עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 95 > ביקורת ספרים

פרקים בהיסטוריה של הארכאולוגיה

 

רוני רייך

 

Raz Kletter / Just Past? The Making of Israeli Archaeology, Equinox – London, 2006, 362 pp., 34 figures, 6 tables


בשנת 1978, לאחר כעשר שנים של עבודת שדה אינטנסיבית בחפירות ארכאולוגיות, זכיתי במשרה של מנהל הארכיון המדעי של אגף העתיקות והמוזיאונים. כמי שכבר היה אמון על חפירות שמביאות בעקבותיהן ממצאים שונים, חלקם מפתיעים למדי, נדמה היה לי ש"נפלתי", הפעם כפקיד, לתוך אוצר ארכאולוגי, אך מסוג אחר מזה שהייתי מורגל אליו: ארכיון של מסמכים. יתר על כן, במהרה גיליתי שהיה זה ארכיון כפול: היו בו לא רק הגנזים של אגף העתיקות והמוזיאונים של מדינת ישראל, אלא גם המסמכים של מחלקת העתיקות המנדטורית, שהוחזקו בבניין של מוזיאון רוקפלר. בעשר השנים הבאות עברתי באופן שיטתי על כל התיקים בשני ארכיונים אלה, ואמרתי לעצמי מדי פעם, כי מישהו צריך לקבל על עצמו להפוך את המידע הגלום שם להיסטוריה של מחלקת העתיקות ושל ראשית הפעילות הארכאולוגית במדינת ישראל הצעירה. והנה רז קלטר (Kletter), ארכאולוג ברשות העתיקות (שהחליפה את אגף העתיקות והמוזיאונים, שהחליף את מחלקת העתיקות המנדטורית), קם ועשה זאת, בלי ספק לטובת תולדותיה של העשייה הארכאולוגית בישראל. אולם, קלטר הגיע אל הנושא וחקר אותו מכיוון אחר: מן המסמכים המקבילים השמורים בגנזך המדינה. בעוד שאני התוודעתי לסיפור הקמתה של מחלקת העתיקות הישראלית מכיוון אחד, ודומה הייתי למי שמנסה להבין דו-שיח טלפוני בהאזנה לצד אחד בלבד, הרי קלטר מביא לנו את התמונה המלאה.

ומהי אותה תמונה? עם חלוקת העיר ירושלים בשנת 1948, נמצאה מדינת ישראל ללא מחלקת עתיקות, שאמורה הייתה לפקח על הפעילות הארכאולוגית במדינה הצעירה ועל אתרי עתיקותיה. קלטר מביא בעיקר את סיפור בנייתה של אותה מחלקה מבראשית. התפקיד הוטל על כתפיו של שמואל ייבין, לשעבר פקיד בממשלת המנדט ובעל השכלה ארכאולוגית, שמונה למנהל, ועל צוות עובדים מצומצם, שהיו בחלקם עובדים לשעבר של מחלקת העתיקות המנדטורית (כמו מיכאל אבי-יונה, רות עמירן, עמנואל בן-דור ואחרים). גופים רבים במדינה הצעירה הוקמו יש מאין, אך כאן הייתה ההתחלה קשה וכואבת במיוחד, מפני שלמחלקת העתיקות המנדטורית היו אמצעים לפעולה בשפע (להלן), ואילו ייבין עמד בפני שוקת שבורה.

קלטר מתאר את תהליך הבנייה של אותה מחלקה בפירוט רב, אפילו רב מאוד. מסמכים רבים מובאים בשלמותם (בתרגום לאנגלית), וכך מתבררות סוגיות שונות ממרב הצדדים; ברוב המקרים הוא מציג את התמונה כולה בלי להחסיר דבר. מצד שני, פירוט דקדקני שכזה משרה לעתים לֵאות מסוימת. אני, כמובן, התלהבתי מכל מסמך, אך דומני שלא יימצאו רבים שיצלחו את הספר בקריאה רצופה, והוא ישמש בעיקר ספר-יען חשוב לתולדות המחקר הארכאולוגי של ארץ ישראל.

סוגיות שונות, שייראו מובנות מאליהן בעיני ארכאולוגים ועובדי רשות העתיקות, נדונות בספר. לעומת זאת, אפשר ללמוד ממנו לא מעט על תככים ומאבקי כוח בין משרדי ממשלה שונים. למשל, בדיון מפורט מביא קלטר את סיפור השתלטותם של טדי קולק ומשרד ראש-הממשלה על אתרי התיירות והגנים הלאומיים, שהחשובים שבהם הם כידוע אתרי עתיקות. הוא מבהיר כיצד נעשו הדברים תוך אי-התחשבות, ואף התעלמות לעתים, מן העובדה שלא הכול מותר לעשות באתר עתיקות, וכי יש מי שמופקד על שמירתם ושימורם. שמואל ייבין מצטייר במסמכים כמי שנהג על-פי התקנות וכג'נטלמן (הוא שימש מתורגמן ראשי מאנגלית לעברית בממשלת המנדט), בשעה שפקידי ממשל אחרים זלזלו בו.

בארכיון שהיה תחת השגחתי עברתי על המסמכים כולם, אך לתיק אחד לא הייתה לי גישה: תיק "משה דיין", שנשמר נעול בכספת בחדר המנהל ונבצר ממני אז לראותו. לפיכך, מובן מדוע התחלתי לקרוא את הספר שלפנינו היישר מהפרק השביעי, המגולל בפרוטרוט את הפרק המביש ביותר בתולדות הפעילות הארכאולוגית במדינת ישראל הצעירה: ה"חפירות" שערך משה דיין, כרמטכ"ל וכשר ביטחון, בכל אתר שרצה, תוך שימוש אסור בציוד ובכוח אדם של צה"ל – בזאת הוא לא רק זרע הרס באתרים ובעתיקות, אלא בעיקר גרם נזק מוסרי וחינוכי. אם יצא לישראלים שם רע בעולם בעטיין של עזות מצח וחוצפה, הרי שפעילותו הפלילית של משה דיין הייתה ודאי אחד השיאים של התכונות הללוּ. עשרים שנה לאחר מותו היא מצמיחה עדיין פירות באושים: כאשר נתפס מאן דהו בעבירות על חוק העתיקות, הוא תמיד ממהר להתגונן בטענה, שמותר גם לו לעשות את מה שהיה מותר למשה דיין. תרומתו החשובה של קלטר לפרשה זו, בבחינת "סקוּפּ" של ממש, היא איתור המסמכים החושפים את ה"הסכם" שהיה לדיין עם ייבין (ללא ידיעתם של שאר העובדים באגף העתיקות). הסכם לא-כשר זה אִפשר לדיין לחפור באתרים אשר נפגעו כביכול באקראי בעת פעולות פיתוח. קלטר מראה, שגם את ההסכם הזה, שהיה בלתי-חוקי לפי חוק העתיקות, הפר דיין עוד בטרם יבש עליו הדיו, והוא המשיך לחפור בכל מקום שנראה לו.

פרק נפרד עוסק במחלקת העתיקות שנותרה מעבר לגבול, ספונה במוזיאון הארכאולוגי של ארץ ישראל, הידוע יותר בכינויו הלא-רשמי, "מוזיאון רוקפלר". יש לזכור, כי המלחמה בשנת 1948 וחלוקת העיר ירושלים היו טראומתיות במיוחד לעולם הארכאולוגי המקצועי. בתקופת המנדט הבריטי עמדו לרשותו בניין ראוי לשמו, עם כל האמצעים המדעיים הנחוצים (בעיקר ספרייה, ארכיון ואוסף עתיקות עצום), ותקציב נדיב שנבע מפירות הקרן שהשאיר ג'ון ד' רוקפלר. אחרי הכרזת העצמאות נאלצה מחלקת העתיקות הישראלית להקים עצמה מחדש, יש מאין, בראשותו של שמואל ייבין. רוב העובדים במוסד הישן היו יהודים (רות עמירן, מלכה קאסוטו, מיכאל אבי-יונה, עמנואל בן-דור), ולקראת סוף שנת 1947, כאשר העבודה במקום הפכה למסוכנת, הם הצטיידו בספרים, בתיקי ארכיון ובכרטיסי ממצא, כדי לעבוד עליהם במערב העיר.

אוסיף כאן אנקדוטה, שעשויה להעיד כי למרות הכול היו דרכים לעקוף את הנתק. באחד התיקים מצאתי בזמנו את פניותיה של חוקרת מן האוניברסיטה של לונדון, שביקשה מן האוצֵר, מר יוסוף סעד, אי-אילו פרטים על כלי-חרס השמורים במוזיאון. השם C. Epps, המופיע במכתבים, לא עורר את תשומת-לבי עד שראיתי, כי נושא מחקרה היה הקרמיקה מן הסוג הדו-גוני. מסתבר, שהייתה זו קליר אפשטיין (והיא נראית בספר בצילום 33), שמצאה דרך להסוות את שמה ואת מוצאה כדי להשיג מן המוזיאון שמעבר לגבול פרטים שחסרו לה בעבודת הדוקטורט. לימים, כששאלתי אותה על כך, היא הופתעה מאוד שהתגלה הסוד.

קלטר מתאר בפירוט את המאבקים שניהל ייבין כדי לאפשר לנציג הישראלי להמשיך ולהשתתף בישיבות הוועד המנהל של מוזיאון רוקפלר, וכיצד הוא ניהל על כך משא ומתן בשיטת "תן וקח", אך ללא הועיל. הניתוק היה מוחלט עד למלחמת ששת הימים.

קלטר מתאר בפירוט את הקמת המועצה הארכאולוגית המייעצת. פרק אחד מספר את סיפור המועצה הראשונה שהקים ייבין, שאותה הוא כינה בשם "מוֹתב" (צ"ל בחולם, ולא בשורוק, כפי שכותב קלטר). כמתורגמן וכחבר באקדמיה ללשון העברית, הייתה לייבין נטייה להעדפת מילים עבריות ולחידושן. ה"מוֹתב" לא נקלט (וגם לא המונח העברי "רשימת מישמוש" שהוא הציע כתחליף ל"רשימת אינוונטר"). מן השורות עולים החיכוכים ומאבקי הכוח בין מחלקת העתיקות ובין שני גופים אחרים, ותיקים אף יותר, שעניינם הארכאולוגיה של ארץ ישראל: "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה" והחוג לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית. פרק אחר נוגע למועצה לארכאולוגיה אחרי ימיו של ייבין, שהקימו פרופסורים לארכאולוגיה ובראשם בנימין מזר, והיא זו הקיימת עד היום מכוח חוק העתיקות. דומה שדבר לא השתנה, ובשעה שדברים אלה נכתבים שוב אנחנו מצויים בעיצומו של סכסוך עמוק בין האקדמיה לבין רשות העתיקות.

הספר מחזיק אמנם חלק ניכר מן הביוגרפיה המקצועית של ד"ר שמואל ייבין, שעמד בראש מחלקת העתיקות בין השנים 1959-1948, אך חסרים בו מעט פרטים ביוגרפיים. הקורא לא יידע היכן למד ייבין ובאילו חפירות רכש את ניסיונו הארכאולוגי. גם בתו, אפרת, ארכאולוגית מקצועית שנפטרה בנסיבות טרגיות, ראויה הייתה לאזכור. אני מפנה את הקוראים לדברים לזכרו שכתבה חנה כצנשטיין בראשית חוברת ח (תשמ"ב) של כתב העת עתיקות, שנוסד על-ידי שמואל ייבין.

רוב המסמכים המובאים בספר בתרגום לאנגלית נכתבו במקורם בעברית, והתעתוק של חלק מן השמות לאותיות לטיניות הוא לעתים בלתי-אחיד. תעתיק שמות של מקומות ואנשים בכתב לטיני מהווה בעיה ידועה, אך בסך הכול הטעויות כאן מעטות מאוד. ראויים לתיקון שמו המלא של ל"י רחמני (לוי יצחק), שהיה בתפקידו האחרון אוצר ראשי, והעובדה שפרופסור מיכאל אבי-יונה האריך ימים עד לשנת 1974, חמש-עשרה שנים מעבר למועד שפסק לו קלטר בעמוד 246 – שאם לא כן, נמצא שמונה למועצה הארכאולוגית לאחר מותו.

קלטר כתב ספר מפורט וחשוב מאוד, שמבוסס על חומר ארכיוני. הוא עשוי היה להיות מושלם אילו גם כלל בו ראיונות עם קומץ האנשים שפעלו בתחום הארכאולוגיה של ארץ ישראל בשנות החמישים והשישים (אברהם בירן, יוסף אבירם, טרודה דותן, מרים תדמור, זאב גולדמן, ורדה זוסמן, שרה בן-אריה, רם גופנא, ל"י רחמני ואחרים). ראיונות כאלה אולי לא היו מוסיפים עובדות, מפני שהמסמכים זוכרים טוב יותר מבני-אדם, אבל היה בהם כדי להוסיף לדברים מעט יותר צבע אנושי.


פרופסור רוני רייך מלמד בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה.

דוא"ל: vanda@cc.huji.ac.il