זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

אדריכלות ותרבות - בישראל?

הלל שוקן

רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות) / תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, הוצאת רסלינג, פטיש, סדרת מקור לביקורת התרבות, תל-אביב 2005, 323 עמ'

כשנשאל מרבה הרגליים, כיצד הוא יודע להניע את רגלו ה-33 לאחר רגלו ה-32 החל לחשוב, ומאז הוא צולע. חשבתי על משפט זה למקרא אחדים מהמאמרים בספר תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף בעריכתן של רחל קלוש וטלי חתוקה. איני בא לטעון, שהמחשבה גורעת מהעשייה. אין ספק, שהעיקרון "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא בסיס הכרחי לכל עשייה אנושית כמו גם לעשייה האדריכלית, שבה מושקע רוב זמני בשלושים השנים האחרונות. אולם, למקרא חלק מהמאמרים שבספר חשתי בתהום הפעורה בין ה"מדברים" אדריכלות לאלה ה"עושים" אותה, תהום המתבטאת בשפה שבה מתנהל ה"שיח".

מחברי המאמרים המופיעים בספר משתייכים לדיסציפלינות מגוונות. שלושת הלא-ישראלים בין הכותבים הם צרפתים: מישל דה סרטו (De Certeau) הוא פילוסוף, שתחומי עיסוקו נעים בין תאולוגיה, מיסטיציזם ופסיכואנליזה; אנרי לפבר (Lefbvre) הוא פילוסוף וסוציולוג מרקסיסטי; פייר בורדייה (Bourdieu) אף הוא פילוסוף, סוציולוג ואנתרופולוג. היותם של כל השלושה צרפתים מצביעה על האפשרות, שבחירתם אינה מקרית ומעידה על נטייה אל אסכולה מסוימת, שוודאי איננה האסכולה היחידה בקרב העוסקים בתחום. בין הכותבים הישראלים בספר, זלי גורביץ' הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ומשורר, דפנה הירש היא היסטוריונית ו"ממקימות הפורום ללימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית באוניברסיטת תל אביב", חיים חזן הוא פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית, ויוסי יונה הוא פרופסור לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של החינוך. שאר הכותבים הם בעלי תואר באדריכלות: יעל אלואיל, טלי חתוקה (עורכת), חיים יעקובי, איריס לוין, יואב מאירי, אלונה ניצן-שיפטן ורחל קלוש (עורכת).

מטרתו של הספר, על-פי התיאור המופיע על גבי הכריכה האחורית, היא "לפתוח את הדיון האדריכלי לקהל הרחב [...]". אך בפועל, שפת הכתיבה בכמה מן מהמאמרים מדירה אותי - ואני מניח שעוד רבים כמוני - מאותו קהל. כשם שחסידי סאטמר מדירים חסידים אחרים מקהלם באמצעות פרטי לבוש, כך עושים זאת הכותבים באמצעות ז'רגון.

את מאמרו של דה סרטו, "צעדות בעיר", פשוט לא הבנתי, למרות מאמצים כנים לעשות זאת, לרבות קריאת כמעט כל פסקה שלוש פעמים לפחות. הנה פסקה מקרית לדוגמא:

במסגרת המבע הצועד מכונן, ביחס לעמדתו, ממד קרוב וממד רחוק, כאן ושם כלשהם. לעובדה זו, שתוארי הפועל כאן ושם מהווים בדיוק, בתקשורת המילולית, את סימני הרשות הדוברת - התאמה המחזקת את ההקבלה בין האמירה הלשונית למבע הרגלי - לעובדה זו יש להוסיף שמתפקידו של סימון זה (כאן-שם), המתחייב בהכרח מן ההליכה ומסמן ניכוס עכשווי של המרחב על ידי "אני" כלשהו, מתפקידו אם כן להציב את האחר היחסי לאותו "אני" ולכונן בדרך זו חיבור מצמיד ומפריד בין מקומות.
(עמ' 66, תרגם מצרפתית אבנר להב)

מקריאה על השקפותיו של דה סרטו במקורות אחרים, הכתובים בשפת יומיום של בני-אדם, ניתן להבין את עמדתו, כי תאוריה אורבנית כלשהי נעדרת תוקף כל עוד היא אינה מביאה בחשבון את התנהלות היחיד בתוכה - ובעמדה זו אני תומך בכל לבי. ערינו מלאות פערים בין שאיפות מתכננים למציאות התנהגותית בשטח, ודי להזכיר לעניין זה את "כיכר אתרים" בתל-אביב.

כמו דה סרטו, כך גם לפבר מדבר אל מועדון סגור של לקוחותיו ומדיר את "הקהל הרחב" ממכמני הגותו. קריאת מאמריהם היא מאמץ שאיני בטוח שכדאי להשקיעו, אלא אם הרצון הוא להשתייך למועדון ולא בהכרח להבין. בהקדמה למאמרו של לפבר טוענות העורכות, שלפבר מבקר

את האופן שבו צומצמה ההבנה של המרחב כישות אבסטרקטית וקורא להבנה דיאלקטית של המרחב החברתי. לדעתו, לאדריכלים תרומה משמעותית בראייה החד-ממדית והבינארית של המרחב, בשל היותם חלק מהחברה הבורגנית, כפופים למנגנוני הייצור הקפיטליסטי, ובשל השימוש שהם עושים בשיטות מופשטות של ייצוג, המשרתות מנגנונים אלה. קריאתו לחזור לעסוק בגוף ובמרחב של היומיום היא ניסיון לבנות גשר בין תיאוריה לפרקטיקה, בין המרחב המנטלי לחברתי, בין פילוסופיה למציאות.
(עמ' 177)

קריאתי היא, לחזור לשימוש בשפה פשוטה. זאת אולי הדרך היחידה לחבר בין פילוסופיה למציאות, שלא לדבר על לחבר בין בני-אדם, ולבטל את ה"תלבושת האחידה" של הז'רגון.

הצרפתי השלישי, פייר בורדייה, מבסס את הטענה שלכאורה איננה דורשת ביסוס, על הקשר בין תרבות לאדריכלות. הוא עושה זאת תוך עבודה סיזיפית של תיאור הבית הקַבִּילִי (באלג'יר) ואורח-החיים של המשפחה המשתקף בו או משקף אותו תוך התייחסות למכלול המהווה "חיים" ו"תרבות" הכולל לידה, נישואין, הולדה, חיים ומוות, יחסים בין המינים, עבודה, כבוד וכדומה. זהו מאמר מתודולוגי מייגע, ולא ברור מדוע נכלל באסופת מאמרים העוסקת ברובה בשאלות של תרבות אדריכלית בישראל.

מכל מקום, למקרא מאמר זה חשבתי על מאמר שעוד ייכתב בעתיד, אני מקווה, אולי על-ידי זלי גורביץ', על הקשר בין מאפייני הבנייה והמרחב העירוני בישראל - הכניסה האופיינית ל"סלון" בדירה הישראלית ללא חלל כניסה מתווך, "פינת האוכל" במטבח ליומיום ופינת האוכל לשבת בסלון, דלת ההזזה במטבח, ריצוף 30X30 בסלון ו-20X20 בחדרים, היחס בין שטח הסלון לשטח חדרי השינה, חדר ארונות, המרפסות ה"קופצות", ריצוף "אקרשטיין", ה"בוידעם", המכל לאיסוף בקבוקי פלסטיק, מכלי האשפה הירוקים - לבין התרבות הישראלית.

במאמרו "מילים ומקום: המקרה של לוד" עושה חיים יעקובי מאמץ אמיתי לגשר על פני תהום הז'רגון. אצלו מצאתי את המשפט הבא לגבי השפה שבה משתמשים אדריכלים ומתכננים: "שפה זו מאפשרת לקהילה המתמחה לרכוש ידע, לסווגו ולשעתקו - דבר שלאור הגישה הפוקויאנית ניתן לראותו ככלי להדרת כל מי שאינו שייך לדיסציפלינה". המאמר סוקר את התהליך התכנוני של לוד, עיר ערבית שהפכה למעורבת, מתקופת המנדט ועד ימינו אלה תוך העמדתם של השיח והמעשה זה מול זה והדגמת ההשפעה ההדדית ביניהם. כך מצליח יעקובי, באופן מודע ובלי להנמיך את מעמדו ה"אקדמי" של הטקסט, לקיים את ההבטחה ולהדגים את השפעת המילים על המקום.

המאמר "פרדיס, על דרך המקום" של איריס לוין דן ביישוב ערבי תחת השפעת ההגמוניה התרבותית הישראלית. אך, שלא כמו מאמרו של יעקובי, המאמר אינו עומד בהבטחות שהציבה הכותבת לעצמה. המאמר נפתח בשלוש תמונות של כביש חיפה הישן הגובל בפרדיס ושל תחנת האוטובוס הממוקמת לצִדו. לאחר תיאור קצר של תולדות היישוב, הרכבה ואופייה של אוכלוסייתו והמבנה הפיסי שלו, כותבת לוין:

ברשימה זו אציג את המתח המתקיים בין הכביש האמורפי והמתפזר שלאורכו שוכן היישוב לבין הסדר שהמדינה מנסה להחיל על הכביש הזה, למשל על ידי מיקום תחנת האוטובוס בשוליו. המתח הזה ייבחן תוך פירוש מורכבותה של השכונה החדשה, גבעת פרדיס כמקום אחר ושונה המרכך את הקונפליקט הקיים בין המדינה לבין חיי היומיום של תושבי פרדיס.
(עמ' 111)

מהו המתח הקיים בין הכביש לבין הסדר שהמדינה מנסה להחיל עליו? באיזה סדר מדובר? מהו כביש "אמורפי ומתפזר"? איך מודגם המתח על-ידי תחנת האוטובוסים? מה הקשר בין הכביש, התחנה ושכונת גבעת פרדיס? סתמה ולא פירשה.

לוין דנה בשימוש שנעשה במושג "כפר ערבי" וטוענת, בצדק, שהשימוש הוא לעִתים מגוחך כשמשתמשים בו לתיאור יישוב, שמאפייניו הכפריים - ובעיקר, ריכוז התעסוקה בשטחו או בשטחים הסמוכים לו - נעלמו, וה"כפר" הפך ליישוב קהילתי או לעיר ממש. השימוש במושג כפר "יוצר הזרה של הכפר הפלסטיני ורואה בו אובייקט המגדיר ומחזק, על ידי שונותו, את הישראליות המערבית המודרנית" (עמ' 112), את ה"פרימיטיבי" מול ה"מתקדם".

בדיון אקדמי אובייקטיבי יש לצפות, שהתנהגות "חתרנית" של תושבי המקום הערביים דוגמת שימוש בקשתות, צבעוניוּת, חיפוי אבן וכדומה, תנותח תוך השוואה ל"תרבות" של הגוף ההגמוני - במקרה זה היהודי-הישראלי, שאף הוא חתרן בלתי-נלאה ועושה אותם דברים עצמם כמו סגירת מרפסות, בנייה בלתי-חוקית, קשתות, חיפוי אבן דמוי "ירושלמי" וכדומה.

מאמרו של יוסי יונה, "לקראת רב-תרבותיות בישראל: היבטים מרחביים", הוא מאמר מעניין המעמת את גישת "כור ההיתוך", שאפיינה את המדינה בשנותיה הראשונות ורבים עודם מחזיקים בה עד היום, המבקשת להפוך את מגוון הקהילות שנקבצו כאן לקהילה אחידה והומוגנית, עם גישה שונה הגורסת, שיש לאמץ מבנה של "קהילה של קהילות" ולאפשר קיומן של קהילות בעלות מאפיינים שונים זו לצד זו במסגרת שוויונית, תוך מתן לגיטימציה למערכת על-ידי מגוון תושביה, לגיטימציה שהיא הבסיס לשרידותה לאורך זמן.

נהניתי לקרוא את מאמרה של אלונה ניצן-שיפטן, "מחלוקת באדריכלות הציונית: אריך מנדלסון וחוג האדריכלים של תל אביב", ולא רק משום ששמעתי מפיה את הדברים כשהציגה אותם בהרצאה בכנס על אדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל-אביב, שהתקיים בשנת 1994. לשמע ההרצאה ולמקרא המאמר לא יכולתי שלא לחלום בהקיץ, בערגה מסוימת, על מה היה קורה אילו גבר הזרם של הציונות התרבותית של מרטין בובר ושל היֶקים מ"ברית שלום" על הזרם של הציונות הפוליטית של הנהגת היישוב הסוציאליסטית, שבאה ברובה ממזרח אירופה. מה היה הביטוי הפיסי של היפוך כזה? מה היה ביטויו הפוליטי? האם עדיין היינו מפציצים בעזה?

גן העצמאות, אתר ה"קרוזינג" (cruising, חיפוש שותפים למין הומוסקסואלי) המרכזי של ישראל, הוא נושא מאמרה של דפנה הירש. גנים ציבוריים ושטחים פתוחים בכלל היו אתרים לקיום יחסי מין מזדמנים מקדמת דנא, וככל שאפשרו מידה רבה יותר של פרטיות ומסתור כך התאפשרה בהם פעילות זאת. מרחבים אלה, בתנאים מסוימים, שימשו ומשמשים גם לפעילויות אחרות בעלות אופי חתרני או פלילי כמו מפגשי מרגלים עם מפעיליהם, כפי שהוצגו פעמים רבות בסרטים, וכן פעילות פושעת של אונס, שוד ורצח. המאמר מרחיב את הדיון בפרקטיקה המינית בכלל וזו ה"קווירית" בפרט, ו"מגלה" את מה שהיה אמור להיות גלוי לכול, אך משום מה הודחק ומתגלה בכל פעם מחדש בהפתעה, כי בין המקיימים יחסי מין קוויריים (ולטענתי, גם "נורמטיביים") במקומות ציבוריים, רבים הם בעצם "השכן ממול", וכי פעילות ה"קרוזינג" (ולטענתי, גם פעילות מינית הטרוסקסואלית) "ממוקמת בלב המרחב הציבורי ומתבצעת לעיתים קרובות במקביל לפעילויות יומיומיות אחרות המתבצעות באותם מקומות". די להזכיר את הסנסציה שעוררה הפעילות בחדר הסגלגל בבית הלבן, שנחשפה בפרשת הנשיא קלינטון ומוניקה לווינסקי, שהתנהלה כביכול בחדר פרטי אך בעצם במשרד שבו פועלים עשרות עובדים והוא למעשה בניין ציבורי לכל דבר.

במאמר ישנן מובאות רבות של חוקרים העוסקים ב"מרחב הקווירי", אך לעניות דעתי הם מחטיאים את המובן מאליו: האפשרות למסתור פיסי, המקנה פרטיות ממושכת, דיה לקיומן של פעילויות שמבקשות להיות סמויות מהעין, כמו רצח, שוד או, להבדיל, יחסי מין מזדמנים, בין שהם בעלי אופי "קווירי" או "נורמטיבי". מבחינה זאת, אין הבדל בין החדר הסגלגל לגן ציבורי חשוך.

הירש נדהמה מהעובדה, ששני חלקי גן העצמאות, הצפוני (ממלון הילטון צפונה) והגדול מבין השניים, והדרומי, המכונה "גן שפיגל", אינם מתפקדים באופן דומה. משום מה היא מביאה מפות של הגן (אחת לפני בניית הילטון וחלוקת הגן לשני חלקיו והשנייה של קטע הגן הצפוני בלבד) וצילומים (אף הם של החלק הצפוני), ונמנעת מההשוואה המתבקשת בין שני חלקי הגן, שלדעתי הייתה מצביעה בבירור מדוע אין הפתעה כלל בעובדה, ש"סטרייטים" מעדיפים את הגן הדרומי על פני הצפוני אשר משמש לפעילויות "קוויריות" אינטנסיביות.

הדיון האינטלקטואלי מחטיא את הדיון המקצועי, שעשוי היה לשפוך אור על הגורמים הפיסיים המשפיעים על סיכויי ההצלחה של חלל ציבורי כחלל לפעילויות "נסתרות". להערכתי, שני גורמים עיקריים עומדים בבסיס התופעה. האחד, מיקומו של המרחב הציבורי, קרי הגן, ברקמת החללים הציבוריים של העיר. ככל שהמיקום אינו מעודד מעבר מקרי של אנשים בכל שעות היממה, כך יגבר הסיכוי להפיכתו לחלל מתאים לפעילויות "נסתרות". גן העצמאות איננו משמש מעבר מקרי של אנשים כיוון שהוא ממוקם בשולי העיר ומעל מצוק המונע גישה דרכו אל חוף הים; לעומת זאת, הסיכוי לקיומם של יחסי מין הטרוסקסואליים או הומוסקסואליים בכיכר רבין או בגינת מסריק שואף לאפס. הגורם השני הוא רמת התאורה ומניין המסתורים הפזורים במרחב. ככל שרמת התאורה נמוכה יותר ומספר המסתורים רב יותר, כך יתאים המרחב ויאומץ לפעילויות "נסתרות".

ככלל, יש לברך את הוצאת רסלינג ואת העורכות על הוצאת ספר זה, שאין רבים כמותו במקומותינו ובשפתנו. אולם נראה, שעל מנת להפיץ את הידע לקהל רחב ככל שניתן, יש מקום להתמקד יותר בהקשרים המקומיים ולהימנע מהדרתם של קוראים באמצעות ז'רגון מקצועי.


הלל שוקן הוא אדריכל, ראש בית-הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי באוניברסיטת תל-אביב, חבר הנהלת עמותת "מרחב", העמותה לעירוניות מתחדשת בישראל.

דוא"ל: sharch@inter.net.il