עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 94 > ביקורת ספרים

בין משורר החצר לבין מוכיח בשער

יחיעם ויץ

נתן אלתרמן / הטור השביעי, כרך שישי (1967-1957), עורכת: דבורה גילולה, תל-אביב 2005, 528 עמ' 227 עמ'

כרך זה הוא האחרון בסדרת הטור השביעי. שלושת הכרכים הראשונים התפרסמו בראשית שנות השבעים, זמן קצר אחרי מותו של נתן אלתרמן בחודש מארס 1970, ונכללו בהם הטורים שהמשורר עצמו בחר לפרסם בקבצים. אחר-כך התפרסמו שאר הטורים, שלא נכללו בכרכים הקנוניים. בכרך הרביעי, שהתפרסם בשנת 1986, נכללו הטורים שנכתבו בשנים 1948-1943, מראשית הופעת הטור בעיתון דבר ועד הקמת המדינה. העורך היה מנחם דורמן, חברו הקרוב של אלתרמן ונאמן העיזבון של המשורר. הכרך החמישי, שהתפרסם בשנת 1995 ובו שאר הטורים שנכתבו בשנים 1956-1948, נערך על-ידי דבורה גילולה, שקיבלה על עצמה את המלאכה אחרי מותו של מנחם דורמן. עריכתה של גילולה טובה ביותר, מדויקת, מלאה, מתייחסת לכל פרט וחפה משגיאות ומטעויות.

בכרך הנוכחי מופיעים הטורים משנותיו האחרונות של המדור, בשנים 1967-1957. ניתן לחלק אותם לשתי קטגוריות: האחת, הטורים שהמחבר החליט לא לפרסם בכרכים הקנוניים; האחרת, הטורים שנכתבו בשנים 1967-1962 ולא קובצו עד כה – כשליש מתוך כמאה טורים שנכתבו באותן שנים.

בפתח הכרך מציינת העורכת, כי שני נושאים מרכזיים העסיקו את אלתרמן בשנים הללו, "ולהם הוא מקדיש טורים רבים מאוד: טיב היחסים עם גרמניה, [ו]ה'פרשה' והמשתמע ממנה - פרישת בן-גוריון ממפא"י והקמת רפ"י, שאלתרמן היה אחד ממנסחי מצעה". נושא נוסף, שהעורכת לא מזכירה, הוא משפט אייכמן. במשך כל התקופה – בשנתיים ממאי 1960 ועד מאי 1962 – כתב עליו אלתרמן טורים רבים מאוד, עדות לכך שפרשה זו עמדה בראש מעייניו. רובם המכריע של הטורים התפרסמו בעבר ("המשפט", כרך ב, עמ' 544-497, שבו קובצו אחד-עשר טורים) וארבעה מהם מתפרסמים בכרך זה .

נוסף על אלה, ישנם בכרך טורים שדנים בפן המוסרי של המדינה: שניים בטבח בכפר קאסם ובמשפטם של מבצעיו, ואחד בהוצאה להורג של מאיר טובינסקי, במלאת לה עשור שנים (אלתרמן אף הקדיש בזמנו טור לזיכויו של טובינסקי: "אלמנת הבוגד", 8 ביולי 1949, כרך א, עמ' 265).

רבים מטוריו של הכרך עניינם אכן "פרשת לבון" והשלכותיה. הטור הראשון בעניין התפרסם ב-21 באוקטובר 1960, זמן קצר אחרי שפרצה, ולאחר מכן הוא דן בה ללא הרף: בעשרה מתוך ארבעה-עשר הטורים משנת 1961 המופיעים בכרך זה, ושישה-עשר מתוך עשרים הטורים משנת 1965, השנה שבה התפלגה מפא"י והוקמה רפ"י, מפלגתו של בן-גוריון.

"פרשת לבון" זעזעה את הציבור הישראלי שנים רבות, ובפולמוס המר והסוער היה נתן אלתרמן תומך וסנגור מובהק של דוד בן-גוריון. דן לאור כתב, כי בימי הפרשה הגיעה הזדהותו של אלתרמן עם בן-גוריון לשיאה, וכי היא מסמלת מפנה באורח-חייו הפוליטי של המשורר – סוף דרכו של אלתרמן כסופר המבטא את הקונסנזוס הלאומי. אמנם גם בעבר נקט אלתרמן עמדה בשאלות שנויות במחלוקת, אולם בפרשה זו הוא התייצב בפעם הראשונה באורח עקבי, מוצהר וללא-פשרות לצד מוגדר במחלוקת כלל-לאומית – צד שהיה במרוצת הזמן לקבוצת מיעוט ("אלתרמן וה'פרשה'", בתוך: מנחם דורמן ואהרן קומם (עורכים), אלתרמן ויצירותיו, שדה בוקר 1989, עמ' 90).

בתקופה הראשונה ייצג אלתרמן בטוריו קבוצה של אנשי רוח, שתמכה בבן-גוריון ובעמדותיו. מלבד אלתרמן נמנו עמה הסופרים חיים הזז ויהודה בורלא, הרופא ד"ר חיים שיבא ועוד. קבוצה זו קמה נגד המחאה של אינטלקטואלים, שהיו ברובם המכריע אנשי האוניברסיטה העברית, והתנגדו לצעדיו של ראש הממשלה כיוון שהם נראו בעיניהם "רודניים". בטור "כיצד 'להתגבר?'" (מן ה-6 בינואר 1961, עמ' 175-172), למשל, טען אלתרמן, כי דרישת בן-גוריון להקים ועדה משפטית במקום "ועדת השבעה", לא הייתה בגדר שרירות-לב, והתנגדות לה, זו המלווה זעקות על הרס הדמוקרטיה, היא התנגדות לדרישה לגיטימית בתכלית. הדמוקרטיה, הוא קבע בסיום, לא רק שלא תחרב על-ידי קבלת דרישתו של בן-גוריון, אלא אף תהא נשכרת ממנה .

בתקופה השנייה, בשנת 1965, אלתרמן כבר כתב את טוריו כעסקן פוליטי מגויס למשימה פוליטית צרופה: לשרת את האינטרסים של רפ"י שהתמודדה בבחירות לכנסת השישית. המשורר אף הופיע במקום 119 ברשימה, לפני הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, שחתם אותה – עובדה המעידה שהעמיד לרשות מפלגתו של בן-גוריון את שמו, את המוניטין שלו ואת כתיבתו. דן לאור מתייחס לכך במילים חריפות:

כחסיד של בן-גוריון המנודה וכמועמד לכנסת מטעמה של מפלגת שוליים כמו רפ"י, לא יכול היה אלתרמן ליהנות עוד מן המעמד החברתי המיוחד שהיה לו ומן האשראי הציבורי ממנו נהנה קודם הפרשה. נקל גם לשער כי עמדתו של אלתרמן בפרשת לבון חיזקה את האופוזיציה ל"נוסח אלתרמן" בקרב הקהילייה הספרותית.

מעמדו החדש כעסקן פוליטי מן השורה מהווה שלב חשוב בתהליך שהפך אותו לאיש פוליטי לכל דבר - במסגרת פעילותו ב"תנועה למען ארץ-ישראל השלמה" הוא היה מוכן לקבל על עצמו משימות עסקניות פרוזאיות לחלוטין. דוגמא אבסורדית-כמעט עולה מן התיאור ביומנו של הסופר משה שמיר, עמיתו להנהגת התנועה: כיצד "האיש הגאה הזה, [ה]נקי-כפיים עד לידי טירוף", הסכים להצטרף אליו לפגישה עם הבעלים של בנק דיסקונט, דניאל רקנטי, שנערכה ב"משרדו עטור הפאר" כדי לנסות לגייס סיוע כספי לפעילות תנועתם - שיחה שהסתיימה בכישלון מוחלט (משה שמיר, נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג, תל-אביב 1988, עמ' 162).

באותה תקופה הוא כתב לא רק על נושאי "הפרשה", אלא גם על נושאים פוליטיים מובהקים שהיו קשורים במלחמת הבחירות. דוגמא לכך היא הטור "הנאום והמרקחה" (עמ' 369-366), שהתפרסם ב-15 באוקטובר 1965, ערב יום הבחירות, ועסק בתגובת אנשי "המערך" לנאומו של משה דיין, שהיה אז מראשי רפ"י.

דיין נשא את הנאום בכפר טירה ב"משולש" וטען, כי הערבים במדינת ישראל חייבים להיות נאמנים למדינה ולחוקיה, ובמקביל לשמור על תרבותם המקורית ועל קשר תרבותי עם ערביי המדינות השכנות. אנשי מפלגת המערך טענו, כי דברי דיין עלולים לסכן את ביטחון המדינה ואף עלולים להפוך את מערכת הבחירות לשוק פרוע. לאלתרמן הייתה עמדה ברורה ביחס לערביי ישראל, עוד מימי קום המדינה. בטור ידוע, "הנזיפה בתופיק טובי" מ-18 בנובמבר 1949, הוא כתב:

ובכן: מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת. / הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים / יושב הנו בזכות-מלאה ולא בחסד [...] / כבר עת לזכור זאת, חברים. (כרך א, עמ' 268-266)

כשיצא נגד דברי ההתקפה על דיין קבע אלתרמן, שמשה דיין ביטא את אחד "מיסודות תפיסתנו הלאומית והאנושית לגבי הבעיה הערבית", אך הוא אף גרס, שההתקפה על דיין היא חלק מן המערכה המכוונת לפגוע בבן-גוריון, מן הניסיון.

להכתים ולנפץ - לאחר שכבר נדמה כי כלתה מלאכת ניפוץ דמותו של בן-גוריון – כמה דמויות של אישים, מן המחוננים והברוכים שהעמידה לנו התקופה הזאת, ולהופכם למפלצות בעיני הציבור. מאמץ זה סופו להתנפץ אל העובדות ואל המציאות, אשר אישים אלה עתידים להיות מראשי מכווניה ובוניה.

הטור "סגנון חדש" (הופיע ב-17 בספטמבר 1965; עמ' 352-350) הוא בעיקרו פולמוס עם הטענה, כי התקפותיו של בן-גוריון על ראש הממשלה לוי אשכול לא נבעו ממחלוקת עקרונית שקשורה ל"פרשת לבון", אלא ממקור פשוט וארצי: קנאתו הצרופה באשכול בגלל הצלחותיו כראש הממשלה. רבים מראשי "המערך" הציגו את הטענה הזאת, וביניהם אריה (לובה) אליאב, ממקורביו של אשכול, שטען כי ההתקפה הראשונה של בן-גוריון נערכה "אחרי שאשכול הצליח בשליחותו בארצות-הברית" (כאורח רשמי של הנשיא ג'ונסון, במאי 1964). אלתרמן הגיב על טיעון זה במידה רבה של לגלוג: "ברור כי שום תקופת בחירות לא ידעה אווירה כזאת של הישגים ואין להתפלא אם על רקע זה מתברר ששנות פעולתו של בן-גוריון לא עמדו במבחן המעשה". ומתוך התעלמות מוחלטת מאווירת פולחן האישיות של "היחיד בדורו", הוא הדגיש כי, חרף הפגמים שהיו בתקופת שלטונו של בן-גוריון, "פגם אחד לא היה בה – והוא אותו סגנון של התפארות לוונטינית בתחום הביטחון ובהצלחות אצל גדולי העולם".

הדברים שאלתרמן כתב באותה תקופה מהווים בעיני עדות וחיזוק לקביעתו של דן מירון, כי "הליכת-השבי של המשורר אחרי המדינאי" שיחקה תפקיד מרכזי ב"מפולת הקטסטרופאלית" של הקריירה שלו והרסה "את אמינותו הפיוטית של אלתרמן במשך ימי דור" ("מיוצרים ובונים לבני בלי בית", אגרא 2, 1985, עמ' 118-117). דברי מירון אינם יכולים להוות קביעה גורפת לגבי כל התקופה מאז קום המדינה, אך ניתן לראותם כתקפים לגבי ימי הפרשה ובייחוד לימים של הקמת רפ"י. בזמן ההוא דומה שאלתרמן חצה קו גבול, נפשי וסמוי, וחצייה זו אִפשרה לו להצטרף למפלגה שנויה במחלוקת בלי הסתייגות ובלי ספקות, ובעיקר – תוך ויתור על ריבונותו הרוחנית, נכס יקר מפז לכל יוצר ובייחוד ליוצר כנתן אלתרמן, שעד אז שמר עליה מכל משמר..

פן שני של המשורר –המוכיח בשער - מופיע בכרך זה באותם טורים שאינם נוגעים ב"פרשה". שני טורים הוקדשו לטבח בכפר קאסם – אירוע טראומטי שעודנו פצע מדמם מבחינת החברה הישראלית (בכרכים הקנוניים התפרסמו שני טורים נוספים שדנו בכך: "תחום המשולש" מן ה-7 בדצמבר 1956, כרך ב, עמ' 358-355, ו"החנינה" מן ה-13 בנובמבר 1959, שם, עמ' 366-364). האחד הוא "הרקע האדום" (עמ' 11-9), שנכתב בינואר 1957 - זמן קצר אחרי שנחשפו הפרטים על הזוועה, ובו גינוי חריף לרעיון להקים "ועד ציבורי לטיהור האווירה" ולהגן על נאשמי הטבח. מה פשר המושג הסטרילי "טיהור האווירה", הוא שאל, ותשובתו לא הייתה סטרילית כלל וכלל:

רק נקווה, דרך משל, כי אותו "ועד ציבור" שמתבשרים אנו עליו ברוב שקידה / ושכונתו "טיהור האוירה" לרגל פשע-זוועה, כי אותו ועד לא יצא מכלל שמועה זוממת / ולא יגיח להפוך למעשה-קריקטורה את המושג "ציבור" והמושג על דעת הקהל ותפקידה. / לא נאריך בכך, רק נאחל לו כי ירד מעל הפרק בטרם היותו עובדה מפרכת וצורמת.

בטור שנכתב באוקטובר 1958, כשנתיים אחרי הקודם, הוא דן בתגובה הציבורית לפסק-הדין ולגזר-הדין במשפט נאשמי הטבח ("הדין וסביביו", עמ' 85-82). הוא תקף את מי שטענו כי עונשי הנאשמים הם חמורים מדי, כמו למשל מחבר מאמר המערכת בלמרחב, עיתונה של תנועת אחדות-העבודה, מן ה-17 באוקטובר 1958. נתן אלתרמן השמיע קול אחר לחלוטין:

אומרים כי עשוי פסק-הדין לערער / את מורל הצבא - כי מתוך נימוקיו / מסתבר שצריך החייל להרהר / אחרי חוקיות הפקודות צו-לצו.

על סמך הלקחים ממשפטי נירברג (שעליהם כתב עוד אז את הטור "המשפט הולך" ב-8 במארס 1946, כרך ד, עמ' 138-137) הוא ענה:

הדבר הבטוח הוא זה: פסק-הדין שוב יזכיר (לפעמים מי לשכוח עלול) / כי פשעי-מלחמה, חרף כול פרקליטים, הם עניין אשר יש עליו עונש וגמול.

בשנות השישים חדל אלתרמן לכתוב דברים דומים לאלה, וכאשר היה מדובר בבן-גוריון, הוא היה מוכן להגן אפילו על מעשי נבלה. עדות עגומה לכך הוא הטור "למהותה של הזדעזעות", שדן בטבח בקיביה והתפרסם ב-6 באוגוסט 1965 (עמ' 343-339). הוא גינה בו את דברי הביקורת החריפה שהושמעו נגד טענת בן-גוריון, כי האחראי העיקרי לטבח היה פנחס לבון, מי שכיהן אז כמ"מ שר הביטחון, בעת שבן-גוריון עצמו היה שר הביטחון ומעורב בכל פרטי הפעולה. אלתרמן קבע, כי דברי הביקורת על בן-גוריון נבעו מציד המכשפות שהתחולל אז. בעלי הביקורת "ניצבים אל מול סיוט זה ששמו בן-גוריון", וכל חושיהם "נדרכים [...] למטרה אחת - להדוף צר ומתנכל. דבר זה כבר נהפך אצלם לרפלקס".

לכרך זה ישנה אפוא חשיבות רבה ביותר משני טעמים. האחד, כי פרסומו מסיים את קיבוץ כל הטורים; האחר, כי באמצעות הטורים הכלולים בו אפשר להבין את המהות ואת העומק של התהליך העגום שהתחולל בנפשו של המשורר, משורר שהשפיע על חיינו ועל אורחות-המחשבה של ישראלים רבים במשך שנות דור.

 

פרופסור יחיעם ויץ מלמד בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה.

דוא"ל: yechiam@openu.ac.il