיים הגמוניה צבאית על הערבים (עמ' 524). בתחום זה נראה כי רב עדיין הנסתר על הגלוי. מסמכי הארכיון הישראלי מלמדים על מעורבות ישראלית קבועה בענייני פנים של מדינות האזור (למשל בניסיונות להפיל משטרים). ואף כי המטרות של מעורבות זו השתנו לאורך השנים, נראה כי דפוס כזה בהתנהגות ישראל היה קיים. מאפיין נוסף, ששליים אינו מרבה לעסוק בו, הוא הדומיננטיות של הממסד הצבאי בתהליך קבלת ההחלטות המדיני. הוא מיטיב לתאר את המחלוקות בין משרד החוץ לצה"ל בשנות החמישים (בעיקר באמצעות תיאור מורחב של היריבות בין האסכולה של משה שרת מצד אחד, לבין זו של בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס מצד שני), אולם לסוגיה זו לא ניתן משקל רב בניתוח בתקופות מאוחרות יותר של מדיניות החוץ הישראלית. אין ספק, כי לממסד הצבאי הייתה השפעה רבה על תהליך קבלת ההחלטות, בייחוד בעת המאבק אל מול הפלסטינים בשתי ההתקוממויות.

במקביל לדיון בדפוסי הפעולה של מדיניות החוץ הישראלית, היה אולי מקום להרחיב את הדיון לגבי הדימויים של מקבלי ההחלטות ביחס לערבים ולסכסוך הישראלי-הערבי. העיסוק בתפישות עולם, באידאולוגיות ובדימויים במצבי קונפליקט הִנו שכיח ביותר בספרות העולמית. למרבה הפלא, רוב הכותבים בתחום הסכסוך הישראלי-הערבי לא נדרשו להיבט חשוב זה. מאז מחקרו החשוב של מיכאל בריצ'ר (משנת 1972) על מדיניות החוץ הישראלית, אשר כלל ניתוח מעמיק של הדימויים שהנחו את רוב מקבלי ההחלטות, לא נעשתה עבודה משמעותית בנושא. שליים, ראוי לומר, אינו מתעלם מחשיבות העניין. כמעט כל מנהיג ישראלי זוכה להתייחסות קצרה באשר לדימויו את הערבים. הוא אפילו מדגיש, כי השורש של חילוקי-הדעות בין משה שרת לדוד בן-גוריון היה נעוץ בדימוי השונה שלהם את הערבים (עמ' 108). ואולם, מעבר להתייחסות קצרה, אין שליים בדרך-כלל מפתח את נושא הדימוי או מבהיר כיצד תרם דימוי זה או אחר לקבלת ההחלטות. אין ספק, כי הביוגרפיה האישית של כל מנהיג תרמה רבות לעיצוב השקפת עולמו. אין זה מפתיע אפוא, שדור המנהיגים, אשר היה עֵד לפרעות בגולה וחווה את השואה (מקרוב או מרחוק), נטה לנתח את הסכסוך המקומי בעד ל"משקפיים" עבים במיוחד: הערבי תפס את מקומו של הגוי, ואילו המאבק הלאומי הפלסטיני קיבל צביון של פרעות וניסיון שמד. כתוצאה מכך, הוסיפה מנטליות המצור ו"עם לבדד ישכון" להדריך את המדינאים הישראלים, כמו גם את הציבור הישראלי, שלמד לפענח את מפת המציאות דרך מילות קוד אלה. המציאות הערבית נתפשה כמאוששת את הכורח הבלתי-נמנע של ההיסטוריה היהודית. ואולם, גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולתו להתגבר על דימויים שליליים שנִטעו בו בראשית דרכו (שליים מציין כאן לשבח את יצחק רבין ואת מנחם בגין, ומותח ביקורת קשה על גולדה מאיר, יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון). מחקרים שונים מלמדים, כי דימויים שליליים לא בהכרח נשמרים לעד. מנהיגים יכולים ללמוד לשנות את תפישותיהם, גם אם תהליך זה כרוך בקשיים מרובים. ואכן נראה, כי בגין ורבין עברו שינוי כזה. לאחרונה דומה היה, כי גם שרון עובר שינוי תודעתי, אם כי קשה עדיין לשפוט את מלוא משמעותו. כאן עולה גם בחריפותה שאלת הדימויים של המחבר. אין ספק, כי לשליים (כמו לרבים אחרים, בייחוד בעולם הערבי) יש דימוי שלילי ביותר של דמותו של אריאל שרון (ראו בייחוד ב"אחרית הדבר"). דימוי קבוע זה מקשה עליו להתייחס באופטימיות רבה מעט יותר למדיניותו של שרון, אשר מוצגת כולה דרך הפריזמה של פעולות התגמול בשנות החמישים וחלקו במלחמת לבנון. דבר הפוך קורה אצל שליים ביחס לאהוד ברק, אשר נתפש בעיניו כ"זריחת שמש" לאחר "שלוש שנים קודרות ונוראות שבמהלכן הונהגה ישראל בידי חסידים קנאים של קיר הברזל שלא שינו ולא חידשו דבר" (עמ' 567). לאמִתו של דבר, בפרספקטיבה היסטורית, תקופתו של ברק הייתה מאופיינת בצללים רבים.

התייחסות נרחבת יותר לשאלת הדימויים הייתה מביאה לחשיפת קיומן של אסכולות שונות בתפישה הישראלית כלפי הערבים. כפי שעשה יוסף גורני במחקרו על התקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, ניתן היה לראות כיצד האסכולות השונות (גורני מציין ארבע: אדנותית-בדלנית; השתלבותית; ליברלית וסוציאליסטית) שינו את פניהן או התקבעו לאורך השנים. כך למשל ניתן היה לראות כי הגישה ה"שרתית" - שהיא למעשה המשכה של גישת ה"וויצמניזם" בלשון בריצ'ר - לא נעלמה מהמפה, כי אם אומצה על-ידי שמעון פרס (שעבר שינוי תפישתי מאז רפ"י ועד אימוץ חזון המזרח התיכון החדש), יוסי ביליין, יוסי שריד ואחרים. במובנים רבים אפוא, גישה זו נדחקה לאורך השנים לשוליים הפוליטיים, אם כי חשיבותה האידאולוגית והשפעתה היו רבים, כפי שניתן היה להיווכח בשנות אוסלו. תפישת "קיר הברזל" (המהווה אצל גורני חלק מהקטגוריה של התפישה האדנותית-בדלנית), נעה לעבר מרכז המפה הפוליטית, כפי ששליים אכן מרמז בניתוחו. ואולם, ייחוסה של תפישה זו לכל מקבלי ההחלטות או לרובם, מטשטשת את ההבדלים בין האישים השונים ביחס לדמות הערבים.

יש לברך היסטוריונים המצהירים מראש על הטיותיהם. בהקדמה למהדורה העברית מציין שליים, כי משה שרת נחשב בעיניו, "כמנהיג אסכולה של מתינות מדינית מובהקת, עומדת לעצמה - ומוחמצת". הוא מודה כי הפרק שכתב על שרת ("המקורי והנוקב שבכל פרקי הספר", [עמ' 14]) היה אחת הסיבות להתעקשות של יעקב שרת, בנו של משה, לתרגם את הספר. כל זה בבחינת גילוי נאות ועל כך יבורך המחבר. אולם, מקריאת הספר עולה בבירור, כי שליים נִשבה באסכולה ה"שרתית" עד כי כל המתנגד לה מוצג באור שלילי, אולי שלילי מדי. דבר זה בולט בעיקר בתיאור הביקורתי מאוד של יריבו של משה שרת, דוד בן-גוריון. בשנים האחרונות פורסם כבר קורפוס לא-קטן של מחקרים על דמותו "המוחמצת" של שרת, מלווה בביקורת על מה שנתפש כהיסטוריוגרפיה ציונית ממוסדת מוטה, שנטתה חסד מוגזם לבן-גוריון. נראה, כי השעה בשלה לצמיחתו של גל חדש של מחקרים, אשר יחפש את הסינתזה בין ההיסטוריוגרפיה הממוסדת לבין ההיסטוריונים החדשים.

המחקר שערך שליים, שהוא מדויק בדרך-כלל מבחינה היסטורית, אינו מתאר נכונה את הנעשה במערכת החינוך בכל הנוגע ללימוד הסכסוך הישראלי-הערבי (החינוך, יש להדגיש, אינו עניין מרכזי בספר). לטענת שליים, הגרסה הפופולרית-ההרואית-המוסרנית של מלחמת 1948 משמשת את התעמולה הישראלית ועודנה נלמדת בבתי-הספר הישראליים. בהכללה רחבה יותר, הוא מסכם, מערכת החינוך "מייצגת דגם מופתי לשימוש שנעשה בגרסא לאומית של ההיסטוריה בתהליך גיבושה של אומה" (עמ' 55). אכן, מערכת החינוך הישראלית, בדומה לזו שבמדינות מערב אירופה בעבר ובמדינות ערב כיום, שימשה כלי מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי והזהות הלאומיים. אולם, כפי שהראיתי במחקר אחר (The Arab-Israeli Conflict in Israeli History Textbooks, 1948-2000, Westport CT 2002), מאמצע שנות השבעים עברה מערכת החינוך הישראלית שינויים חשובים, ששיאם היה באמצע שנות התשעים, בזמן שהתפרסם הדור השלישי של ספרי לימוד, שבהם מוצגת תמונה מורכבת של ההיסטוריה, תוך שילוב ממצאים מהמחקרים של ההיסטוריונים החדשים (כמו למשל ממצאיו של בני מוריס בעניין הפליטים) וניפוץ כמה ממיתוסי היסוד של הציונות. ספרים אלה עדיין נלמדים במערכת החינוך הנוכחית.

לסיכום, קיר הברזל הוא ספר חובה לכל מי שעוסק בתולדות הסכסוך הישראלי-הערבי, בין מצִדו הישראלי ובין מצִדו המזרחני. מבחינה מתודולוגית הוא מהווה סדק נוסף בחומה שהפרידה בין המזרחנות הישראלית ללימודי ארץ ישראל. הפרשנות הביקורתית של שליים מהווה אתגר לקורא - ובייחוד לקורא הישראלי - הנדרש לבחון מחדש את תפישות היסוד שלו לגבי מהלך הסכסוך. הבעיה היא, שאבי שליים, בדומה לנהוּג בהיסטוריוגרפיה הישנה, ממשיך לראות בו סכסוך בין "טובים" ו"רעים", אלא שבהיפוך למקובל בהיסטוריוגרפיה הציונית-הישראלית הישנה - "הרעים" הם עתה היהודים. מבחינה זו, ספר זה הוא המשך לגל ההיסטוריוגרפיה החדשה המציעה אנטי-תזה למחקר הישן. סביר להניח, כי הגל הבא של המחקר יוכל להציע סינתזה בין האסכולות הקיימות, גישה המוכנה להודות, כי אפשר למצוא טובים ורעים משני צִדי המתרס בתקופות ובנסיבות שונות. הכרה בכך תהווה צעד חשוב גם בדרך לפתרון אפשרי של הסכסוך.

 

פרופסור אלי פודה עומד בראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. בקרוב עומד לראות אור הספר: Elie Podeh and Asher Kaufman (eds.), Arab-Jewish Relations: From Conflict to Resolution? (Sussex Academic Press, Brighton)

דוא"ל: podeh@mscc.huji.ac.il