הקדמה

מלחמת שבעה באוקטובר ומה שהתחולל בעקבותיה העצימו את המשבר ביחסי דרג מדיני–דרג צבאי בישראל. את שורשי משבר האמון בין הדרגים, כשהדרג המדיני מובל על ידי ראש הממשלה נתניהו, אפשר לזהות כבר בממשלת נתניהו הראשונה שהוקמה ב־1996. הפיקוד הבכיר של הצבא נתפס בעיני הדרג המדיני כמזוהה עם תהליך אוסלו, מעורב בו ומחויב לו, בעוד הדרג המדיני הסתייג מהתהליך וראה בו מהלך היסטורי שגוי ומסוכן לישראל.

בחירות 1999 עמדו בסימן הקמת מפלגת המרכז בהובלת האלוף במיל' יצחק מרדכי והרא״ל במיל' אמנון ליפקין–שחק, שהיה מזוהה אולי יותר מכל קצין אחר עם תהליך אוסלו. ליפקין–שחק שהחל את דרכו הפוליטית סמוך לפרישתו מתפקיד הרמטכ״ל והיה אמור להוביל את מפלגת המרכז, עד להחלפתו על ידי מרדכי, טבע את הסיסמה: ״נתניהו מסוכן לישראל״. נתניהו הובס בבחירות 1999 ושב לשלטון בבחירות 2009. 

במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה חווה נתניהו מספר פעמים התנהלות לעומתית של הדרג הצבאי ומצא עצמו בעימותים חריפים ולעתים גם יצריים עם הרמטכ״לים. כך היה בשנת 2012 כשנתקל בהתנגדות מצד ראשי מערכת הביטחון כולם לתקיפת איראן, בשנת 2015 כשנתגלעו חילוקי דעות בינו לבין הרמטכ״ל גדי איזנקוט בכל הנוגע לדרך הטיפול הנדרשת לדיכוי אינתיפאדת הסכינים, בפרשת אלאור אזריה (2016), בפרסום מסמך אסטרטגיית צה״ל (2015 ו־2018) ועוד.

המשבר בין הדרגים הגיע לשיאו במהלך שנת 2023, שנת המחאה הציבורית הנרחבת נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית, כשלטענת הדרג המדיני, הדרג הצבאי כשל בטיפול המתחייב באנשי המילואים שאיימו בהפסקת התנדבותם לשרת. בעיני הדרג המדיני נתפס האיום כהמרדה, קריאה לסרבנות וסיכון ביטחוני בשל פגיעה אפשרית בכשירות צה״ל.

החוט המקשר בין כל האירועים המשבריים ביחסי הדרגים הוא בזיהויו של הדרג הצבאי הבכיר על ידי הדרג המדיני, ברוב המוחלט של השנים בהובלת ראש הממשלה נתניהו, כמוטה פוליטית וכשחקן המשפיע על המרחב הפוליטי בהתנהגות לעומתית כלפי הדרג המדיני, ובחלק מהמקרים אף כגורם המזוהה עם האופוזיציה לממשלות נתניהו. למעשה, מדובר בפוליטיזציה של הצבא בעיני הדרג המדיני.

במאמר זה, אבקש לעמוד על הסיבות שהובילו לתהליכי פוליטיזציה של הצבא, כשראשית הצירים היא תהליך אוסלו, שהפך לנקודת מפנה בולטת בפוליטיקה הישראלית ומשקף את לב המחלוקת והשסע הפוליטיים בחברה הישראלית. מרכזיותה של הזירה הפלסטינית בהוויה הביטחונית והפוליטית בישראל ומקומו של הצבא בתהליך אוסלו מראשיתו, עומדים בבסיס הבחירה להתמקד בשלושת העשורים האחרונים המשמעותיים האלו, שבמהלכם התעצמו המשברים ביחסי הדרגים, כשהצבא מצא עצמו בליבת הוויכוח הפוליטי בישראל.

תהליך אוסלו כראשית הצירים

במאמר זה אבקש להתמקד בתהליך הפוליטיזציה שעבר הצבא מאז תחילתו של תהליך אוסלו ולהצביע על הגורמים שהובילו לפוליטיזציה ועל תרומתם של השחקנים השונים לכך. תהליך אוסלו הוא ראשית הצירים של מאמר זה בשל מרכזיותו והשפעתו על המרחב הפוליטי. הוא משקף את מחלוקת הליבה בפוליטיקה הישראלית, בשל משכו (שלושה עשורים); בשל מעורבותו העמוקה של הצבא בתהליך, מתחילתו בשלבי המשא ומתן, ובהמשכו בעצם פעילות בשטחים הפלסטיניים; ובשל מערכת הקשרים שטווה עם הרשות הפלסטינית ומחויבותו להיגיון ההסדרה המדינית עם הפלסטינים.

תחילתו של התהליך בשנת 1994, בבחירת הדרג המדיני, ראש הממשלה יצחק רבין, להעמיד את סגן הרמטכ״ל האלוף אמנון ליפקין–שחק בראש משלחת המשא ומתן הישראלית על הסכם "עזה ויריחו תחילה", המוכר גם כהסכם אוסלו א. רבין בחר להעמיד איש צבא בכיר בראש המשלחת הישראלית, הן מכיוון שייחס להיבט הביטחוני של ההסכמים את המשמעות הגדולה והחשובה ביותר, והן בשל העובדה שסמך על הצבא ועל סגן הרמטכ״ל יותר מאשר על אחרים במשרדי הממשלה. מעבר לכך, רבין ביקש להשתמש בצבא כמעין סוכן לגיטימציה לתהליך מדיני קונטרוברסלי, בשל מעמד הצבא בחברה הישראלית והאמון הרב שהיא רוחשת לו.⁵ בעצם הבחירה והמהלך, תחילה צירף רבין את הצבא כשותף פעיל לתהליך מדיני, ואחר כך כמחויב לתהליך המדיני, ומכאן כמחויב לרשות הפלסטינית (תוצר של התהליך), לעצם קיומה ולחיזוקה.

מעורבותו העמוקה של הצבא בתהליך המדיני הפכה אותו בהכרח לצד בוויכוח פוליטי נוקב בחברה הישראלית, שחלק גדול ממנה התנגד לתהליך מראשיתו. מודל הצבא בישראל, המושתת בין היתר על צבא מילואים גדול, חשף את צה"ל ואת עשייתו בהקשר של התהליך המדיני לחלקים רחבים בציבור הישראלי, וכך קישר את משרתי המילואים לפעילות צבאית שבעיני מתנגדי התהליך נצבעה בצבעים פוליטיים.

אחד מהביטויים הבולטים לתהליך הפוליטיזציה של הצבא התרחש במהלך שנת 2023, שהייתה שנת מחאות ציבוריות נרחבות נגד הרפורמה/ההפיכה המשפטית בהובלת שר המשפטים יריב לוין. המחאות התרחבו ובשלב מסוים קבוצה גדולה של קציני מילואים מחיל האוויר, המודיעין, הסייבר ויחידות מיוחדות, איימו בהפסקת ההתנדבות למילואים (שם מכובס לסרבנות בעיני הדרג המדיני ומתנגדי המחאה). מחאת המילואימניקים שפעלו בשם דרגתם ותפקידם הצבאי ותחת האיום להפסיק את שירות המילואים שלהם, הכניסה את הנושא הפוליטי הבוער ביותר באותה תקופה אל המרחב הצבאי.

הדרג הצבאי היסס ושקל את דרכי התגובה ולבסוף בחר שלא לפעול נגד אותם אנשי מילואים. בבחירתו זו, וללא כל קשר לנימוקיו, סימן הצבא את עצמו כחלק ממחנה המתנגדים לרפורמה המשפטית.¹¹ בעיני תומכי המחאה, הפך הצבא למעין ״שומר סף״ של הדמוקרטיה הישראלית, תוך כדי חריגה מוחלטת מייעודו.

אף שהפיקוד הצבאי העליון הבין את המשמעות המסוכנת של התוצאה, הוא כשל בטיפול בבעיה. עקב כך, התעצם והתרחב משבר האמון בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, כשהדרג המדיני מזהה את הצבא כלעומתי וכמי שפועל נגדו באמצעות תמיכה, ולו עקיפה, במחאה הציבורית נגד הממשלה.

במציאות של משבר אמון קשה ביניהם, מגיעים הדרגים המדיני והצבאי למתקפת שבעה באוקטובר, שהציפה באחת את עומק הכישלון הקונספטואלי שהיו שותפים לו שני הדרגים כאחד. את הסיבות לכישלון הקונספטואלי של הדרגים יש לחקור. אלא שבנוגע לכישלון הדרג הצבאי, לא יהיה מופרך להניח שלתפיסתו ולהעדפתו את ההכלה, ההסדרה והתהליך המדיני על פני מיטוט שלטון החמאס, או למצער, לשלילת יכולותיו הצבאיות במהלך צבאי עצים, הייתה השפעה גם על פירוש המציאות וכינון הקונספציה. המחויבות לתהליך המדיני ושעבוד האסטרטגיה והחשיבה הצבאית לעקרונות ההכלה וההרתעה,¹² שיבשו את החשיבה הצבאית וכנראה גם את ניתוח המודיעין ופירושו.

במהלך המלחמה ובצל משבר האמון המעמיק בין הדרגים, בלטו כמה התבטאויות של קציני צבא בכירים, שאך הוסיפו שמן למדורה והעידו על בלבול יוצרות בסדרי היחסים בין הדרגים ותקינותם. אחד מהביטויים הבולטים והצורמים לתהליך הפוליטיזציה שעבר הצבא היה נאומו המפורסם של מפקד אוגדה 98 דאז, תא״ל דן גולדפוס, נאום שנקרא מהכתב, ובו נקרא הדרג המדיני להיות ראוי לצבא.¹³ אמירה זו היא שיבוש מוחלט של יחסי דרג מדיני–דרג צבאי, והעדר תגובה נחרצת מצד הדרג המדיני הוא ביטוי לחולשת הפיקוח האזרחי.¹⁴

אמירה זו של תא״ל גולדפוס היא חלק מרצף התבטאויות לעומתיות של הדרג הצבאי, שבאו לידי ביטוי בהצהרות דובר צה״ל ובדברי הרמטכ״לים הלוי, שהתנגד פומבית לכיבוש רצועת עזה והחלת ממשל צבאי כהעדפת הדרג המדיני, ומחליפו אייל זמיר, שבאחת מישיבות הקבינט האחרונות אף הרעים בקולו בהתייחסותו לחלוקת הסיוע ההומניטרי בידי חיילי צה״ל כשאמר בהתרסה: ״לא יקום ולא יהיה״. אין המדובר כאן בענייני נימוסין לשמם ואפילו לא בכבוד שעל דרג מקצועי ממונה לרכוש לדרג מדיני נבחר שמינה אותו; מדובר בחריגה מוחלטת מעקרונות יחסי הדרגים וכפיפות מוחלטת של הדרג הצבאי לדרג המדיני, בהפרת עקרונות הדיאלוג הלא־שוויוני¹⁵ ובה בעת בחולשה מהותית של הפיקוח האזרחי, שהדרג המדיני בחר שלא לממש או להפעיל.

על אלו יש להוסיף את האופן שבו התנהל הדרג הצבאי מול הממשל האמריקאי, שהיה ביקורתי ועוין לממשלת ישראל ואף קרא לחברה הישראלית להחליף ממשלה נבחרת. מאחר שהממשל האמריקאי נתפס כעוין, הן בעיני הדרג המדיני והן בעיני תומכי הממשלה, הרי שהתנהלותו של הדרג הצבאי מול הממשל האמריקאי נתפסה כחתרנות תחת הדרג המדיני. התנהלות הצבא נעשתה בגיבוי מוחלט של שר הביטחון יואב גלנט, שנתפס גם הוא כלעומתי לראש הממשלה נתניהו.¹⁶ הצבא סומן כשחקן פוליטי שאינו מקבל את מרות הממשלה.

אחד מהביטויים האבסורדיים לתופעה היה בדרישתו של מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן להיפגש בארבע עיניים עם הרמטכ״ל הרצי הלוי, דרישה שלא הייתה באה לעולם לולא נרקמו יחסים קרובים מאוד בין הממשל האמריקאי לבין הפיקוד הבכיר של צה״ל. נתניהו דחה בנחישות את דרישתו של בלינקן, אך הצלקת כבר נחרטה ומשבר האמון בין הדרגים אך העמיק כשיחסי הדרגים זוהמו בפוליטיזציה, שאחריתה האצת התפטרות הרמטכ״ל.

כשסגן הרמטכ״ל המכהן מחליף את מדי הצבא בחליפת המדינאי בשליחות הדרג המדיני, הצבא הופך למעורב בתהליך המדיני ומחויב לו. כשהדרג המדיני משתמש בדרג הצבאי כשותף פעיל למעשה המדיני לצורך ביסוס הלגיטימציה הציבורית לתהליך, נפרץ נתיב הפוליטיזציה. הנתיב התרחב ברבות השנים גם בשל השינוי שחל במאפייני החשיבה הצבאית, שהושפעה מהמעורבות העמוקה בתהליך המדיני, מה שהוביל למעבר של צה"ל מצבא הכרעה לצבא הכלה והרתעה המקדש את היגיון ההסדרה. התפתחות המתפ״ש כגורם מוביל ומשפיע בכל הנוגע לתיאום עם הרש״פ ולשיתוף פעולה איתה ועובדת היותו חלק בלתי נפרד מהמערכת הצבאית, החדירה בהכרח שיקולים מדיניים־פוליטיים לחשיבה הצבאית בכל הנוגע לזירה הפלסטינית. משימות השיטור של צה״ל בשטחים הפלסטיניים ותפקידו המרכזי בתהליך ההתנתקות מסגרו את הצבא בעיני חלק מהציבור כשחקן משפיע בזירה הקונטרוברסלית ביותר בהוויה הישראלית.

הדרג המדיני פטר את עצמו לאורך השנים ממעורבות ומהשפעה על תהליכי בניין הכוח ועיצוב אסטרטגיית צה״ל והרחיב את האוטונומיה לדרג הצבאי אל מעבר לאוטונומיה הפרופסיונלית הקשורה לאופן הפעלת הכוח הצבאי. במעשיו אלו, הוא החליש את הפיקוח האזרחי המהותי על הצבא. חולשת הפיקוח האזרחי באה לידי ביטוי גם באופן השגוי שבו בחר הצבא לטפל במחאת המילואימניקים במהלך שנת 2023 וכן בהתעלמות הדרג המדיני מהתבטאויות חריגות של קציני צבא בכירים,¹⁷ ובכללם הרמטכ״לים הלוי וזמיר במהלך מלחמת שבעה באוקטובר. כל אלו האיצו את תהליך הפוליטיזציה של הצבא, כשזה הופך לשחקן פעיל ומשפיע בזירה הפוליטית.

תהליכי הפוליטיזציה של הצבא העמיקו את משבר האמון בין הדרגים בכל הנוגע לאמון של הדרג המדיני בדרג הצבאי. מתקפת שבעה באוקטובר נצרבה בתודעה הציבורית ככישלון מודיעיני וצבאי מחפיר וטראומטי. מפקדי הצבא בדרגים הבכירים הכירו בכישלון, כאבו אותו וקיבלו על עצמם אחריות. הדרג המדיני התקשה להודות בכישלון וסירב לקבל על עצמו אחריות, להוציא אמירות חלולות ולא מחייבות. הודאת הדרג הצבאי בכישלון וקבלתו את האחריות פתחו בפני הדרג המדיני נתיב מילוט נוח מהודאה בכישלון וקבלת אחריות, וחמור מכך – הדרג המדיני גם התנער מכל סוג של אחריות משותפת ומגיבוי הדרג הצבאי.

בחוסר האמון ובריסוק האחריות המשותפת, נעדרו שני תנאי היסוד ההכרחיים לניהול מרחב שיח פתוח בין הדרגים ולתהליך למידה משותף, שתכליתו בירור נוקב של ההקשר, ניסוח התכלית האסטרטגית והתוחלת המדינית הרצויה, והתאמת המעשה הצבאי למימושן של השתיים. מה שהיה אמור להיות מרחב שיח פתוח, הצטמצם למרחב שיח סגור, מוגבל ואפוף חשדנות הדדית, כשהיחסים בין הדרג המדיני הצבאי מתדרדרים אל משבר שאחריתו מסוכנת משידענו עד כה. 

¹ אליוט כהן (2003). הפיקוד העליון – אנשי צבא או מדינאים – מי ינהיג במלחמה?, מטר, 2003.

² קובי מיכאל, "כשל הלמידה במבחן ההתאמה בין מדינאות לצבאיות במאבק בטרור במזרח התיכון", פוליטיקה - כתב עת למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, 25, קיץ 2016, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 136-99.

³  Bland, D. L. (1999). "A Unified Theory of civil-military relations", Armed Forces & Society, 26(1), 7-25.‏