זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

תרופה נגד מרה שחורה: זיכרונותיה של אישה יהודייה מן המאה השבע-עשרה

שלמה ברגר

גליקל: זיכרונות 1719-1691 / ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ומרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2006, 642 עמ'

גליקל בת ר' לייב פינקרלה החלה להעלות את הרהורי לבה על הכתב בשנת 1691, לאחר מות בעלה הראשון ועל מנת לא לשקוע במרה שחורה בלילות ארוכים של נדודי שינה, כפי שהיא מעידה על עצמה. היא מעלה על הכתב את סיפורם של אירועים שבהם הייתה מעורבת במישרין ואת מחשבותיה בעניינים רבים ומגוונים. היא מוסיפה לקורות חייה תיאור של האנשים הקרובים אליה ביותר: בעלה הראשון, ילדיה וקרובי משפחתה, ובעלה השני. היא מרחיבה את היקף הסיפור בתיאור הנפשות הפועלות בסביבתה הקרובה והרחוקה: ידידים, שותפים לעסקים, מוכרים וקונים ומתחרים בערי מגוריה ומחוצה להן. היא מדווחת, אם כי לא באופן קבוע ושיטתי, על חיי הקהילות היהודיות שבקִרבּן ישבה (המבורג-לטונה ומֵץ) ועל אחרות שבהן ביקרה. גליקל היא אשת עסקים ועולם העסקים תופס מקום מרכזי בספרה. היא באה במגע שוטף עם יהודים ולא-יהודים, ועולמה ודאי שלא הצטמצם ל"עולם הגטו", הרחוב היהודי, ולמרחב של האישה הספונה בתוך ביתה. בכתיבתה היא מבחינה אמנם בין "אנחנו" (יהודים), ו"הם" (גויים, או בלשונה "שאינם נימולים", "אינם בר ישראלים", "אינם יהודים") - אך, כפי שטוענת חוה טורניאנסקי בצדק, בניגוד לתיאורים אופייניים של ניכור ושנאה בין יהודים לגויים, נראה שגליקל לא נתקלה בבעיות חמורות בתחום זה; הצרות שאִתן היא נאלצה להתמודד פקדו גם את מי שלא היו יהודים. הפן האוטוביוגרפי בכתיבתה והגורל האישי שלה הם כנראה הגורמים להצגת הדברים באור זה, ומן הראוי להביא אותם בחשבון בבחינת חיי היהודים בתקופה הנדונה.

עולם עסקיה ממלא חלק משמעותי בסיפורה, ולפיכך היא מביאה גם מידע רב על אודות אירועים שונים בעולם הסובב אותה: מגפות, תנאי הדרך ממקום למקום, מצבים פוליטיים אלה ואחרים. דוגמא לפרק אופייני ויפה של הספר היא תיאור השתדכותה וחתונתה של הבת ציפור, נסיעתם של גליקל ובעלה עם בת תינוקת לחתונה, ושובם הביתה לאחר חגיגת הכלולות שהתקיימה בעיר הגרמנית קלווה (Cleve) השוכנת על גבול הולנד (עמ' 265-289). זהו סיפור מסע על פני טריטוריות גאוגרפיות ותרבותיות-מנטליות שונות: המשפחה מפליגה בים ונוסעת בכרכרות בדרכים יבשתיות, נעזרת בדרכה ביהודים ובגויים, חוצה גבולות, פוגשת חיילים. הבעיות של שמירה על כשרות, שבת וחג בדרך הן דוגמאות מאלפות למידע חיוני התורם להבנת אורח-החיים בעולמה של המחברת.

גליקל אכן חיה ופעלה בקרב העילית המסחרית של הקהילות היהודיות במערב אירופה, והמרקם החברתי-התרבותי של שכבה זאת הוא שהכתיב את חייה, את דעותיה ואת דרך כתיבתה. גליקל ידעה קרוא וכתוב, קראה ספרים, שמעה והאזינה בקשב לדוברים סביבה, קלטה והפנימה מידע רב, ובסופו של דבר התפנתה לכתיבה "ספרותית" המלמדת על עומק יכולתה וידיעותיה, ועל הבסיס התרבותי היהודי הרחב שהיה לה. האירוע האחרון המתואר בזיכרונותיה הוא משנת 1719. גליקל מתה חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1724.

במבוא המקיף והמצוין לספר סוקרת חוה טורניאנסקי מאפיינים חשובים המסבירים את הייחודיות של החיבור ואת תרומתו לחקר החברה והתרבות האשכנזית במרחב הגרמני והמערב אירופי בעת החדשה המוקדמת. אציין כאן שניים מן האלמנטים, שהם חשובים במיוחד לדעתי להבנת הרקע ומבנה הסיפור. האחד, אפשר לקבוע כמעט בוודאות, שגליקל לא כתבה את זיכרונותיה לשם פרסום. היא כתבה למען ילדיה וגם כתרופה נגד המרה השחורה שאחזה בה. כתב היד לא עבר לפיכך כל עיבוד לשוני או אחר מידי עורך או מדפיס, כפי שהיה נהוג בקרב העוסקים במלאכת הדפוס של הספר היידי במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. גליקל לא כתבה תוך כדי קריצה לקהל קוראים אפשרי ולא הצניעה מקרים מסוימים מתוך חשש לחשיפה של נקודות רגישות. היא לא התעמקה ביצירתו של טקסט המגלה טפח ומסתיר טפחיים, טקסט שיוכל להציג את דמותה באור חיובי. היא הייתה רחוקה מכל ניסיון להפוך לדמות השייכת לציבור הקוראים. לזיכרונותיה לא היה מדפיס שביקש להציג את דבריה בצורה מסוימת. לכן, זווית ההתבוננות שמקבל הקורא היא אישית ומקורית, לא מצונזרת ולא מעובדת, והמוצר הסופי משקף במידה רבה של כנות את צפונות לבה של הכותבת. יתר על כן, ההיסטוריה של שני כתבי היד של הזיכרונות הידועים לנו מלמדת על כתיבה המיועדת לבני המשפחה בלבד; כפי שמציינת טורניאנסקי: "ייעוד החיבור לבני המשפחה והיעדר כוונה לפרסמו מהווים תשתית לפעולת גומלין פנים-משפחתית של כתיבה-קריאה". קריאתו של טקסט אישי כל-כך מהווה אפוא אחת הסנסציות המרכזיות של הספר. הסובייקטיביות הטמונה בכל כתיבה אוטוביוגרפית כמו נעלמת, או נדחקת לפחות לשוליים, והזיכרונות הופכים להיות בעלי ערך היסטורי רב-משמעות. הקורא זוכה לחדור לתחומים אישיים, שאינם פתוחים בפניו בדרך-כלל, ולשאוב מהם תובנות שלא תימצאנה לו בכתובים אחרים.

האלמנט השני שראוי להזכירו: הספר הראשון שפותח את הזיכרונות מציג את עולמה הרוחני של גליקל. היא מקבעת את סיפורה האישי במסגרת אמונתה, וכך במודע או שלא-במודע, היא מעצבת גם את המסגרת שבתוכה אמור אף הקורא למקם את סיפורה, להבין את כוונותיה ולהסיק מוסר השכל. אכן, מתרגמי החיבור לשפות שונות וחוקרים של הזיכרונות נטו לייחס לפרק זה חשיבות מכרעת בהבנת החיבור, ולצורך הגדרת הסוגה הספרותית שאליה הוא משתייך, אך לעתים לא ידעו כיצד להתמודד עמו. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, המתרגם הראשון של החיבור לעברית (בשנת 1929), מצא שהפרק אינו במקומו ולכן החליט להעבירו לסוף הספר, כאילו מדובר בפרק המסכם את קורותיה של גליקל ועוסק בהגיגים אחרונים הנובעים ממסכת חייה. המתרגם לגרמנית, לעומת זאת, בחר להשמיט את רובו של הפרק מגרסתו. נטלי זימון דייוויס (Zemon Davis), שכתבה ביוגרפיה קצרה של גליקל בספרהּ Women on the Margins (1995), פסקה שיש לראות בזיכרונות מעין צוואת מוסר, האמורה ללמד ולהדריך את ילדיה של גליקל ואת הדורות הבאים בהוויות העולם לאור עקרונות הדת והמסורת היהודית. חוה טורניאנסקי מסבירה את העניין באופן פשוט ויפה יותר: הפרק הראשון אינו בבחינת הצהרה מכוונת ולא נועד למטרות שמעבר לקריאה הרגילה, "הפשוטה"; הדיונים וההארות בפרק מהווים חלק אינטגרלי מעולמה של המחברת. הבסיס הדתי-המוסרי הנדון הוא בסיס חייה של אשת העסקים מהמבורג - הוא תוחם את גבולות עולמה אך אינו בא להסביר את קורותיה כפי שיתוארו לאחר מכן. המזיגה בין עולם המעשה לעולם המחשבה היא מלאה ומלמדת על הלך החשיבה הרגיל של בן המאה השבע-עשרה או של בת אותה מאה. פרישת עולמה הדתי בפני הקורא לא נועדה להציג את סיפורה באור מסוים או למקם את הקורא בעמדת פתיחה "מתאימה" לסיפור המעשה. לגליקל לא היו תכנית מגובשת או רעיון ברור לגבי הצגת הדברים שכתבה. היא פותחת את ספרה בפרק המבהיר את עולמה הפנימי מפני שהוא חלק בלתי-נפרד ממערך חייה; לאמירותיה בפרק זה יש משקל הדומה לכל סיפור אחר המופיע בפרקים הבאים. ראוי לזכור, שהיא כתבה למען עצמה ולמען הקרובים לה, ואין בנרטיב שלה סדר מחושב ומתוכנן. כלומר, אין מוקדם ומאוחר בזיכרונותיה, והפרק הראשון ודאי שאינו בבחינת משנה סדורה שנועדה להכין את הקורא לקראת הבאות, ובאותה מידה - אין זה נכון להציבו כפרק אחרון המסכם כביכול את מסכת חייה. חייה של האישה היהודייה מן העת החדשה המוקדמת הותכו מתוך הקשר שבין העולם הפנימי והחיצוני, ועולמה הפנימי הוא חלק בלתי-נפרד מעולמה היומיומי, ממלאכת העשייה, מן המשא והמתן בינה לבין הסובבים אותה ובינה לבין אלוהיה.

ולעניין השפה: גליקל כתבה את הכרוניקה האישית שלה בשפת היהודים האשכנזים המקובלת בימים ההם, המכונה כיום "יידיש מערבית". זאת הייתה השפה המדוברת של יהודי מערב אירופה ומרכזה והשפה הכתובה, כפי שניתן ללמוד מכתבי יד ודברי דפוס של הגולה האשכנזית במלואה: מאמסטרדם במערב ועד לובלין במזרח היבשת. אין לדעת עד כמה היתה השפה המדוברת קרובה לשפת הכתיבה, וידוע על קיומם של דיאלקטים של היידיש המערבית המדוברת. עם זאת, שפת הכתיבה הייתה מובנת לחלק הארי של הפזורה האשכנזית. לשמחתנו, מכיל המבוא למהדורה הנוכחית דיון מקיף וממצה על שפת הטקסט ועל ההקשרים ההיסטוריים שלה, שנכתב בידי החוקרת הבכירה בקרב הפילולוגים של השפה היידית הישנה, אריקה טים (Tim) מאוניברסיטת טריר (Trier). הדיון דורש אמנם לפעמים התמצאות בבלשנות ובמונחי המחקר הבלשני, אך עם זאת, גם הקורא שאינו בלשן ואינו יודע לשון מקצועית זאת על בוריה יוכל להפיק תועלת והנאה רבה מן הנאמר, כמו למשל מן הדיון הקצר ומרחיב-הדעת על אודות השמות הפרטיים (עמ' פא-פד).

הספר גליקל: זיכרונות 1719-1691 הוא תעודה חשובה ביותר לחקר דיסציפלינות רבות, וכן לקורא המתעניין בתחומים מגוונים. הגיגיה של האישה היהודייה הם יצירה ספרותית מן המעלה הראשונה, יצירה העשויה לעניין כל אוהב ספרות באשר הוא. רשימותיה חשובות גם מפני שהן דוגמא מעניינת במיוחד של ספרות נשים מן המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, תקופה שבה כתבו רק נשים מעטות. יצירתה עשויה גם לעניין כל חוקר של תולדות הכתיבה האוטוביוגרפית. היצירה מהווה אף חוליה חשובה בחקר הספרות היהודית, לכל מי שמנסים לאפיין "ספרות יהודית" באשר היא. כחיבור הקשור בעבותות למציאות היומיומית, הוא עשוי להיקרא כמקור ספרותי-היסטורי מן המעלה הראשונה. זאת ועוד, כהגדרת ההיסטוריון היהודי ההולנדי ז'אק פרסר (Presser), יצירתה של גליקל היא דוגמא מעולה של ego document - תעודה שבה המחבר מהווה חלק מסיפור המעשה, אך יש לה משמעות היסטורית רחבה. זיכרונותיה של גליקל הם אכן מקור היסטורי עתיר-מידע שראוי להילמד בכל סמינר אקדמי העוסק בהיסטוריה, ספרות, חקר התרבות, בלשנות או מגדר. חוה טורניאנסקי עמדה כבר לפני שנים רבות על הקושי להגדיר את הסוגה שאליה שייך חיבור זה, והיא קבעה, שלפנינו יצירה בעלת מאפיינים ייחודיים, שאיננה ניתנת להגדרה חד-משמעית ופורצת מסגרות ז'נריות מקובלות.

התרגום לעברית במהדורה זו הוא מופתי. ראשית יש לברך על השפה העשירה במיוחד של טורניאנסקי. הטקסט העברי אינו שואף להתקרב אל העברית המדוברת, ודאי לא אל שפת הרחוב של זמננו, ובכל זאת הוא בהיר, מובן וקריא. זאת ועוד, טורניאנסקי קשובה תמיד לטקסט המקורי, לתחביר של המשפט היידישאי, לסגנון ולצורת ההגשה של גליקל. היא ניסתה והצליחה להעביר לעברית את המקצב של הטקסט המקורי. טורניאנסקי לא "עיבדה" את הטקסט המקורי והודות לכך הקורא העברי יכול לקרוא טקסט עברי מדויק המכיל בכל זאת את טעמו של הטקסט היידי המקורי. מדובר בהישג בלתי-רגיל והוא ראוי למחמאות חמות במיוחד. החלטתה של המהדירה והמתרגמת, יחד עם המוציאים לאור, להדפיס את הטקסט ביידיש בגופן אחד ואת הטקסט העברי בגופן אחר הוא מוצדק ומוצלח. יתר על כן, ציטוטים מהתנ"ך ומן הספרות הרבנית, המופיעים בטקסט המקורי בלי מרכאות כפולות ובלי מראי מקום, סומנו בתרגום - וכך יכול הקורא לעקוב אחר תהליך הכתיבה עצמו ולהבין את הרקע התרבותי של הכותבת. כיאה למהדורה מדעית מלוּוים הטקסטים בהערות שוליים (למעלה משלושת אלפים הערות!) ובהן אוצר בלום של ידע - אסור לוותר עליהן בשעת הקריאה. רוחב הידיעות, ההפניות וההסברים מעניקים למהדורה זאת את מעלותיה ועוצמתה: טקסט מקורי נפלא מלווה במחקר היסטורי-ספרותי לעילא ועילא. ברור לי מעל לכל ספק, שספר זה ילווה את החוקר, את התלמיד, את האוהב ספרות יידיש, כמו גם את הקורא המשכיל באשר הוא, לפחות בחמישים השנים הקרובות, וראוי שהוא יימצא בכל ספרייה ציבורית ובספריות פרטיות רבות.


פרופסור שלמה ברגר מלמד במחלקה לעברית ולימודי יהדות באוניברסיטה של אמסטרדם וחוקר את תולדות היידיש. ספרו האחרון, Travels Among Jews and Gentiles: Abraham Levie's Travelogue, Amsterdam 1764 ראה אור בשנת 2002 בהוצאת בריל.

דוא"ל: S.Z.Berger@uva.nl