עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 94 > ביקורת ספרים

כולנו ראינו, כולנו ידענו וכולנו לא עשינו מאומה: ג'נוסייד ברואנדה בשנת 1994

גליה צבר

בנימין נויברגר / ה ג'נוסייד, רואנדה 1994: רצח-עם ב"ארץ אלף הגבעות", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה 2005, 208 עמ'

אני מחליקה אל הגינה, זוחלת עד מרגלות הכביש. במרחק כמה עשרות מטרים - מחסום הממשיך כרגיל במיון הנורא שלו. כמה נשים טוטסי, שקיוו לנצל את הפאניקה הכללית כדי לצאת מהרובע - נשחטו. ילדיהן מפוזרים בגינות הסמוכות, שם הם נתפסים חיש מהר, רובם כבר פצועים. מחסלים אותם במכת מצ'טה. פגז מתפוצץ במרחק של שלושים מטר. אחת מידיו של איש מיליציה נקטעה בפיצוץ, הוא מתעוות וצורח בכאבים, במין ריקוד מטופש המלווה זעקות פראיות [...]. הוא ננטש באמצע הכביש בידי עמיתו [...], שסינון הטוטסי נמצא בראש מעייניו. שלושה אנשי מיליציה אחרים מגיעים [....] כתגבורת [...]. נראה שלהשמיד את הטוטסי חשוב יותר בעיניהם מלהגן על עצמם. מעת לעת משאית או טנדר קטן עוברים. משליכים לתוכם כמה גופות [...]. אני יודעת שאתחמק מרצח העם. אני יודעת שהמוות לא ירצה אותי. איפה הילדים שלי?
(יולנד מוקגסאנדה, המוות אינו רוצה בי - עדות על רצח עם, ירושלים 2005, עמ' 178)

יולנד מוקגסאנדה (Mukagasana), כבת ארבעים, טוטסי ילידת רואנדה, איבדה בשבוע אחד נורא במהלך חודש מאי של שנת 1994 את כל משפחתה במהלך רצח-העם: בעלה, שלושת ילדיה, הוריה, אחיה וכל בני ביתם. "אני אישה מרואנדה", היא כותבת בהקדמה לספרה,

לא למדתי לכתוב את רעיונותיי בספרים. לא חייתי בעולם הכתוב. חייתי בעולם המדובר [...] הסיפור שלי? זה סיפורה של אישה משבט הטוטסי, ששרדה את טבח העם ברואנדה ב-1994. מאז אותה שנה אין לי אלא חברה אחת: העדות שלי. אבל אולי, יום אחד, שוב יהיו לי חברים.
(שם, עמ' 14)

יותר מעשור חלף מאז התבונן העולם מן הצד ברצח-עם שהתחולל ברואנדה, מדינה קטנה שגודלה כגודל מדינת ישראל, השוכנת במזרח אפריקה. גברים, נשים, ילדים, תינוקות - מיליון בני-אדם נרצחו בתוך מאה ימים בשנת 1994. מבחינות רבות היה זה ניצחונו של הרוע המוחלט - לא זו בלבד שאנשים רצחו את בני-עמם, את שכניהם, את חבריהם, את משפחותיהם, אלא שהיה זה רצח-עם מתוכנן, שהיה ידוע מראש ושניתן היה למנוע אותו. העולם ידע, תחנות הטלביזיה שידרו את הטבח בשידור חי (וכוח האו"ם השקיף). ישראל מכרה נשק לממשלה שתכננה את הרצח, ואחר-כך שלחה סיוע לרוצחים הנמלטים וגם לקורבנות. דומה, שבפרק הזמן הקצר שחלף מאז, הספיק הג'נוסייד להידחק לשולי התודעה האנושית: רואנדה הפכה לא רק שם נרדף לג'נוסייד בעידן המודרני אלא גם, ואולי בעיקר, לשם נרדף לאדישות העולם לנוכח מעשי פשע המוניים המתרחשים בעולם השלישי.

בניתוח אקדמי בהיר, חד, מקיף ומרתק, אם כי מצמרר וקשה לקריאה, סוקר בנימין נויברגר את הרקע ההיסטורי-הפוליטי שהוביל לרצח-העם הזה, מנתח אותו ובודק אם אכן ניתן היה למנוע את הזוועות. נויברגר בוחן גם את תהליך הבאת הנאשמים לדין והענשתם, וכן את האופן שבו מנסים הרואנדים, קורבנות ורוצחים כאחד, לבנות מחדש את חייהם כפרטים וכאומה אחרי הזוועה.

הספר, ג'נוסייד, רואנדה 1994: רצח-עם ב"ארץ אלף הגבעות", הוא אחד בסדרה של שנים-עשר ספרים שיראו אור כספרי לימוד לקורס "ג'נוסייד" של האוניברסיטה הפתוחה. כל אחד מן הספרים האלה מהווה חלק ממכלול, אך עומד גם בפני עצמו. יאיר אורון, מרכז הקורס ועורך הסדרה, ניסח את אחת ממטרותיו כך: "לעורר את רגישותו של הסטודנט הקורא לתופעת הג'נוסייד, לעורר התלבטות אצל הפרט, כולל בשאלת עמדתו, אחריותו ואפשרות התגובה שלו ושל בני קבוצתו למעשי עוול מסוג זה. הגישה הבסיסית המנחה את הכנתו של הקורס [...] היא [...] שוויון ערך חיי האדם באשר הוא אדם" (עמ' 17). אין ספק כי ספר חשוב זה תורם לא רק להרחבת מאגר הידע הקיים בעברית על רואנדה ועל הטבח שהתחולל בה, אלא גם, ואולי בעיקר, להעלאת המוּדעות ולחידוד הדיון בסוגיות רחבות יותר, כגון הקשר בין קולוניאליזם למצבה העגום של אפריקה, אחריות אישית וקולקטיבית למעשי עוול, יחסי המערב ואפריקה בעידן המודרני, וכן דיון בקביעה כי כל בני-האדם שווים.

במבוא מניח העורך את היסוד התאורטי והקונצפטואלי לספר, תוך שהוא בוחן מונחי יסוד (ביניהם "ג'נוסייד", "דמוסייד", "פוליטיסייד"). אורון מציג את הפרשנויות השונות למונחים, את המחלוקות הסמנטיות והאחרות הקשורות אליהן ואת ההשלכות המשפטיות והמעשיות הכרוכות במונחים אלו. הוא מביא את אמנת האו"ם, המגדירה "ג'נוסייד" כפשע, וכן את כללי הענישה על פשע זה, אשר התקבלו בעצרת הכללית של הארגון בשנת 1948, על רקע פשעי הנאצים והשמדת היהודים. באמנה זו ישנם שישה סעיפים המגדירים מהו מעשה ג'נוסייד. הראשון שבהם קובע:

ג'נוסייד הוא אחד המעשים המפורטים להלן, שנעשה בכוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא קבוצה כזו. על-פי סעיף 2 באמנה, המעשים שבהם מדובר הם: הריגת בני-אדם הנמנים עם הקבוצה; גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה; העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדה פיסית של כולה או של חלקה; קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה; וכן העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך של כפייה.

מעבר להגדרת ג'נוסייד, האמנה קובעת, כי "ג'נוסייד הוא פשע על-פי החוק הבינלאומי וכי על החותמים על האמנה למנוע אותו ולהעניש עליו". במבוא נדון בקצרה גם אופן יישומה של האמנה במהלך השנים, וכן מופיעה הבחנה בין שלושת הצדדים המעורבים בכל מעשה של רצח-עם: הרוצחים, הקורבנות, ו"הצד השלישי" - אלה שאינם שותפים לרצח ואף אינם נמנים עם הקורבנות, אך הם עדים לקיומו ובידיהם היכולת להגיב. בשבעה הפרקים של הספר נדונים מונחי היסוד והקשיים שהם מעוררים בהקשר הרואנדי.

הפרק הראשון, שהוא גם הפרק המקיף ביותר בספר, מניח את הבסיס ההיסטורי-הפוליטי לרצח ומאשש את הטענה, כי הטבח לא רק שהיה ידוע מראש, אלא ניתן היה גם למנוע אותו.הפרק סוקר את המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של החברות האפריקניות באזור מימי הממלכה הרואנדית הקדם-קולוניאלית של המאה השש-עשרה ועד ימינו. מוקד הדיון הוא תהליך התגבשותן של הזהויות המעמדיות והאתניות הנפרדות: הוטו (Hutu) וטוטסי (Tutsi) ומיעוט קטן של טווא (Twa), תוך התייחסות נרחבת לתהליכי השינוי שעברו קבוצות אלו במהלך השנים. הקו המנחה חלק היסטורי זה הוא המעבר שחל במרוצת השנים מהגמוניה של קבוצת המיעוט, הטוטסי, להגמוניה של ההוטו. הפרק מציג הן את שלל הגישות המחקריות הקיימות ביחס לתהליכים אלו, והן את הסיפֵּר ההיסטורי-הפוליטי שבונה כל אחת מהקבוצות האתניות ברואנדה. בפרק כלולות דיאגרמות שונות להמחשת הניתוחים המעמדיים, וכן טבלאות המציגות את גודלן של הקבוצות האתניות ואת נחיתותם של ההוטו עד לשנות החמישים של המאה העשרים במערכות הכלכליות והשלטוניות, למרות היותם קבוצת הרוב באוכלוסייה. טבלאות נוספות מצביעות על השינוי ההדרגתי שחל בחלוקה מעמדית-אתנית זו, שינוי שהתבטא באובדן ההגמוניה של הטוטסי, עד לדחיקתם המלאה-כמעט מן השלטון עם קבלת העצמאות והעברת ההגמוניה להוטו.

הפרק דן בתהליך התנצרותה של רואנדה, ומתאר כיצד הפכה הנצרות הקתולית לגורם מרכזי במערכת הקולוניאלית, עד להיותה מעין דת רשמית של המדינה. הפרק מדגיש את הפיכת הכנסייה למערכת שאפשרה מוביליות חברתית, כלכלית ופוליטית למי שנדחקו מעמדות מובילות במנגנונים הרשמיים של המדינה. מעמדה המרכזי של הכנסייה נותר על כנו גם עם קבלת העצמאות, והכנסייה הפכה למוקד הכוח של ההוטו. אלימות הייתה אחד ממאפייניה הבולטים של התקופה הקולוניאלית, הן תחת שלטון הגרמנים והן תחת שלטון הבלגים, והניתוח בפרק זה מתאר את מיסוּדה של האלימות כאחד מהאמצעים הלגיטימיים והשכיחים ביחסי שליט-נשלט וביחסי הנתינים בינם לבין עצמם.

מקום רב יוחד בפרק זה לאופן שבו התקבלה תורת הגזע ויושמה בתקופה הקולוניאלית. כל הסטראוטיפים הגזעניים שרווחו באירופה - תפישת האפריקנים כפסיביים, עצלנים, מכוערים, בורים ופרימיטיביים -הושלכו על בני ההוטו ועל קבוצת המיעוט טווא. את הטוטסי הציגו כאנשים יפי-תואר, גאים, חרוצים, נאמנים ובעלי כישרון פוליטי. בהשפעת הקולוניאליזם, הידרדרו היחסים בין ההוטו לטוטסי גם מן הפרספקטיבה הגזעית: תורת הגזע הקולוניאלית בדבר עליונות הטוטסי ונחיתות ההוטו נקלטה אצל שתי הקבוצות גם יחד. הטוטסי האמינו שמקורם בבני חם, ותפסו את עצמם כעליונים על ההוטו בשל מוצא נכבד זה. ההוטו מצִדם ראו בטוטסי פולשים זרים, שכפו עליהם שלטון זר, דכאני ומנצל. טענתו המרכזית של נויברגר בהקשר זה היא, שבלי תורת הגזע, על כל השלכותיה המעשיות והאחיזה שקנתה לה ברואנדה בתקופה הקולוניאלית, לא ניתן להבין את ההתרחשויות של שנת 1994.

סיומו של הדיון העוסק בתקופה הקולוניאלית מתמקד בהתפתחויות שהתרחשו בשנים של ערב קבלת העצמאות, 1962-1959, שבהן התחוללה ברואנדה מהפכה של ממש: ההוטו הדיחו את הטוטסי מהשלטון, המונרכיה המסורתית בוטלה, ורואנדה השיגה את עצמאותה מידי הבלגים. כתוצאה מאירועי תקופה זו עלה לראשונה הרוב ההוטו לשלטון, ובכך הפכה רואנדה ל"מדינת הוטו".

החלק האחרון בפרק הראשון סוקר את ימיהן של הרפובליקה הראשונה של רואנדה (1973-1962) והרפובליקה השנייה (1994-1973), שבהן התבססה ההגמוניה של בני ההוטו, ואילו הטוטסי נדחקו באופן אלים ושיטתי מכל עמדות הכוח במדינה. בנימין נויברגר מרחיב בנושא התהליכים שהובילו לביסוסה של מערכת משטר דיקטטורית וחסרת-סובלנות כלפי כל אופוזיציה, טוטסי והוטו כאחד, תוך הישענות השליט על המפלגה היחידה, על הכנסייה הקתולית, ועל הבלגים שהיו בעלי השפעה גם אחרי קבלת העצמאות. הוא מבהיר את האופן שבו דבק השלטון במדיניות האפליה החריפה כלפי הטוטסי, שלוותה בדמוניזציה עקבית ושיטתית בניצוחה של אשת הנשיא, אַגַתֶה קַאנְזִינְגָה הביארימאנה (Habyarimana), אשר לימים עמדה בראש המתכננים של רצח-העם ומבצעיו.

הפרק השני דן בשנים שקדמו לטבח, 1994-1990, ובהן התרחש לכאורה תהליך של דמוקרטיזציה וליברליזציה. בלחץ של האינטליגנציה מבית, של המדינות התורמות ושל ארגונים בינלאומיים, מינה הנשיא (ביולי 1990) ועדה לאומית, שתפקידה היה לדאוג לביצוע רפורמות פוליטיות וכלכליות, לרבות שילובם של טוטסי בעמדות-מפתח במדינה ומעבר מדיקטטורה חד-מפלגתית לשיטה רב-מפלגתית. ההתפתחויות ברואנדה בשנים האלה נעו בשלושה מסלולים מקבילים: התפתחויות פוליטיות שהיו אמורות להוביל לדמוקרטיזציה; מאבק גרילה מזוין של הטוטסי בשלטון; הקצנה גוברת בקרב ההוטו ביחס לטוטסי. הממשל ניהל פעילות כפולה וסותרת: מחד גיסא העמיד מיצג של ועדות פיוס ודמוקרטיזציה, ומאידך גיסא התכונן באורח שיטתי לקראת רציחה המונית של מתנגדי השלטון.

נויברגר מוכיח, כי נכונות הנשיא לפשרות פוליטיות, ולשילובם של טוטסי בעמדות-מפתח לא זכתה לגיבוי של כל העלית השלטונית. למעשה, בשנים האלה גדל הפער בין הנשיא לבין חונטה של הוטו קיצוניים, אשר התגבשו לכלל מפלגות הוטו ולמיליציות, לרבות המיליציה בהנהגת "הקלאן של המדאם" (le Clan de Madame) - אשת הנשיא, שקידמה את רעיון ה"פתרון הסופי", כלומר חיסולם המוחלט של כל הטוטסי במדינה.

בשנים 1993-1990, ארגן הממשל פרעות נגד הטוטסי, ובהן נרצחו אלפים רבים. לטענתו של נויברגר, רצח-העם בשנת 1994 היה המשך ישיר ומתוכנן היטב של רציחות אלה. לדבריו, כבר בשנים 1993-1992 היה מנגנון הג'נוסייד מוכן: מיליציות רצחניות, פרעות והסתות גזעניות. סדרת ההסכמים והקמתן של ועדות פוליטיות שונות בין השנים 1990 ל-1994, בניסיון להגיע לפתרון פוליטי, התרחשו במקביל לפעילויות צבאיות כוחניות של הצדדים, טוטסי והוטו כאחד. "מי ישרוד לאחר המלחמה? ההמונים יתקוממו בעזרת הצבא והדם יישפך כמים", נכתב בשיר, שהתפרסם בפברואר 1994 בבטאונה של קבוצת הוטו קיצונית. מובאות כאלה משקפות את עמדת הצבא ביחס להסכמים הפוליטיים השונים שדנו בעתיד המדינה, ואת רצונם בפתרון אלים. נויברגר מדגיש, כי הקיצוניים לא הסתפקו בהתארגנות פוליטית, אלא אלפים מהם גויסו למיליציות מזוינות. נשק רב חולק להמונים על-ידי אנשים מתוך הממשל עצמו, לרבות חצי מיליון מצ'טות (סכין עם להב רחב, מעין מאכלת) שחולקו להוטו. מיולי 1993 החלה "תחנת הרדיו-טלביזיה החופשית של אלף הגבעות", בניהול בני הוטו קיצוניים, לשדר תכניות על הצורך ב"פתרון סופי" של בעיית הטוטסי. הטוטסי הושוו למקקים, שאותם יש לחסל במהירות, ביעילות וללא רגשות אשם, שהרי אין הם בני-אדם.

ב-6 באפריל 1994 התקיימה בבירת טנזניה, דאר-א-סאלם, ועידת פסגה של מנהיגי האזור, כדי לדון בניסיון לממש את "הסכם אַרוּשָׁה" (Arusha), שנחתם באוגוסט 1993 בין הצדדים השונים ברואנדה, לרבות לוחמים מבני הטוטסי. בוועידה השתתפו נשיאי טנזניה, אוגנדה, בורונדי ורואנדה, וסגן נשיא קניה. בסגנון כמו-עיתונאי מונֶה נויברגר את האירועים המיָדיים הדרמטיים שקדמו לראשיתו של רצח-העם: בסוף היום, בשעה שנשיא רואנדה, הַבִּיַארִימַאנָה, ונשיא בורונדי, סיפריין נטריאמירה (Ntaryamira), טסו לקִיגַאלִי, נורה טיל לעבר המטוס מאזור הבירה. שני הנשיאים ושאר נוסעי המטוס נהרגו במקום. המטוס יורט בשעה 8:30. כבר בשעה 9:15, הקימה מיליציית האינטרהמווה (Interahamwe) של בני הוטו קיצוניים מחסומים, והעבירה מיד ליד רשימות של המיועדים לחיסול. למרות שלא ברור היה אז (ואין ודאות גמורה עד היום) מי יירט את המטוס, ונפוצו שמועות שונות לגבי זהות המבצעים, יצאה "תחנת הרדיו-טלביזיה החופשית של אלף הגבעות" בקריאות לנקם ולרצח. נויברגר סבור, כי היירוט בוצע על-ידי בני הוטו מקרב הצבא או מן המיליציות שהיו מקורבות ל"קלאן של המדאם", כדי לסכל את מדיניות הפשרה של הנשיא. מיד לאחר הפלת המטוס השתלטו על הזירה הפוליטית קולונלים במילואים מבני הוטו, חיסלו את כל השרים והאופוזיציונרים המתונים, ביניהם ראש-הממשלה ושר החוץ, והקימו "ועד להצלה לאומית" על טוהרת "כוח ההוטו". הדמות החזקה מאחורי הקלעים הייתה הקולונל באגוסורה (Bagosora), אשר נתן אור ירוק להתחלת רצח-העם. שוב ושוב שודרו דבריו ברדיו: "לא תפסתם את כל אויבינו - כמה מהם עדיין חיים", או "הקברים עדיין לא מלאים - יש להמשיך בעבודה הטובה עד שיתמלאו כולם" (עמ' 67).

את מהלכיו של רצח-העם בחר נויברגר לנתח על-פי חלוקה של "מבצעים" ו"קורבנות". הטיעון הבסיסי של הספר ברור במיוחד בחלק זה:

ג'נוסייד לעולם אינו רצח ספונטני - הוא תמיד מאורגן על-ידי המדינה, הממשלה ורשויות השלטון. [...] הרצח לא בוצע על-ידי המון "פראי" שאיבד את עשתונותיו. היה זה רצח מתוכנן ומאורגן, שבוצע בשיטתיות וביעילות. בראש מסע הרצח הזה עמדו אליטות פוליטיות, צבאיות, מִנהליות, כלכליות ואינטלקטואליות.
(עמ' 70)

בפירוט רב מציג נויברגר את הרשימות של הארגונים, המפלגות, הקבוצות והמיליציות של בני הוטו, שהיו שותפים לטבח, וכן את שמות מנהיגיהם. נויברגר מקדיש מקום נרחב לדיון בתרומת התקשורת לדמוניזציה של הטוטסי לפני הטבח, ולהסתת המונים ליציאה לטבח. לטענתו, בכל תולדות הג'נוסייד, לא היה מקרה דומה, שבו מילאה התקשורת תפקיד כה מרכזי כמו ברואנדה. ההסתה בכל כלי התקשורת הכינה בשיטתיות את הרקע ל"פתרון הסופי". להבנתו, ללא ה"השראה" של אמצעי התקשורת, לא הייתה השנאה "מלמטה" מובילה לג'נוסייד, ודאי לא בסדר גודל כזה. הוא ממחיש באמצעות דיאגרמה את טענותיו בדבר "השיטה" והשותפים לטבח, מפרט את שלל התכניות הסדורות, הרשימות וחלוקת התפקידים. לדבריו, ה"שיטה", שהפעילה בצורה יעילה כל-כך את מכונת ההרג, הייתה מבוססת על שישה יסודות: דה-הומניזציה של ה"אויב; שידורי הסתה; הוראות מגבוה; גיוס המונים ל"עבודת" ההרג; הבטחת פרסים, ולבסוף הפחדה. תרשים מראה בצורה פשוטה ובהירה את המבנה של מכונת ההרג (עמ' 78). מארגני הרצח הצליחו, טוען המחבר, לסחוף את המוני האיכרים, הרעבים והמובטלים, כך שבסופו של דבר, בניגוד למקרים אחרים של רצח-עם כמו שואת היהודים או רצח-העם הארמני, ברואנדה מדובר בעם שרצח עם.

פסקה קצרה ומצמררת מזכירה את מעורבותם של כמרים ונזירות מאנשי הוטו בטבח ההמוני. באפריל 1994, הכריזו הבישופים הקתולים ברואנדה - שהיו קשורים שנים רבות לממשל של ההוטו - כי הם תומכים בממשלה החדשה. הבישופים לא גינו את המתרחש, ואף קראו למאמיניהם לפעול על-פי הוראות הממשלה, כלומר לקחת חלק בטבח הטוטסי. כך ניתנה לגיטימציה דתית-מוסרית לרצח. חלק מאנשי הכנסייה אף התנדבו לסייע לממשלה בהסברת מדיניותה באירופה, באמריקה ובאו"ם. הנורא מכול היה מעורבותם הפעילה של כמרים רבים בטבח: כמרים רבים הסגירו בני טוטסי מאמינים שחיפשו מקלט בכנסיות, אחרים השתתפו באופן פעיל בטבח, ורק קומץ של כמרים זוטרים מחה. המוחים שילמו על כך בחייהם. נויברגר אינו מזכיר את עמדתה של הכנסייה הקתולית בזמן מלחמת העולם השנייה, אולם ההשוואה המתבקשת עולה מבין השורות.

מחרידות במיוחד הן הקלות הבלתי-נסבלת של הרוע והידיעה הצלולה, כי כל הכתובות היו על הקיר ואיש לא עשה דבר. ה"שיטה" הייתה אכזרית וברוטלית: שכנים רצחו שכנים, בעלי חנויות רצחו לקוחות, כמרים רצחו את צאן מרעיתם ואחיות ורופאים סייעו לטבוח בחולים. על נשים מבני ההוטו שהיו נשואות לטוטסי ציוו להרוג את ילדיהן. רבות מנשות הטוטסי נאנסו לפני הירצחן. חלק זה של הפרק מסתיים בשאלה, שאינה ייחודית דווקא לג'נוסייד ברואנדה, והיא: מה הניע את הרוצחים? על שאלה מורכבת זו אין כמובן תשובה פשוטה אחת, אולם בשלב זה בקריאת הספר הקורא כבר מצויד בידע מספיק על מנת לראות את הטבח, על גורמיו ומניעיו, בפרספקטיבה רחבה. בהנהגה היו רבים שפעלו מתוך אמונה באידאולוגיה גזענית, שדגלה ב"פתרון סופי" ל"בעית הטוטסי"; היו ששנאתם האישית לטוטסי העבירה אותם על דעתם, כמו גם תאוות בצע. לאיכרים מבני ההוטו הובטחו גידולים חקלאיים, אדמות ובהמות שהיו שייכים לבני הטוטסי. מעל לכול הפחד מפני כוחות הטוטסי הוא שהיווה מניע: פחד שנבע מתעמולה שנמשכה עשרות שנים, ולפיה הטוטסי רוצים להרוג את כל ההוטו ולהשתלט על המדינה. וכמו במקרים אחרים, מוסיף המחבר, היו גם מי שנגררו להצטרף לרצח בשל צייתנותם, שהרי את ההוראות להרג נתנו הרשויות.

בשלושים עמודים שהם, לדעתי, לבו של הספר, מציג נויברגר את הקורבנות. תחילה בניתוח אקדמי הוא סוקר מי ומי היו בנרצחים, לרבות הוטו מתונים, ומבהיר כיצד יושם "הפתרון הסופי" של "בעיית הטוטסי". מספר הנרצחים נאמד במיליון בני-אדם, מתוכם שמונה-מאות אלף טוטסי, ובהם נשים, ילדים ותינוקות, עשירים ועניים, משכילים, עירוניים וכפריים. את העדויות מזירת הרצח בחר נויברגר להעיר ולהאיר בעזרת שאלות מכוונות, כדי לחבר בין העדויות להקשר הרחב.

התחבאתי וראיתי את זה מהחלון, מאחורי הווילון, מכווצת שם בפינה. ראיתי אותם דוחקים את קבוצות האנשים שלפניהם, צועקים ודוחפים אותם במקלות ובאלות עץ. מאחוריהם הגיעו החיילים עם רוביהם, אבל הם לא ירו. ראיתי אישה בהיריון מוכה בבטנה ונופלת ארצה. שמעתי את זעקותיה. הם לקחו אותם למטה אל העמק והרגו אותם באלות עץ ממוסמרות, במעדרים ובסכינים. לא שמעתי יריות, רק זעקות אימה וכאב עלו מן העמק.
(עמ' 91)

עדות זו, כמו רבות אחרות, מדגישה באופן בהיר וחד את נוראוּת הטבח, את העובדה כי חיילים ואזרחים מן השורה, ללא רובים או מכונות ירייה, טבחו בבני-עמם באכזריות, בשיטתיות, כמו היו חרקים מזיקים ולא בני-אדם. חלק זה של הספר כולל שירים שכתבו ילדים וכן ציורים של ילדים שחוו את הזוועות וניצלו. הוא מדגיש את החשיבות בתיעוד של סיפורי הזוועה. בספרו השוקעים והניצולים סיפר פרימו לוי, הסופר היהודי-האיטלקי (שנשלח לאושוויץ בשנת 1944, שרד, והתאבד בשנת 1987) כי חיילי הס"ס נהגו לשעשע את עצמם בהטחת טענות ציניות באוזני האסירים, שגם אם יינצל מי מהם, איש לא יאמין לו כשיספר על מה שהתרחש במחנות. מתוך העדויות שבחר נויברגר להביא, לרבות אלו המובאות בנספח 2, נדמה, כי תחושת הניצולים בדבר החובה לספר חזקה ביותר וחיונית, גם לנוכח ההכחשות הנשמעות על-ידי המבצעים בבתי-הדין השונים, במחנות הפליטים ומעל כל במה אפשרית. כדברי יולנד מוקגסאנדה, שצוטטו לעיל: "מאז אותה שנה אין לי אלא חברה אחת: העדות שלי. אבל אולי, יום אחד, שוב יהיו לי חברים".

הפרק השלישי בוחן את הממד הבינלאומי של הג'נוסייד, וניכרת בו העובדה, כי נויברגר הוא איש מדעי המדינה ורואה חשיבות רבה בהבנת ההקשר הבינלאומי של כל אירוע היסטורי. הוא מאיר מזוויות-ראייה רחבות את הסכסוכים ברואנדה, סוקר את האינטרסים של מדינות המערב באזור ואת אזלת-ידן (או אי-רצונן) של המדינות להתערב ולמנוע את מעשי הזוועה. שוב מתברר, עד כמה העולם כולו ידע ולא עשה דבר. נויברגר מביא עדויות לכך, כי ארגוני הסיוע השונים, ובראשם האו"ם, ידעו על רשימות המוות ועל תכניות המיליציה, האזינו ל"רדיו אלף הגבעות", קראו דיווחים - והתעלמו. הפרק מסתיים בקביעה חד-משמעית כי העולם ידע ויכול היה, בהשקעה מועטה, למנוע את הטבח. בסיוען של שאלות מנחות (כנדרש בספרי לימוד של האוניברסיטה הפתוחה), מצטיירים ללא כחל וסרק המדיניות הצינית של מדינות העולם, האדישות למתרחש בחצר האחורית של העולם, ומתן העדיפות לחישובים כלכליים ופוליטיים על פני שיקולים של מוסר ואנושיות.

המורכב והרגיש בפרקי הספר הוא הרביעי, שבוחן את הג'נוסייד ברואנדה בפרספקטיבה השוואתית, ומשרטט את קווי הדמיון והשוני בין רואנדה לבין הג'נוסייד הארמני ושואת היהודים. הוא פותח בהסבר אפולוגטי משהו:

מטרתנו כאן היא להיטיב ולהאיר את המקרה הרואנדי. נציין, כי אין בכך משום ערעור על העובדה שהשואה היהודית היא ייחודית בהיקפה ובנוראותיה (וגם קביעה זו מקורה בהשוואה). כך או אחרת, לא ניתן להתעלם מהשוואות שעושים בנושאים אלה אנשי מדעי החברה, היסטוריונים, מדינאים וגם אנשים מן השורה.
(עמ' 133)

נאמן לקו זה יוצא נויברגר למסע המורכב של השוואה. הוא פותח בשורה של ציטטות מפי נבחרי-עם רואנדים: "איני רואה כל הבדל בין מה שקורה ברואנדה לבין מה שקרה בגרמניה בשנים 1945-1940", אמר ראש-ממשלתה של רואנדה, פוֹסְטַן טוואגיראמונגו (Twagiramungu), בשנת 1994. שר החוץ של מפלגת הטוטסי, פטריק מצימפאקה (Mazimpaka), דווקא הצביע בשנת 1997 על ההבדלים:

בגרמניה הוצאו היהודים מבתיהם, הועברו למקומות רחוקים, והומתו שם באופן אנונימי כמעט. ברואנדה, הממשלה עצמה לא ביצעה את ההרג. היא הכינה לכך את האוכלוסייה, הסעירה והסיתה אותה, השכנים שלך הרגו אותך. בגרמניה, כאשר האוכלוסייה השתתפה בהרג, נעשה הדבר לא במישרין אלא בעקיפין.
(עמ' 132)

באמצעות טבלה רבת-משתנים לגבי המאפיינים של רצח-עם, ממחיש נויברגר את הדומה והשונה בין מה שקרה ברואנדה למה שאירע לארמנים וליהודים, ומסיים את הפרק בהדגשת הייחודיות, בפסקה קצרה, בהירה וממצה:

יש להדגיש כי רצח-העם ברואנדה שונה ומיוחד משואת היהודים ומהג'נוסייד של הארמנים בעיקר בכמה היבטים: קצב מעשי הרצח (ג'נוסייד במאה ימים), הטכנולוגיה הפרימיטיבית שבה הוא בוצע (סכיני מצ'טות, מקלות, אבנים, אש); מודעותו של העולם כולו מראש לרצח המתוכנן; האפשרות הברורה שהייתה קיימת למנוע אותו; נוכחות כוח או"ם במדינה; ושידור התרחשות הג'נוסייד באמצעי התקשורת ב"זמן אמיתי" לעולם כולו.
(עמ' 134)

הפרק החמישי הוא בעיקרו חזרה וסיכום של הפרקים הקודמים, מנקודת-מבט שונה במעט. שני הפרקים האחרונים, השישי והשביעי, דנים ברוצחים ובקורבנות עם סיום המלחמה. הענשת פושעי רואנדה התבצעה על-ידי שני סוגי מוסדות: בית-הדין הבינלאומי לרואנדה, שהוקם במיוחד לצורך כך בארושה שבטנזניה, ובתי-משפט מקומיים ברואנדה עצמה. נויברגר מביא את שלל ההחלטות של הקהילה הבינלאומית ודן בתפקידי בית-הדין, במגבלותיו, ובהשוואה למקרים אחרים שנידונו בפניו. הפרק מביא בהרחבה את מהלך משפטו של ז'אן קמבאנדה (Kambanda), ראש-הממשלה הגזענית בזמן הג'נוסייד, שהיה אחד הראשונים להישפט. הוא הואשם ברצח-עם, בקשר לרצח-עם, בהסתה לרצח-עם, בשותפות ברצח-עם ובפשעים נגד האנושות. הוא נידון לעונש המרבי של מאסר עולם. לראשונה בהיסטוריה, מסתבר, נערכו המשפטים על פשעי "רצח-עם", ולא על "פשעים נגד השלום" ו"פשעי מלחמה" כמשפטי נירנברג. במשפטם של פושעי רואנדה אף הכירו לראשונה באונס הקורבנות כרכיב של ג'נוסייד ו"כפשע נגד האנושות".

לקוראים שאינם מצויים בתרבות האפריקנית יהיה מעניין במיוחד החלק שדן במערכת בתי-הדין המקומיים. בעוד בית-הדין בארושה שופט את ראשי המערכת, קיבלו על עצמם בתי-הדין ברואנדה להביא לדין את מאות האלפים שהיו מעורבים ברצח. כדי להקל את העומס על בתי-המשפט הקיימים, וכן כדי להפוך את המשפטים לחלק מתהליך של ריפוי והחלמה, שנועד לסייע לקורבנות ולרוצחים לשוב ולחיות יחדיו, הוחלט בשנת 2001 על הקמת בתי-משפט עממיים מסורתיים. השופטים שמונו לבתי-משפט אלה נבחרו באספות כפריות ונשלחו לשישה חודשים של הכשרה משפטית. במטרה להביא את העצורים לדין במהירות (חלקם שהו במעצר שנים רבות לפני המשפט), ובניסיון להביא לפיוס לאומי, התנהלו הדיונים בבתי-משפט אלה לפי שיטת המשפט המסורתית - הגצ'אצ'ה (gachacha). שיטה זו מבוססת על הודאה באשמה ובקשת מחילה של הנאשמים. במהלך השנים נשפטו והושמו במאסר למעלה מעשרים ושמונה אלף בני-אדם, ובמקביל שוחררו מבתי-הכלא במסגרת הגצ'אצ'ה למעלה מארבעים אלף רוצחים. בולט כאן הדמיון ל"ועדות האמת והפיוס" בדרום אפריקה לאחר האפרטהייד, וברור כי רואנדה למדה מהניסיון המוצלח של דרום אפריקה בעניין זה.

סקירה פוליטית על מה שאירע ברואנדה לאחר הטבח, השתלטות מפלגת ה-RPF בהנהגת הטוטסי על רואנדה, והקמת הממשלה הראשונה לאחר הטבח, חותמת את הספר. נויברגר אינו מותיר מקום רב לאופטימיות, ולו גם זהירה: המתח הקיים עדיין בין ההוטו לטוטסי והקשיים האדירים הניצבים בפני הממשלה, לדבריו, פירושם ש"סכנת ג'נוסייד חדש מרחפת על הטוטסי - ואולי גם על ההוטו - ברואנדה, בבורונדי ובקונגו" (עמ' 167).

הספר נסמך על מבחר מגוון של מקורות ובהם מחקרים אקדמיים, דו"חות של ארגונים בינלאומיים, דו"חות של בתי-המשפט הבינלאומיים והמקומיים, קטעי עיתונות רואנדיים ואירופיים, וכן שירים, סיפורים, ציורים ועדויות של קורבנות רצח-העם. עושר המקורות מאפשר הצצה נדירה לנבכי הטרגדיה על היבטיה השונים והמורכבים. אמנם, בשל היותו ספר לימוד, ישנן בו חזרות מיותרות, אך הקריאה בו מעשירה את הקוראים, מאתגרת אותם, ומחייבת כל אחד ואחת מהם לבחון עצמו ולשאול: "איפה הייתי בזמן שנטבחו מאות אלפים בסכינים ובמקלות ממוסמרים?" גם מי שיסתתרו מאחורי אי-הידיעה, חייבים לשאול את עצמם שאלות מוסריות הנוגעות לאחריות אישית. דומה כי כיום, כאשר בדרפור שבדרום סודן מתחולל טבח, שהוגדר על-ידי ארגוני סיוע וממשלות אירופיות רבות כג'נוסייד, והתקשורת מביאה כמעט מדי יום את סיפור הנרצחים, הנאנסות והנטבחים, קביעתו של נויברגר, שהעולם יודע ושותק, עודנה שרירה וקיימת. אחרי השואה אמרו עמי העולם, והעם היהודי בראשם: "לא עוד! לעולם לא יקרו זוועות בהיקף כזה! למדנו את הלקח!" - האמנם?

 

ד"ר גליה צבר היא ראש מגמת אפריקה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. ספרה על אודות קהילת מהגרי העבודה האפריקנים בישראל עומד לראות אור בקרוב בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב.

דוא"ל: gsafrica@post.tau.ac.il