Header

 

 

סמינר ברוסיה: רשמים ראשונים

 

פרופ' אורה לימור

 

איוואנטייבקה היא עיר קטנה במרחק כשעת נסיעה ממוסקבה, תלוי בפקקים. עיר קטנה טיפוסית, כך אומרים לי. בתים אפורים, חלקם ישנים חלקם חדשים. מבנים ארוכים, דמויי קרונות רכבת, כל אחד בן כמה קומות. אין כתמים ירוקים שהעין נעצרת עליהם. אין כיכרות, אין ערוגות פרחים, חורשות, גם אין מדרכות. במרכז העיר תחנת אוטובוס, בית קולנוע ענק ועל חזיתו הקודרת דיוקן ענק של לנין מעשה פסיפס, וסופרמרקט לא גדול. לאחר הכניסה הדיסקרטית אליו (כמה שונה מן השלטים הצעקניים והמזמינים במקומותינו), אני משתוממת לנוכח מגוון המוצרים, אפילו אבוקדו ואננס.

 

ליד העיר זורם הנהר אוצָ'ה ויער נפרש למרחביו. אנחנו צועדים על מרבדים צהובים של עלי שלכת, מתרגשים למראה עצי הליבנה הגבוהים וגזעיהם הלבנים, שקרני השמש הקרה נשברות בין ענפיהם. בתוך היער הזה, ליד העיר הזו, בחרו המארגנים לקיים את הסמינר של האוניברסיטה הפתוחה. הסמינר מתקיים במעין בית הארחה ("סנטוריום"), מתקן טיפוסי מן התקופה הסובייטית ששימש בית הבראה לעובדים – חדרים צנועים, חדר אוכל, חדרי סמינרים ואולם הרצאות. מבנה עגמומי למדי, יש לומר, עם מסדרונות ארוכים וקשים להתמצאות.

 

מוסקבה, מראה הקתדרלות וחומת הקרמלין.

צילום: אורה רענן

 

אנו מגיעים לשם ממוסקבה ביום רביעי. הקבוצה כוללת שתי עובדות של הסוכנות היהודית המופקדות על ארגון הסמינר ושמונה מאנשי האו"פ: ד"ר ויקטוריה ליבין, מנהלת פרויקט רוסיה; מינה גרומן, הרכזת; נטשה סמרוביץ, שהקימה את אתר האינטרנט של הפרויקט והיא מקווה להציג אותו בפני המנחים והרכזים; ארבעה מרכזי הוראה – יוליה ברדשדסקי, זאב כתבן, אורי גרשוביץ וד"ר אליק אפשטיין – ואני, היחידה שאינה דוברת רוסית וזה לי הביקור הראשון בחבר המדינות.

 

ביום רביעי אחר הצהריים באים השליחים הישראליים המסייעים בארגון הלימודים, ואנו נפגשים אתם, מספרים על הקורסים ומלבנים בעיות. ביום חמישי באים משתתפי הסמינר, כשמונים איש. אנחנו פוגשים אותם באולם ההרצאות הגדול לפגישת היכרות. חלקם רכזים ("קואורדינטורים"), חלקם מנחים ("טיוטורים") או מועמדים לתפקיד זה ("קנדידטים-טיוטורים"). הם באים לסמינר מכל רחבי רוסיה הגדולה, וממדינות רבות אחרות, מקצתם ממקומות סמוכים למוסקבה ואחרים ממקומות רחוקים ורחוקים מאוד, לא כולם ידועים ומפורסמים, חלקם אקזוטיים. דרך ארוכה עשו כדי לבוא להשתתף בסמינר בן היומיים. באו טירנטי ביסוב מטשקנט שבקזחסטן ואוקסנה שבולדאיבה מבישקק שבקירגיסטן. ד"ר סימון אדג'יאשווילי בא מטביליסי שבגרוזיה ואירינה בלשובה באה מטיומין שבסיביר. ויש עוד רבים אחרים – מאירקוצק שעל אגם באייקל, מבקו שבאזרבידג'אן, מחברובסק שעל גבול סין, מנייז'נינובגורוד שבמרכז רוסיה, מיקתריינבורג שבהרי אורל, מן הרפובליקות הבלטיות וגם מסנט פטרבורג וממוסקבה. כל האנשים האלה, מכל קצווי חבר המדינות, באו כדי לקבל  מקבוצת הישראלים הדרכה בשיטות ההוראה של האו"פ והעשרה לגבי התכנים של הקורסים.

 

אני מתבקשת לשאת את הרצאת הפתיחה, ומספרת על הקורס החדש עלייה לרגל: יהודים, נוצרים, מוסלמים ועל משמעותם של מקומות קדושים בתולדות הדתות ובדיאלוג ביניהן. זאב כתבן מתרגם אותי, ולמרות מגבלות השפה והדרך הארוכה שעשו האנשים היום, אני מזהה סוג קשב שכבר אינני מורגלת בו בהרצאות שאני נושאת בארץ. תשומת לב מרוכזת, צימאון דעת, הערכה לידע הבא ממרחקים. מין תמהיל שגורם למרצה להוציא מתוכו את המיטב. אחרי ארוחת הערב מתקיים דיון בנושא זהות יהודית, כאשר אורי ואליק מדברים בזכות הרב-תרבותיות, וזאב מדבר בזכות כור ההיתוך. גם עתה אני מתרשמת מהקשב, מהערנות ומהמעורבות שמפגינים המשתתפים.

 

למחרת, יום ששי, אנחנו עובדים עם המנחים והרכזים. אני מצטרפת ליוליה, מרכזת ההוראה של הקורס בין יהודים לנוצרים, ומספרת למנחות, כעשר מספרן, על הנחות היסוד של הקורס, על דרך כתיבתו ועל הלבטים שליוו אותי ועדיין מלווים בקשר לנושא. מבחינת האנשים בחבר המדינות, הקורס הוא הרבה יותר מקורס אקדמי, שכן, בהבדל מן הסטודנטים שלנו כאן, שם באמת חיים יהודים בין נוצרים. מדברי יוליה אני מגלה לפליאתי שהן מתפלאות מגילוי הלב שלי. הן אינן מורגלות בשיח כזה באקדמיה המקומית. אני מדברת על דברים שחסרים לי בקורס, מפני שכאשר נכתב עוד לא היה די מחקר עליהם, למשל משפחה וילדים, או מקומן של נשים בחברה היהודית ובחברה הנוצרית. דווקא הנושא האחרון הזה פחות מלהיב את השומעות. נראה שבעיות מגדריות אינן בראש מעייניהן, אם משום ההרגשה שהן כבר נפתרו, אם משום שבעיות אחרות תופסות את תשומת לבן.

 

בערב אנחנו מקיימים קבלת שבת. נשים רבות מבקשות להדליק נרות, ואורי מברך על היין ועל החלה. במטבח אפו לנו חלות והגישו יין, והשולחנות כוסו במפות לבנות. ההרגשה חמה ונעימה, המשתתפים מכירים מעט שירי שבת, וברור שהם נרגשים. איש מבוגר מאוד, שחזהו מעוטר באותות רבים מימי מלחמת העולם השנייה, מברך את מדינת ישראל, ואותי, הצברית היחידה באולם, כנציגתה. אחר כך אנחנו הולכים לחדרם של האורחים מאירקוצק. הם הביאו עמם דגים מלוחים ומעושנים מאגם באייקל, מטעמים של ממש שהם מקלפים ומגישים לנו עם לחם ועם וודקה מקומית. באורח פלא, בלי להבין רוסית וגם בלי לשתות וודקה, אני מתחילה להרגיש כמעט "בבית".

 

למחרת אנחנו חוזרים למוסקבה וטסים לקייב. שם, שוב בבית הארחה מחוץ לעיר, מצפה לנו הסמינר הבא, הפעם למנחים ולרכזים מכל רחבי אוקראינה.

 

 

Back Line