ברחבי צרפת  ציינו ב-5 במאי 200 שנה למותו של נפולאון בואונפרטה בתערוכות סרטים, ספרים חדשים ותכניות טלוויזיה. ביקשנו מפרופ' דניס שרביט, ראש התכנית לתואר שני בלימודי דמוקרטיה בין-תחומיים, במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לכתוב לנו על החשיבות של יום זה.

"אנחנו לא צריכים את נופוליאון", כך שרה קורין אלאל לפני כמה שנים, למילים של אהוד מנור. ישראל לבטח אינה זקוקה לקיסר, אבל האם נפוליאון הוא רק חתיכת היסטוריה או שמה עקבותיו ניכרים בצרפת תחילה, וגם פה ושם בתבל. לפני מאתיים ועשרים שנה צרפת אכן נזקקה למנהיגותו הכריזמטית. צרפת הייתה מפולגת מן היסוד בין תומכי המלוכה לתומכי המהפכה, המפוצלים בתוכם לכיתות שנלחמו זו בזו עד חורמה ובאמצעות הגיליוטינה.

האנדרלמוסיה שררה בתוך צרפת, ודווקא בשדה הקרב, הצבא המהפכני, אשר היה הראשון להנהיג גיוס חובה, התמודד בהצלחה אל מול הצבאות של המדינות השכנות. בתוך כך, הקצין שהלך מחיל אל חיל באיטליה ובמצרים, ושמו נפוליאון בואונפרטה, הוזמן לפריז לחלוק את השלטון עם חברי הדירקטוריון על-מנת לספק לגיטימציה לשלטונם הרופף. ואולם חיש מהר הקצין המהולל החל לרקום שאיפות פוליטיות: בהדרגה, אך בנחישות, סילק הגנרל את עמיתיו והיה לקונסול הראשון, ולאחר מכן לקיסר. משהו ביחסים שבין ממשלה לצבא נקבע אז בראשית המאה ה-19, ולא בדיוק נעלם עם מותו של נפוליאון לפני מאתיים שנה בדיוק.
יתירה מזאת, ההשתלטות של נפוליאון באה לחתום עשור של מהפכה אשר הביאה להדחתו של מלך ועריפת ראשו בפעם הראשונה, ולכינונו של משטר חדש: הרפובליקה שהריבון שלה הוא העם, כלומר כלל האזרחים בצרפת. והנה, הנחשול המהפכני שהציף את צרפת הסתיים עם ייסודה של קיסרות שבראשה עמד שליט כל-יכול. מה שנקרא: מהפך בריבוע!

שלטונו נתפס כשלטון יחיד, אך לא היה בדיוק החזרת המלוכה על כנה, בבחינת אותה גברת בשינוי אדרת, ולא רק משום שנפוליאון לא הניח על ראשו כתר זהה למה שמלכי צרפת נשאו על ראשם. בדומה לקביעתו של הוגה הדעות טוקוויל אשר טען שהמהפכה לא הפכה כי אם השלימה את מה שהחל בו המשטר המלוכני הישן, ניתן לגזור גזירה שווה ולהצביע על כך שנפוליאון השלים במידה מסוימת את מה שהמהפכה חוללה. המשטר הריכוזי היעקוביני הוחלף במשטר לא פחות ריכוזי, אך יעיל הרבה יותר. השוויון שהיה למוטו הראשון בסיסמה הרפובליקנית חלחל, למשל, בכך שנפוליאון פתח את שורות הצבא, והכישורים היו המפתח לקידום בסולם הדרגות. נפוליאון נשען על השכבות העממיות, יותר ממה שהוא נתמך על-ידי הבורגנות. נפוליאון הושפע מן המהפכה בעלת חזון חינוכי ומדעי מובהק בהחלטתו להקים לראשונה בית-ספר תיכון (אך לא קבע שיהיה זה חינם, חובה וחילוני), וכן גם את המוסד האקדמי היוקרתי – הפוליטכניקום - המקביל לטכניון אצלנו. נפוליאון היה דיקטטור, יסד את מוסד המשטרה המודרני, ואת שירותי הביון. רק קומץ של מנהיגים הרהיבו עוז וחיברו סדרי שלטון ומשפט מן היסוד: נפוליאון היה אחד מהם. אמנם, מרבית סעיפיו התיישנו וירדו מן הפרק, ובראש ובראשונה בתחום האישות. נפוליאון השיב לכנסייה את מעמדה לא בגלל אמונה לוהטת באל אלא מתוך הבנה את תפקידה החברתי: "אדם מאמין פירושו שהשוטר נמצא אצלו בתוך ראשו". הוא לא הנהיג שוויון מלא בין כל הדתות, אך דאג להכיר בהן הכרה רשמית ושילם את שכרם של בעלי הממסד הדתי, ולא רק הקתולי.  תרומתו המרכזית של נפוליאון הייתה בתחום המשילות. המוסדות שהקים לא חלפו מן העולם: הפרנק הצרפתי (עד לכינון האירו בשנת 2002), הבנק המרכזי של צרפת, בית המשפט העליון, ובעיקר גוף הנציגים של הרשות המבצעת הנשלחים לכל אחד מן המחוזות בצרפת והנותנים את הטון יותר מנבחרי השלטון המקומי. והנה כמו בתנועת מטוטלת הדוחפת לכיוון הנגדי, בניגוד למה שהיה בצרפת בהתחלה, היה זה הצבא הגדול אשר נחל תבוסה אחר תבוסה, לעומת החוק והסדר שהתייצב במדינה. אחד המוסדות ששרד את כל משטרים שהתחלפו בצרפת מאז נפוליאון הוא מסדר הכבוד המחלק אות כבוד לנשים וגברים המצטיינים בתפקידם.

אפשר לגחך על המנהג, אך בל נשכח שזאת הייתה אז דרך לעודד מריטוקרטיה בלתי תלויה בהשתייכות המעמדית. ואולם, בסופו של דבר, שיגעון הגדלות אחז בנפוליאון פנימה ובעיקר החוצה: נפוליאון, שלא תמיד הקשיב ליועציו, לא ידע להציב גבול לתאוותו להתפשט במרחב. המצביא שהתקבל כמשחרר הארצות שאותן כבש מצא עצמו מבודד כנגד כל אירופה בגלל התמשכות הכיבוש. ההרפתקה הצבאית ברוסיה סימנה את סוף דרכו. בשלב מסוים, הציבור מאס בשלטונו. מצד אחד, היה ללא ספק בעל חזון, מצד שני, הוא טיפח את הרעיון ההזוי שהמדינה לא יכולה בלעדיו, ומצא את עצמו נפלט החוצה מן המערכת. הוא הותיר מורשת קשה לכל הדבק בדמוקרטיה, לפיה מדינה זקוקה לאיש חזק. עמים רבים, ולא רק העם הצרפתי, שילמו על כך ביוקר.

כפי שהכתיר ניסים אלוני את מחזהו, יש מקום לתהיה: נפוליאון חי או מת?