זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

עיר עיר

זלי גורביץ'

מעוז עזריהו / תל-אביב העיר האמיתית: מיתוגרפיה היסטורית, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, 2005, 363 עמ'

בהיותי בארץ ישראל בשנת 1908 ראיתי כלונס נעוץ בחולות סמוך ליפו ועל הכלונס הזה היה מהודק שלט ועליו כתוב: תל-אביב.
(שלום אש, מצוטט בעיר האמיתית, עמ' 32)

בעוד שלוש שנים תחגוג תל-אביב את שנת המאה להקמתה על החולות מצפון ליפו על-ידי אגודת "אחוזת בית" בשנת 1909. ספרו של מעוז עזריהו הוא אחת מיריות הפתיחה של האירוע, והוא בוחר לספר את סיפורה של תל-אביב במאה שנותיה לא באמצעות הפן החברתי שלה או נתוניה התרבותיים, הכלכליים והדמוגרפיים, אלא באמצעות מיתוגרפיה היסטורית, סיפור ההיסטוריה של הסיפור, מהרעיון של אליעזר בן-יהודה שהתפרסם בשנת 1904 "לבנות [בירושלים] ע"ש הרצל שכונה גדולה עבריה, עיר עבריה, עיר שכל תושביה ידברו בה עברית" ועד "עיר ללא הפסקה" של ימינו אלה.

הספר שוטח לפנינו באופן מפורט, קריא ומרתק את גלגולי המיתולוגיה העירונית של תל-אביב דרך שמה, שלא היה, בסופו של דבר, "הרצליה" (הגימנסיה בחולות נקראה כך), אלא תרגומו העברי של סוקולוב לאלטנוילד של הרצל, בהשראת ספר יחזקאל, ודרך אתריה וענייניה הבולטים - מבתי-הקפה של שנות העשרים דרך רחוב דיזנגוף ועד לשינקין, מאדריכלות הבאוהאוס בשנות השלושים של המאה העשרים עד ל"עיר הלבנה" של המאה העשרים ואחת ומכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין, וזו רשימה חלקית בהחלט.

הספר מעלה מתוך ספרים על העיר, מהארכיון העירוני, ומחוויית העיר, את קווי הסיפור מתחילתם, ומאפשר להכיר מחדש, להתעכב, לחשוב את מחשבת תל-אביב כתופעה מעוררת השתאות, בעלת היבטים רבים, שהסיפור "ההגמוני" שלה לא רק מכסה על העיר האמיתית אלא גם מגלה אותה, חושף אותה, מחזיר אותה להתחלה, כמו אותו מראה מדהים (בדיעבד) המצוטט לעיל במוטו מפי שלום אש - כלונס ועליו שלט, אבל בלי עיר.

סיפורי תל-אביב מוכרים וידועים, גם אם לא עם כל פרטיהם ההיסטוריים, מה שמעיד על כך, שהמיתולוגיה העירונית היא לא בחזקת סיפור עתיק כמו סיפוריהם של חגי ישראל או של אתרים מסוימים בירושלים, אלא היא עובדות חיות, פופולריות, ובחלקן שחוקות למדי. גם מיתוסיה הישנים ביותר לא חורגים אל העיר העתיקה, כמו בירושלים. תל-אביב היא לכל היותר ישָׁנה. הברושים שלה הם בני שבעים-שמונים שנה. בתיה הראשונים, בנווה-צדק, נבנו בשלהי המאה התשע-עשרה. במונחים היסטוריים, כל קיומם של המיתוסים הללו הוא בגדר כארבעה-חמישה דורות, שהם גבול הזיכרון המידי שלנו, כזה שמבוסס על אפשרות של מפגש, של היכרות בחיים. לכן, כתיבת המיתוגרפיה ההיסטורית של תל-אביב היא כתיבה קרובה למדי, תוך כדי התרחשות. גם הספר של עזריהו, למרות עמדתו המחקרית ואולי הודות לה (בדומה לטקסטים שהוא מנתח), הופך בדיווחיו ובניתוחיו לחלק פעיל מעבודת המיתוס, לוקח חלק בבניית המוזיאון המיתוגרפי החי של העיר ומדריך בו - לוקח את הקוראים לטיול למידה מיתוגרפי, ובו נפרשת "העיר" על פני העיר.

מיתית, אמיתית, א-מיתית
העניין המרכזי בספר הוא, כאמור, מיתוס וגלגוליו, ומדובר לא במיתוס עתיק, אלא במיתוס קרוב, ישן לכל היותר. עניין כזה במיתוס של עיר הוא עניין נדוש כמעט, בייחוד בערים שהמיתוס שלהן עשיר ומרתק בגלל היסטוריה מיוחדת, יצירות אמנות או אדריכלות במקום, או העובדה שחיו בהן דמויות מופת. הרי בדרך זו או אחרת כל עיר שומרת על סיפור הקמתה, את ראשיתה וראשוניה, את סיפור שמה, התפתחותה, מקומה ואנשיה. מיתוס עירוני מופיע כבר, כפי שמוזכר בספר, בעיר שהוקמה בבקעת שנער, על-ידי אנשים שמצאו טכנולוגיה חדשה לשרֵפת לבנים, ובנו עיר ומגדל בתוכה, מגדל בבל, כדי לעשות להם שֵם, ליצור מיתוס.

בימינו, עידן התיירות, מסופרים רבים מסיפורי הערים בראשי פרקים בספרי הדרכה; הן מדריכים מפורטים לכל מקום ועניין והן ספרי עיר ספרותיים יותר, כגון ספרהּ של ז'ן מוריס (Morris) על טרייסטה כעיר ללא מקום (Trieste and the Meaning of Nowhere) הרושמת קווים לדמותה של העיר, האנשים שעברו בה והשאירו את חותמם, המקומות שבהם קרה מה שקרה. גם מצד העיר עצמה - מיתוסים הופכים לא רק ליצירת תרבות, אלא גם לדימויים משווקים. משיכת התייר אל העיר האמיתית, מלונותיה ומסעדותיה, נעשית דרך סיפורה המיתי של העיר, כדברי דין מק'קנל MacCannell)) עד כדי "אותנטיות מבויימת" (Staged Authenticity)- אתרים המעוצבים כמיתוסים לתיירים (לרבות תיירי פנים), שיכולים לבוא, לצלם את המיתוס, ולהתפלש בהתפעלות באותנטיות.

הספר הנוכחי שונה ממדריכים ומספרי ערים כאלה, בכך שהוא לא רק מתאר את עולמה של העיר, אלא קושר בין תל-אביב העיר לבין ההיסטוריה של המיתוס הישראלי. תל-אביב היא מטונימיה להגשמת חזון, היא מעשה אידאולוגי, וגם סמן לביוגרפיה של ישראל. ההשתנות וההתפתחות של תל-אביב ושל המושג או המותג "תל-אביב" הם אופן ממוקד לראות בו את השינוי שחל בארץ, מבחינת הדגשים התרבותיים, לוח הערכים, הסגנון, והרוח - זו של תל-אביב ושל הישראליות שתל-אביב במרכזה ואולי אף בלבה.

כבר בשם הספר מסופר הסיפור המורכב הזה: הסוגריים סביב לאות אל"ף מקשרים בין שני ניגודים המתקיימים בעיר תל-אביב - אמת ומיתוס. העיר האמיתית היא גם עיר מיתית, והמיתוס מתקיים בעיר אמיתית, חיה ובועטת, היוצרת חדשות לבקרים את המיתוס שלה. והייתי מוסיף עוד קריאה אפשרית של הכותרת, עם רווח או מקף אחרי האל"ף - "א-מיתית", כלומר, המיתוס של תל-אביב הוא בהיעדר המיתוס, בהיותה עיר יומיומית, לחוף הים, עיר שלא מקבלת את עצמה ברצינות מופרזת כמו ירושלים; עיר שאין לה עומק מיתי, שהסיפור שלה לא עשוי תפרים עתיקים שלא התאחו. ישנו אמנם תפר בין תל-אביב ליפו, בין צפון העיר לדרומה, ובין הערים והשכונות הסובבות אותה מדרום - יפו, יד אליהו, חולון, בת-ים, לבין אלה הסובבות אותה מצפון - רמת-אביב, רמת-השרון, הרצליה. אולם תפרים אלה מצויים בכל עיר גדולה בעולם, וסביבם נרקמות הגאוגרפיות הפוליטיות, גאוגרפיות האיבה, וגם הגאוגרפיות החברתיות והאדריכליות של עיר. תפרים אלה הם ההופכים את העיר לאתר מורכב, האוחז באמצעות העולם העירוני עולם גדול ממנו, שבו מעורבים ומופרדים עשירים ועניים, יהודים וערבים, מערביים ומזרחיים.

תל-אביב היא העיר היחידה בארץ שהצליחה להגיע למעמד של עיר גדולה. באר-שבע לא עובדת, חיפה לא ממש מצליחה, וירושלים, שהיא יותר עיר מתל-אביב במובנים רבים - בנויה על סלע, עתיקה, מסובכת, מסוכסכת, עיר בתוך עיר, מספר ערים מחוברות יחד, מבודדת למרות הפריפריה הגדולה שלה, שקועה בעניינים אחרים מאשר בשאלות איך לקיים עיר פתוחה, עיר גדולה. כך למשל מגדירה רותי צדקה, אוצרת בית האמנים בירושלים (הארץ, 25.5.2006), את מצב האמנות בירושלים:

החלום הוא שיום יבוא ואמנים יישארו פה, יחיו בירושלים, יפתחו חללים, ייצרו וינהלו שיח [...]. אין מחלוקת על כך שהמרכז נשאר בתל אביב. מחסום שער הגיא הוא מחסום ידוע. החרדה היא שאם לא תהיה תהודה לכל מה שקורה פה, זה ייעלם.

תהילתה של תל-אביב במקומותינו באה לה בדיוק בגלל הנורמליות העירונית הזאת, רבת-המדרכות, הפרושה לחוף הים. לעומת ירושלים המקיימת את העולם הגדול שלה בתוכה, והיא במובן הזה עיר-עולם, תל-אביב היא עיר-עולם במובן אחר לגמרי, היא עולמית בהיותה בעולם, היא רוצה להיות עיר שירצו לבוא אליה, כי היא מתחרה בכל עיר מושכת אחרת בעולם, נעים בה, טעים בה, יפה בה, כיף בה. בין שתי ערי-עולם אלה נמתח קו הזהות הישראלית, בין הגרעין הקשה של היהודי לבין דרך העולם של הישראלי, בין הקשה לקל, בין ההתעקשות והנוקשות לבין נינוחות עירונית, שהיא עצבנית כשלעצמה, אבל שייכת לתקופה, למצב, ולא קשורה לעצב עתיק-יומין כלשהו. למרבה הצער, ירושלים לא מצליחה בשנים האחרונות להציב לתל-אביב אלטרנטיבה מושכת דיה, כדי להחזיק בעינו את המתח המרתק בין שתי הערים, בין שתי הפנים הללו של הישראליות (אולי ההשתהות ארוכת-השנים בבניית רכבת מהירה בין שתי הערים מעידה בין השאר על חשש עמום מצמצום המרחק ביניהן).

כלומר, תל-אביב היא לא רק מציאות בפני עצמה, אלא כלי במשחק גדול יותר, שבו נינוחות עירונית זוכה למיתיזציה, כהישג בלתי-רגיל, לא ייאמן, הצלחה ממשית של הפרויקט העברי-הציוני-היהודי. יש עיר, שלנו, מאתנו ולמעננו, עובדה שאי-אפשר לכפור בה, בעלת עוצמה משלה. עזריהו מראה באופן עשיר ומעניין כיצד מתחילים גלגוליו של מיתוס תל-אביב ושל האיקונוגרפיה התרבותית של תל-אביב - חוף הים, דיזנגוף, שינקין, העיר הלבנה, יפו, יפו-תל-אביב, נווה-צדק, שדרות רוטשילד, בזל, שוק לווינסקי, שוק הכרמל - מן הרעיון של עיר עברית, עיר שב"פעם ראשונה" תהיה עיר ממש, לא רק מקום אידאולוגי של הגשמה ציונית, לא רק עיר עברית או יהודית, אלא "כרך ממשי", עיר עיר.

מבחינה מיתוגרפית, אם אפשר לומר כך, ייתכן שהעובדה שתל-אביב הפכה מ"תל-אביב הקטנה" למרכז המקום הישראלי (עם מרכזי משנה, ומקומות מפלט, וערי לוויין, וגליל ונגב ובקעה, אולם ללא מתחרה על מרכזיותה), נובעת מהצלחתה להיות מיתוס של א-מיתוס, ולא רק עקב התפתחותה הכלכלית, התרבותית, הדמוגרפית. זהו מיתוס של נורמליות כעובדה מיתית, גם אם הנורמליות התל-אביבית לא הייתה מיתית בלבד. כפי שענת הלמן מתארת בעבודת הדוקטורט שלה, תל-אביב הייתה מראשיתה עיר אזרחית, בורגנית, אירופית, מודרנית. השילוב הזה בין נורמליות למיתוס מתקיים בתל-אביב. המיתוס שלה הוא בעת ובעונה אחת "אזרחי" - בתי-הקפה, הטיילת, העיר הלבנה, חיי התרבות של העיר, אנשיה החשובים, וכיוצא באלה - ו"עברי", סיפורה של העיר העברית הראשונה, החדשה לגמרי, שלא רק בעצם הקמתה היא חידוש, כמו כל יצירה של מקום, אלא שהיא גם חידוש היסטורי, ציון דרך בתחייה הלאומית בארץ ישראל, פרק שכמוהו לא היה. על כן הרבו לשיר לתל-אביב שירים, לכרכר סביבה, לנמקה ולהאדירה, לדבר עליה במונחים של חזון ועצמאות לאומית, עבריות, גשר בין מזרח למערב ומופת מודרניסטי, כפי שעולה מהטקסטים המובאים בספר.

אופייה של תל-אביב מתחילתה משקף לא רק את התקופה ההיא, אלא, באופן מפתיע, גם את התקופה הנוכחית - את אופייה של התקופה. נוצר חיבור בין העיר לתקופה, כך שתל-אביב הופכת ללבו של החלום הישראלי. הנורמליות של העיר, אותה נינוחות עירונית, שונה ולא שונה ממה שהיה בעבר. מצד אחד העיר אכן פיתחה איזו עירוניות מובנת מאליה, אולם היא לא-נורמלית עד כדי כך, שהנורמליות תחדל להיות רבוּתא בשבילה. לכן גם הצד הישראלי-המיתי של העיר לא נעלם, אלא מופיע עתה באדרת מעט שונה: המיתוס הישראלי של תל-אביב מגלם בימינו, אולי יותר מכול, את המושג הנשאף "שלום", שהפשט התל-אביבי שלו הוא שקט בורגני, הגשמת החלום הציוני לא במונחים דרמטיים של תחייה, הקמה, הגשמה, אלא במונחים של יומיום עירוני עירני.

עיר עברית פוסט-מודרנית
השינויים שחלו בעיר במאה השנים האחרונות הם, כמובן, עצומים, והם כורכים יחד תמורות הקשורות בתקופה, בטכנולוגיה, בגידול ובגיוון של האוכלוסייה, בטעמים משתנים ובעולם משתנה. בהתאם לכך משתנים גם המיתוסים. עם השנים חלה התיישנות על "העיר העברית הראשונה" כמו גם על מושגים אחרים, לא רק אלה הקשורים בתל-אביב, שהם אידאולוגיים-מיתיים באופיים. העיר הוקמה, והיא כבר מובנת מאליה. אפילו על הרוח המודרניסטית השייכת לתקופה ולחוויית החידוש והמקוריות - לבנות עיר חדשה לא רק במובן היהודי והעברי, אלא במובן היצירתי, האסתטי, האמנותי והפואטי - אבד במידה רבה הכלח. לימינו מתאימים מן הסתם מושגים אחרים, כמו "עיר ללא הפסקה", שעזריהו מרחיב עליו את הדיבור ככותרת המפתח לתל-אביב הפוסט-מודרנית. שוב לא עבריותה וראשוניותה הן הקובעות בשבילה, אלא היותה עיר מרובת-פנים ומרובת-זרויות, עם נוכחות חזקה של העולם במובנו ה"גלובלי", שמושגי הזמן שלו שונים.

השם "העיר העברית הראשונה" נטבע על-ידי איש מקצוע - עקיבא אריה וייס, והפך משנות העשרים למטבע לשון. עם זאת, אין כאן תחכום פרסומאי אלא ביטוי של רעיון התחייה. הכותרת החדשה "עיר ללא הפסקה" היא המצאה של משרד פרסום (צרפתי-שטרנשוס בשנת 1989) בשביל התאחדות בעלי המלון בתל-אביב, ואולי בעובדה זו כשלעצמה יש כדי לומר משהו על השינוי שחל בתל-אביב, כמו בעולם שמסביבה, ואשר העיד על ההתרחבות העסקית, הנמרצות הבלתי-מפסקת, פקקי תנועה לפנות בוקר בדרכיה, מקומותיה הרבים והמלאים, הדופק העירוני, הקצביות, הנהנתנות, החיוניות - כל אלה הפכו לגולת הכותרת של העיר, לסימן להגשמת החזון, גם אם החזון עצמו נשחק.

בפער שבין שתי הסיסמאות הללו לתל-אביב, במרחק של כשבעים שנה ביניהן, התחולל השינוי בעיר ובאופייה. אותה ההתפעלות מבנייתה של הגימנסיה העברית הרצליה על החולות התחלפה, למשל, בהתפעמות ממגדל שלום, מהנורמליות המטרופולינית של גורד-שחקים משלנו. היום מן הסתם הכול הוא בלי הפסקה - עוד גורד-שחקים כבר לא זוכה לתשומת-לב מיוחדת. פעם זה היה משהו אחר, לא רק בטון נוסטלגי אלא כראייה נכוחה של המציאות העירונית הארצית והעולמית.

עם זאת, כפי שעזריהו מציין, ציורה של המציאות כמשתנה תדיר ומתחלפת איננו כה חד-משמעי, ואין בו כדי לספר את הסיפור כולו. עובדה היא, כי הקוד המיתי של תל-אביב, היותה עיר חזון ועיר נורמלית, לא השתנה: לרגל יובל החמישים של תל-אביב בשנת 1959, נכתב כי בשלב זה של קיומה היא נעשתה עיר רגילה שאינה זקוקה עוד לתואר ולכינוי שיגדירו את תכליתה ואת ייעודה. לפי פרשנות זו, משמעותה של תל-אביב נוסחה בשלב זה במונחי ה"סתם - המובן מאליו, שאין לו שם ואין לו כוונה ואין לו תעודה ולא ייעוד".

ב-1989 התברר כי קיומה של תל-אביב "בלי תואר ובלי כינוי" היה מצב זמני, שלב ביניים בלבד בהיסטוריה של העיר המיתית, וכי הצורך להגדיר את העיר באמצעות תואר וכינוי שיאפיינו את מהותה הייחודית היה ועודנו חלק מתודעתה העצמית (עמ' 148-147).

מכאן, שקיומה של תל-אביב כעיר (א)מיתית, תלוי בהשתנותה, וזהו הדגש בספר, אבל גם בהמשכיותה. העיר עדיין מתנדנדת בין עבריוּת לעולמיוּת, בין ראשוניות לפוסט-מודרניוּת, בין סתמיות לחזון. ולא רק זאת, אלא המשכיותה של העיר, השגרה שלה, לעתים מתחמקת בין שורות המיתוס. ברור, כי כדי לספר היסטוריה יש להדגיש את השינויים, כי ההשתנות היא זו שיוצרת את התנועה, העלילה, דרמת הכוחות, ההפתעה, על הניואנסים שלהם, אשר ככל שמתקרבים אליהם כך הם מתרבים. אולם אין לשכוח, כי לעתים יש בכך גם משום התעלמות מהסטטיות של שדרות רוטשילד, של היכל התרבות, של הבימה, של רחוב אלנבי, של שיכוני התריסול, של נמל תל-אביב ונמל יפו - לא רק כמציאות עירונית, שוודאי אינה מתחלפת כל בוקר, אלא גם כהמשכיות מיתית, שיש בה גם יסוד רפטטיבי, יומיומית, עקבית, בלתי-משתנה, שכן אחרת קשה לכנות זאת מיתוס. עיר יוצרת מקום, מפולש ורב-פנים ככל שיהיה. כדי ליצור מקום, כמו כל מקום אחר, עיר חייבת "לעמוד במקום" או אף לשבת בו. בלי זה אין לעיר קיום.

בהדגשת יתר של המשכיות יש, אמנם, משום סכנה "ליפול" למהותנות, כאילו תל-אביב היא מהות חזקה יותר מעובדת ההבניה התרבותית הדינמית בהכרח שלה. עם זאת, גם בהמשכיות יש הכרח, וגם אם הסקרנות והלימוד נוטים יותר לצד ה"מה נשתנה", הרי גם המשכיות היא דינמית, ולו כחוט הקושר בין פרקיה השונים של העיר, והמאפשר לה, לעיר העברית, לעיר המודרנית ולעיר הפוסט-מודרנית להשׂתחק ביניהן כמו גילים ומצבים שונים בנפשו של אדם.


פרופסור זלי גורביץ' עומד בראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, פרסם שמונה ספרי שירה, שהאחרונים בהם: יום יום, 2002; זמן בָּבָּ, 2005. כמו כן פרסם מסות על מקום, על שיחה ועל כתיבה. בקרוב ייצא לאור ספר המסות שלו, על המקום.

דוא"ל: mszali@mscc.huji.ac.il