זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

הוותיקן והמשמורת על ילדים יהודים לאחר השואה

מיכאל ר' מארוס

בדיון שאין לו סוף על אודות התפקיד שמילא האפיפיור פיוס השנים-עשר בתקופת השואה ישנו פרק קורע-לב במיוחד שעניינו המשמורת על ילדים יהודים אשר ניצלו בידי משפחות או מוסדות קתוליים, ובייחוד הילדים שהוטבלו לנצרות בזמן המלחמה. מיכאל מארוס מבקש במאמר זה להציג את הפרשה דווקא על סמך מקורות יהודיים, ולא על-פי מקורות ראשוניים המסתתרים בוותיקן. שלושה ויכוחים נוקבים התנהלו בין יהודים לוותיקן בשאלה זו, ואף אחד מהם לא נבחן עד כה לעומקו. התמונה המצטיירת מתוכם אינה תואמת לחלוטין את העמדה של אחד מן הצדדים בוויכוח.

השלב האחרון בפולמוס על אודות הוותיקן והשואה החל כאשר פרסם ההיסטוריון האיטלקי אלברטו מלוני (Melloni) בגיליון מן ה-28 בדצמבר 2004 של היומון קוריירה דלה סרה (Corriere della Sera) מסמך שנכתב ב-23 באוקטובר 1946, ובו נמסר לכאורה על כוונת הוותיקן להחזיק באותם ילדים יהודים אשר הוריהם או מוסדות יהודיים מבקשים להשיבם אליהם. לפי הדיווח בעיתונות בראשית ינואר 2005, שנמסר על-ידי סוכנות הידיעות AP (Associated Press), "החוזר משנת 1946 הורה כנראה לרשויות הכנסייה הצרפתיות להשאיר בידי הכנסייה, למען ביטחונם או מסיבות אחרות, את הילדים היהודים אשר הוטבלו לקתוליות - גם אם פירוש הדבר לא להשיבם למשפחותיהם עם תום הכיבוש". "הנימה [של המסמך] קרה ולא-אישית", נאמר בניו-יורק טיימס, "ואין [בו] אזכור כלשהו של זוועות השואה".

תוך שבועות אחדים מצא הסיפור את דרכו אל תוך הפולמוס על אודות פיוס השנים-עשר - משני הצדדים. מצד המבקרים פרסם דניאל יונה גולדהאגן (Goldhagen) מאמר ב-The Forward, שהועתק גם בלה מונד (Le Monde) ובעיתונים אחרים, המתייחס אל החוזר כאל "צו לביצוע מעשה פשע", והכריז על האפיפיור כעל מי שעלול להיות "אחד מהגרועים בחוטפי-הילדים בעת החדשה". גולדהאגן קרא לחקירה בינלאומית. הרב שמוליי בוטיץ' (Boteach) החמיר והוסיף, כי פיוס השנים-עשר "הורה על חטיפה המונית של מאות אלפי ילדים יהודים בסירובו להשיבם לאפוטרופוסים היהודיים החוקיים שלהם". לעומת זאת, האב פטר גומפל (Gumpel), אשר פעל במרץ ברומא להפיכתו של פיוס השנים-עשר ל"מבורך" [beatus, שלב קודם לקנוניזציה כקדוש] לאחר מותו, הטיל ספק במהימנות המסמך ("יש כאן משהו חשוד", הוא אמר לניו-יורק טיימס). וויליאם דונויו (Donoghue), נשיא הליגה הקתולית האמריקנית, היה נסער והגדיר את הפרשה כ"ראתרגייט" של הניו-יורק טיימס, כרמז לקריין תחנת הטלוויזיה CBS, דן ראתר (Rather), אשר הסתמך על מסמכים כוזבים בכתבתו נגד ג'ורג' בוש. על-אף הרמזים לזיוף, עיקר הטענה של התומכים בוותיקן הייתה, שהמסמך לא יוחס כראוי ולא הובן כראוי, וכי למעשה הכריז המסמך "על ההפך הגמור" מכפי שנטען. טענתם הרחבה יותר הייתה, כי פיוס היה מיטיבם של היהודים, הן בכל הקשור לילדים והן בדרך התנהגותו במהלך המלחמה.

בשבועות שלאחר מכן גבר הפולמוס. קבוצה יהודית איימה להגיש תביעה נגד הוותיקן בניו-יורק או בוושינגטון אם לא תועבר מיד רשימה מלאה של הילדים על שמותיהם. מן הצד של המסנגרים על האפיפיור יצא גל של מסמכי ותיקן שלא פורסמו בעבר, ועתה הופיעו בדפוס ואפילו באינטרנט, והם הציבו את התזכיר הנדון בהקשרו ואפשרו לתת לו פירוש מורכב יותר. הביטאון אוהד-האפיפיור בארצות-הברית, בתוך הוותיקן (Inside the Vatican), כינה את ההאשמות "תעלול אנטי-אפיפיורי נוסף" ודיווח, כי יוחנן פאולוס השני, שהיה באותה עת מאושפז וכנראה על ערש דווי, הכריז "לא אמות בטרם אהפוך את האפיפיור פיוס השנים-עשר לקדוש". שֶרי גוסט (Gossett), עורכת-משנה של העיתון הימני, דִיוּק באמצעי התקשורת (Accuracy in Media [AIM]), תקפה בחריפות את הניו-יורק טיימס בנושא זה, הגדירה את המסמך "תזכיר מזויף" וציטטה את התומך בפיוס, ויליאם דוינו (Doino) הבן, שקרא לפרשה "סיפור ענק של הונאה עיתונאית".

מסרים מן הוותיקן
בטרם אציג חומרים חדשים, אסכם בקצרה את כל מה שנודע ברבים מאז הפרסום בקוריירה דלה סרה. על-אף הטענות שהתזכיר מזויף (ואת מידת הכעס שליווה את הפולמוס משקפים דבריו של הפרופסור למשפטים ואוהד פעיל של האפיפיור, רונלד ריצ'לאק [Rychlak] שתהה בקול, אם ייתכן שמלוני ביצע "הונאה מכוונת"), אין כנראה לפקפק במהותו של המסמך: כיוון שהוא כתוב בצרפתית, ולא באיטלקית כפי שניתן היה לצפות מהנחיה המגיעה מן הכס הקדוש עצמו, ברור שמקורו בלשכת הנוּנְציוֹ בפריס, שהיא הנציגות הדיפלומטית של הוותיקן בצרפת. בראש אותה נציגות עמד באותה עת לא אחר מאשר מונסיניור אנג'לו רונקלי (Roncalli) - לימים האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, מי שהציל יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה בתוקף תפקידו כנציג הוותיקן בתורכיה וביוון, ואישיות שזכתה להערכה רבה מצד יהודים וקתולים כיוון שהיה הכוח שהניע את המהלך ההיסטורי של ועידת הוותיקן השנייה ואת הצעדים לפיוס קתולי-יהודי בראשית שנות השישים. המסמך, שאינו חתום ונראה כצו של הלשכה הקדושה בוותיקן, פונה, בין שאר הרשויות הכנסייתיות, אל הקרדינל פייר ז'רלייה (Gerlier), הארכיבישוף של ליון (Lyon), ומנחה אותו כיצד לטפל בנושא רגיש: "ילדים יהודים אשר בעת הכיבוש הגרמני נמסרו למשפחות ולמוסדות קתוליים ועתה מבקשים מוסדות יהודיים להשיבם".

במסמך ישנם חמישה סעיפים המהווים תשובה לדרישה למשמורת על הילדים היהודים: ראשית, נאמר בו, אין להעלות דבר על הכתב - התרעה המשקפת את האווירה הפולמוסית סביב הנושא בסתיו 1946. שנית, אלמנט נוסף של זהירות, כתשובה ראשונה לפונים יש לומר, שהכנסייה צריכה לחקור כל מקרה לגופו. שלישית, "ילדים שהוטבלו אינם יכולים להימסר למוסדות אשר אינם יכולים להבטיח את חינוכם הנוצרי". "רביעית, לגבי ילדים שהוריהם [או קרובי משפחתם, שכן המילהparents בצרפתית פירושה הן "הורים" והן "קרובי משפחה"] אינם עוד בחיים והכנסייה טיפלה בהם, אין זה מן הראוי (il ne convient pas) שיימסרו לאנשים שאין להם זכות עליהם, לפחות עד לשעה שבה יהיו מסוגלים להחליט בעצמם". וכן נאמר במסמך: בשלב זה "חל הדבר, כמובן, על ילדים שלא הוטבלו". חמישית, "אם נמסרו הילדים [למוסדות או למשפחות קתוליים] על-ידי ההורים [parents], ואם ההורים הם המבקשים אותם כעת, [אזי] בתנאי שהילדים לא הוטבלו, אפשר להחזירם". והמסמך מסתיים במשפט מכריע: "יש לציין, כי החלטה זו של הלשכה הקדושה קיבלה את אישורו של האב הקדוש".

בניגוד לטענה, כי פרסומו של מסמך זה היה בגדר מידע מסעיר חדש, הרי לאמִתו של דבר הוא מחדש אך מעט למומחים לענייני הכנסייה הקתולית ולחזקה על ילדים שהוטבלו (פרשה ידועה ביותר התרחשה באמצע המאה התשע-עשרה במאבק על הילד אדגרדו מורטרה [Mortara], שנחקרה על-ידי ההיסטוריון דייויד קרצר [Kertzer]). כיוון שהיה זה עניין מורכב ורגיש, טרח רונקלי לבקש הנחיות מן הכס הקדוש. היו אמנם אנשי כמורה שמצאו דרך להקל בתביעות הכנסייה כאשר באו הורים או קרובי משפחה יהודים ודרשו להחזיר לידיהם ילדים שהוטבלו, אולם רק מעטים ביניהם היו מוכנים להקל ראש בעמדה הקתולית האורתודוקסית - הייתה אשר הייתה החלטתם הסופית. לדוגמא, מדליין קומט (Comte), בספר שפרסמה בשנת 2001 על הצלת ילדים יהודים בידי הנזירות של מנזר "נוטר-דאם מציון" בצרפת, קובעת, כי הלשכה הקדושה, הממונה על ענייני דוקטרינה, הייתה "נחרצת" בעניין: "במקרה של ילדים שהוטבלו, הכנסייה אחראית עליהם ועליה להימנע מלמסור אותם לידי מוסדות יהודיים, ואפילו למשפחות יהודיות, שבהם חינוכם הנוצרי איננו מובטח".

על סמך מחקרים של היסטוריונים איטלקים מסוימים אפשר לומר, שהמסמך שהתפרסם בקוריירה דלה סרה היה בגדר סיכום של תזכיר מן הוותיקן שנכתב חודש לפני כן, סיכום שצורף לתזכיר בגרסה שהופקדה בארכיון הבישופות בצרפת. בתזכיר ההוא הבהיר מזכירו של האפיפיור, דומניקו טרדיני (Tardini), לרונקלי כיצד עליו לענות לפניותיו של הרב הראשי של ארץ ישראל, יצחק הרצוג, אל שלטונות הכנסייה בעניין המשמורת על ילדים יהודים שנמצאים בידי קתולים. "הוד מעלתם [רבי הכהונה בלשכה הקדושה] החליטו, שמוטב אם אפשר לא לענות כלל לרב הראשי של ארץ ישראל", נאמר במסמך, שכן, למרות הפגישה של הרב עם האפיפיור בעניין זה בחודש מארס האחרון, נותר הדבר בגדר סוגיה מסובכת ורגישה לכנסייה. המסר של טרדיני הביע אותן הסתייגויות לגבי החזרת ילדים שהוטבלו כמו אלה שהופיעו במסמך שפורסם בעיתון האיטלקי, אבל טרדיני הדגיש כי מדובר בפניות ממוסדות יהודיים, ולא מהורים או קרובי משפחה יהודיים.

כאן יש לומר מספר מילים על הנציגות האפיפיורית בפריס, שקיבלה את המסר של טרדיני לגבי הילדים היהודים, והיא אחד החלקים הבלתי-מוסברים בפסיפס המורכב של סוגיה זו. האחראי עליה, כאמור, היה אנג'לו רונקלי. הוא נשלח לפריס על-ידי האפיפיור פיוס השנים-עשר בשנת 1945 במקומו של הנונציו הקודם, ואלריו ואלרי (Valeri), אשר היה פסול בעיני דה-גול בגלל קרבתו היתרה אל משטר וישי. רונקלי גילה אהדה רבה ליהודים בשנות המלחמה ממושבו באיסטנבול, בעת שכיהן כנציג האפיפיור ביוון ובתורכיה. רונקלי סייע באופן אישי לפליטים יהודים, התערב באופן פעיל לטובת היהודים באיטליה, בקרואטיה, בבולגריה, ברומניה ובהונגריה, נפגש עם הרב יצחק הרצוג, רבה הראשי של ארץ ישראל דאז, והעביר לוותיקן את בקשותיו של הרצוג לסיוע בפעולות ההצלה.

על אף שהושמעו מספר השערות לגבי התפקיד שמילא רונקלי בפרשה זו, אין כמעט עדויות לגבי האופן שבו טיפלה הנציגות האפיפיורית בפריס בעניין השבת הילדים, לא ידוע מה הייתה עמדתו של הנונציו עצמו והאם הסכים עם הוראותיו של טרדיני. האב ז'אן דוז'רדן (Dujardin), בר-סמכא בתחום זה, גורס, כי ייתכן שרונקלי לא העביר את ההוראות הלאה, לאור גישתו השונה בתכלית מזו שרווחה ברומא בנושאים יהודיים. העיתונאי ג'אני ואלנטה (Valente), בעקבות ההיסטוריון הישועי ג'ובני סאלה (Sale), סבור, שגישתו של רונקלי הייתה מעורפלת בכוונה תחילה, כרוכה ב"סוג של איפוק מכוון אשר אִפשר, על-ידי הימנעות מהתנגדות מפורשת לנורמות ולדוקטרינות הכנסייתיות לגבי חובותיה של הכנסייה כלפי הנטבלים, למצוא פתרונות מעשיים שהביאו בחשבון את הנסיבות החריגות שבהן נערכו הטבילות הללו". אולם אין לכל ההשערות האלה ראיות מתועדות. אטיין פויו (Fouilloux), המומחה הצרפתי לרונקלי ומי שערך את יומנו של האפיפיור-לעתיד מימיו בפריס (יומן שיצא לאור לאחרונה באיטליה), לא מספק לכך תשובות. פויו "לא מצא דבר לגבי שאלה זו ביומן [של רונקלי]", אמר לעיתון הקתולי הצרפתי הצלב (La Croix). לכן, לפי שעה, אין ודאות בעניין זה.

חרדה עמוקה לגורלם של ילדים ניצולים

גורלם של ילדים שניצלו מן השואה עמד בראש מעייניהם של מנהיגים יהודים ושל הציבור היהודי בכלל. מן הרגע הראשון לאחר השחרור הייתה המשימה הדחופה ביותר למצוא פתרון לאותם ילדים יהודים רבים שנמצאו במצב נואש ומפחיד. הדוחות הברורים והמבהילים ביותר הגיעו לידי בעלות הברית. מרים קובוביצקי (Kubowitzki), אשתו של המזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי ומראשונות הפעילים למען הילדים הניצולים, תיארה בנאום בארצות-הברית מחזה נורא: "בכל הכבישים והדרכים של אירופה מתהלכים ילדים יהודים", היא אמרה לתורמים,

היום, ארבעה שבועות לאחר הכניעה ללא-תנאי של גרמניה. הילדים היהודים מעיזים לצאת מן היערות ומן ההרים. הם לבושים בלויי סחבות, רעבים, ורגילים להתחנן למזון [...] ישנם עשרות אלפי ילדים ללא הורים בכל רחבי אירופה.

במשך חודשים ארוכים מנע המצב הקשה באירופה את הצלחת הניסיונות להעריך נכוחה את התמונה הכללית ולהתמודד עמה. מגרמניה דיווחו כתבים על אודות אלפי ילדים שהתגלו במחנות, לעתים חיים רק בקושי: "בנים בני 13 ו-14 רזים ומצומקים לכדי גודלם של ילדים בני מחצית שנותיהם", נאמר באחד הדוחות. "בפניהם ניכרים כאב וייסורים של עשרות שנים". לאון קובוביצקי, המזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי, שלח בספטמבר 1945 מברק מבלגיה לאריה טרטקובר, אחד מעמיתיו בניו-יורק:

מצב הילדים עגום ביותר נקודה [...] ביקרתי במספר בתים יהודיים מחסור מחריד בגדים נעליים נקודה רגליים פצועות זקוקות לחבישה מתמדת נקודה סכינים מזלגות כפות אכולי חלודה נקודה לאור מזג האוויר הבלגי יש לשלוח בגדים נעליים במשלוח אווירי נחוץ גם אמבולנס לשיניים נקודה פרויקט של סנדקים שולחי חבילות מכתבים מתקבל בהתלהבות כטיפול נפשי כי רוב הילדים ללא קרובים או חברים כלשהם נקודה.

במסיבת עיתונאים בספטמבר 1945 נקב גרהרט ריגנר (Riegner), נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה, בכמה נתונים מזעזעים: "מתוך אוכלוסייה של 3,300,000 יהודים, נותרו בפולין 5,000 ילדים יהודים בלבד. מתוך 100,000 ילדים יהודים שחיו לפני המלחמה במחוזות ההונגריים, למעט בודפשט, חזרו עד שלהי אוגוסט 50 בלבד. בעיר ברנו (Brno), שבה מנתה האוכלוסייה היהודית 12,000 נפש לפני המלחמה, ישנם כיום 10 ילדים בלבד מתחת לגיל 7". ריגנר העריך, כי היו בין 200,000 עד 300,000 ילדים יהודים שניצלו באירופה, מתוכם 75,000 יתומים - "ילדים נטושים, ילדים ללא הורים, ילדים שרובם עדיין במחנות גרמניים". אבל המספרים השתנו בלי הרף, ככל שהופיעו ילדים נוספים ואחרים מצאו לעצמם מקלט זמני כלשהו.

עובדי סוכנויות הסעד היו עמוסים בעבודה, עומס שהחריף את חרדתם. לאחר הטבח הנורא אין תמה שהם קישרו בין גורלם של הילדים התמימים הללו לשאלת ההישרדות של העם היהודי. "התרוששנו עד מאוד בילדים יהודים, ולכן חשוב לנו כל ילד יהודי שבעתיים", נכתב בנייר עמדה של הקונגרס היהודי העולמי בשנת 1945. "עמנו איבד יותר מדי במלחמה, וילדים, בכל עם, הם האוצר היקר מכול", אמרה מרים קובוביצקי לקהל שומעיה. בלי שתדע בדיוק את כל הפרטים, ובלי להתחשב בדאגותיהם של יחידים, היא נגעה בנקודה הכאובה ביותר, שתחזור ותעלה לעתים קרובות בשבועות ובחודשים לאחר מכן, שבהם התקיימה פעילות סיוע דחופה: ילדים יהודים בידי קתולים. בין עשרות אלפי הילדים, היא קבעה, "נמצאים רבים במנזרים קתוליים. עלינו להוציאם מסביבה זו בהקדם האפשרי, גם אם חסרים מזון ובגדים". מז'נבה העלה ריגנר את הנושא בפני נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי:

ישנם אלפים רבים של ילדים יהודים אשר הוחבאו במנזרים, אצל משפחות נוצריות, בבתי-ספר וכדומה. רבים מן הילדים הללו כבר אומצו על-ידי לא-יהודים ולכן יאבדו ליהדות באופן מוחלט, אלא אם ננקוט פעולה מִיָדית.

הדאגה המיוחדת לילדים יהודים שנמצאים בידי הכנסייה מובנת מאליה. הפחד שמא יילקחו ילדים יהודים על-ידי שכנים נוצרים היה טבוע עמוק בפולקלור היהודי ופרח בסביבה העקובה מדם שלאחר המלחמה, שכן המציאות הנוראה בשנות השלטון הנאצי הייתה איומה מכל חלום בלהות יהודי. אבל לחרדות היה יסוד מסוים במציאות: הסיבה שסוגיית החזקה על הילדים עמדה על הפרק לאחר המלחמה הייתה נעוצה בעובדה, שברחבי אירופה אכן הצילו משפחות ומוסדות קתוליים ילדים יהודים במרוצת המלחמה. איש אינו יודע את מניינם, ובכל מקום היו נסיבות שונות. לעתים פעלו מצילי הילדים מיזמתם, תוך סיכון רב לעצמם, וסירבו להיענות לדרישות הגרמנים. אולם לעתים פעלו המצילים הקתולים מתוך מניעים נעלים פחות או מתוך אי-ידיעת זהותם האמיתית של הילדים. לפעמים נמסרו הילדים למוסדות הקתוליים על-ידי הוריהם. לעתים נותרו הילדים לבדם כאשר הוריהם נלקחו לפתע, והם מצאו את הדרך בנתיבים שונים אל מוסדות קתוליים או אל מצילים יחידים. היו ילדים שהוטבלו בתקופת המלחמה, אולם תדיר הם פשוט אימצו לעצמם זהויות קתוליות, אם בעזרת מציליהם או בלי שהללו ידעו את האמת. כמעט תמיד היה צורך להסתיר היטב את הזהות היהודית המקורית, ולכן לא נשמרו מסמכים רבים, אם בכלל. לבסוף, המפתח לסיפור כמעט בכל מקרה היה מקומי מאוד, עם רשויות מקומיות, מוסדות מקומיים, משפחות אשר הושפעו מנסיבות מסוימות, מן המניעים האישיים שלהם, מניעים אציליים או לאו דווקא כאלה, בהחלטה את מי להציל, היכן להציל ולמשך כמה זמן.

ההטבלה לנצרות הייתה חלק אחד בתמונה רבת-פנים זו. עניין הטבילה והמרת הדת בתקופת השואה הוא פרשה היסטורית שטרם נכתבה. לא ברור כלל אם אפשר לכתוב עליה כראוי לנוכח הדרכים הרבות שבהן פירשו אז אנשי הכנסייה את המוטל עליהם, החשאיות שבה נערכה לעתים ההטבלה, זיוף מסמכים ונסיבות כה רבות ושונות זו מזו של חיים ומוות בימים ההם. ההטבלה לנצרות עשויה הייתה להוות צעד ביצירת זהות קתולית כדי להציל חיים ממוות, אבל בנסיבות מורכבות ושונות. הטבילה לנצרות יכולה הייתה להבטיח השתלבות בעולם הלא-יהודי; אולם בה בשעה היא הייתה בגדר הצהרה שהנטבל לא נולד קתולי, ולכן הייתה זו פעולה מסוכנת בתנאים מסוימים ומחייבת חשאיות. היו הורים יהודים שביקשו את הטבילה לילדיהם בכל מחיר, על מנת להצילם ולמסרם למבטחים בידיים קתוליות; אולם בימי המלחמה הטבלה פומבית לא באה בחשבון למי שביקשו שילדיהם ייחשבו ברבים לקתולים מלידה. במקרים מסוימים, כפי שהראתה מדלן קומט, הטבלתם לנצרות של ילדים יהודים הייתה חלק מפעילות המיסיון של מוסדות קתוליים; באחרים הקפידה הכנסייה בקנאות שלא להעניק את סקרמנט הטבילה למען מטרות ארציות, אפילו לא למען הצלת חיים - וודאי שלא עשתה כן ללא קבלת רשות מהורי הילדים.

מכל מקום, היו נסיבות ההטבלה לנצרות אשר היו, במצב הנואש באביב ובקיץ של שנת 1945 ליבתה המחשבה על ילדים יהודים בידי קתולים את החרדות והפחדים בקרב בני העם החלש והפגיע. העיתון בשפה העברית שהוציאו לאור באיטליה יחידות הצבא הבריטי מארץ ישראל, לחייל, כתב על החרדה מפני המרת דת בסיטונות, ופנה בקריאה לרשויות היהודיות להתגייס בדחיפות נגד הסכנה. ידוע כעת על 200 ילדים ונערים יהודים במנזרים, אולם מספרם כנראה גדול בהרבה, נכתב במאמר שהוסיף, כי הנזירים והנזירות של הכנסייה הקתולית עשו רבות למען הצלת יהודים, אולם הם אינם עוצרים בהצלה פיסית ודואגים גם להציל את הנפש, על-ידי הכנסתה אל חיק הקהילה הכנסייתית. בעיני רבים הטבילה היא שסימלה את הסכנה. כך ניסח את הדברים אחד המשתתפים בקונגרס היהודי העולמי בלונדון,

יש להניח, שסכנת ההטבלה לנצרות איננה מוגבלת לאיטליה בלבד. הסכנה אורבת גם לקהילות אחרות של ניצולים יהודים. השלב הראשון של הטרגדיה של [העם היהודי] בימינו - ההשמדה הפיסית של מיליוני יהודים - מתקרבת לסיומה, וכבר מתחיל השלב השני - השלב של השמדה על-ידי הטבלה.

כדי להדגיש את החרדה נאמר, כי "מה שהכנסייה הקתולית עושה כעת" - כלומר, המרת דתם של ילדים יהודים - "הוא פשוט המשכה של מדיניות בת מאות שנים".

כמה ילדים יהודים נדרשו לאחר המלחמה על-ידי משפחות או מוסדות יהודיים? וכמה מהם היו בידי קתולים? בתוך הבלבול והתנאים המשתנים במהירות באירופה שלאחר המלחמה אי-אפשר היה להשיב על כך; בתקופה מיד אחרי השואה היה לרשויות היהודיות מושג מעורפל בלבד לגבי מספרם הכולל של הקורבנות, לא כל שכן לגבי מספר הניצולים. בקיץ 1945 הציג המכון לענייני יהודים בניו-יורק, מכון מחקר מקצועי מאוד בראשותו של ד"ר ג'ייקוב רובינסון (Robinson), הערכה של 5.7 עד 6 מיליון קורבנות יהודיים בתקופת השואה, מתוכם כמיליון ילדים יהודים (האומדן המקובל כיום הוא 1.5 מיליון ילדים בין קורבנות השואה היהודים, אם כי ההערכות משתנות על-פי ההגדרה של מיהם "ילדים" ובגלל התיעוד החלקי בלבד). לנוכח החורבן של החיים היהודיים באירופה התרכזו העובדים של ארגוני הסעד בניצולים, בייחוד בצעירים ובפגיעים שביניהם, וניסו לבדוק ולהחליט בכל מדינה ששוחררה מה לעשות עם מי שהצליחו להימלט ממכונת המוות הנאצית.

אנשי הארגונים היהודיים נחלצו להתמודד עם הבעיות. מיד עם תום המלחמה עסקו המגעים בין ניו-יורק, לונדון ואירופה לעתים קרובות בפניות בהולות לקבלת מידע: כמה ילדים? היכן? מה הם צריכים? אולם קשה היה להשיג את המידע: המצב השתנה במהירות, ולא ברורים היו תחומי האחריות. אחר-כך, כעבור חודשים אחדים, בעקבות משלחות לאיסוף מידע, גיוסם של מוסדות יהודיים מקומיים ומשלוחי סיוע מארצות-הברית, קיבלו על עצמן בהדרגה הרשויות המקומיות את התפקיד.

צרפת הייתה אחד ממוקדי תשומת-הלב בגלל שנמצא בה המספר הגדול ביותר של ילדים ניצולים באירופה - זאת עקב גודלה המקורי של הקהילה היהודית שם (350,000), מאמצי הצלה ניכרים מצד יהודים ולא-יהודים, והעובדה שהיא שוחררה כמעט שנה לפני מדינות כבושות אחרות. לפי דיווח של הקונגרס היהודי העולמי בסתיו 1945, נותרו בה כ-30,000 ילדים יהודים. שנה לאחר השחרור, ביוני 1945, דיווח המוסד העיקרי לסיוע לילדים בצרפת (Oeuvre de secours aux enfants ,OSE), כי ישנם עדיין 1,200 ילדים במשפחות או במוסדות לא-יהודיים במדינה זו. כדי להעמיד דברים על דיוקם, הארגון מסר שרק לחמישים מן הילדים הללו נשקפת סכנה של המרת דת, לעומת כ-10,500 שהיו נתונים לסכנת השמדה וניצלו.

אולם הבעיות בצרפת לא נעלמו ונותרו מכשולים בפני החזרת הילדים. לפי אנדראה טורניילי (Tornielli) היו קרוב לוודאי יותר הטבלות חשאיות בצרפת מאשר בכל מדינה אחרת. על אף שדיווח של הקונגרס היהודי העולמי בשלהי שנת 1945 תיאר את תהליך השבתם של ילדים יהודיים כ"משביע רצון באופן כללי", רשויות יהודיות מקומיות ידעו שהמצב אינו מושלם כלל וכלל. חלק מן הילדים היהודיים נותר בידיים קתוליות. הנזירות של "נוטר-דאם מציון", אשר הצילו בצרפת כ-450 ילדים יהודים בקירוב, עדיין החזיקו בשלושים מהם בינואר 1946. ביולי 1945 פנתה הפדרציה של ארגוני סעד יהודיים שטיפלו בילדים (Conseil sup?rieur de l'enfance juive) בבקשת עזרה אל הנונציו האפיפיורי. הבקשה לא זכתה כנראה למענה. הכנסייה הקתולית הצרפתית לא נקטה כל עמדה רשמית באשר להשבת הילדים, וכפי שכותבת החוקרת הצרפתייה קטי חזן (Hazan), היא "הציבה חומה של שתיקה מול הניסיונות לברר את המספר המדויק של ילדים יהודים שחיו במוסדות קתוליים". סיוע מן הוותיקן בעניין זה, אף כי הובטח, לא התממש מעולם, נכתב בדוח אחר של הקונגרס היהודי העולמי.

שלוש עתירות יהודיות
לנוכח החרדה הרבה שבה ראו מנהיגים יהודים את הסוגיה של הילדים הניצולים, בייחוד אלה שהיו בידי משפחות או מוסדות קתוליים, יש טעם לבחון את המקורות היהודיים כדי לשפוך אור על השאלה המעורפלת עדיין של התפקיד שמילא הוותיקן בעניין. אני מבקש אפוא לבחון להלן שלוש פניות יהודיות ישירות אל הוותיקן - של לאון קובוביצקי, של גרהרט ריגנר ושל הרב יצחק הרצוג - שהיו, למיטב ידיעתי, הפניות מן האישים רמי-הדרג ביותר בשנים 1945-1946 ועניינן העיקרי סוגיית הילדים היהודים (משה שרת, אז ראש המחלקה הפוליטית של הסוכנות היהודית, נפגש אף הוא עם האפיפיור פיוס השנים-עשר באפריל 1945 והעלה בפניו את עניין השבת הילדים בין נושאים אחרים הקשורים בהצלה ובמימוש החזון הציוני).

לאון קובוביצקי
לאון קובוביצקי (לימים אריה קובובי), כאמור לעיל, ראה במו עיניו את התנאים האיומים שבהם נמצאו ניצולים יהודים במערב אירופה מיד עם תום המלחמה עם גרמניה. כעורך-דין ופעיל ציוני, אשר נולד בליטא אך עשה את רוב מסלולו המקצועי בבלגיה, הוא צבר ניסיון לא מבוטל בניהול משא-ומתן עם גדולי עולם למען יהודים. בתוקף תפקידו כמזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי, שישב בניו-יורק, הוא היה חבר בהנהלת הקונגרס בתקופת המלחמה ועמד בראש המחלקה לענייני היהודים באירופה. הוא היה פעיל מאוד כל העת במאמצי ההצלה, ובשנת 1944 קיבל על עצמו את האחריות לכל היוזמות הללו לאחר שהן רוכזו במחלקה אחת. הודות להיכרותו עם ז'אק מאריטן (Maritain) ועם אישים קתולים בכירים אחרים, היה לקובוביצקי ניסיון-מה בפניות לוותיקן בנושאים יהודיים, והוא יכול היה לגייס לצורך זה את קשריו הן באירופה והן בארצות-הברית. באמצעות המנהיג היהודי-האיטלקי רפאלֵה קנטוני (Cantoni), שאותו פגש בלונדון בקיץ 1945, ניסה לראשונה קובוביצקי להיפגש עם פיוס השנים-עשר כדי לבקש ממנו לפרסם גינוי אפיפיורי לאנטישמיות והצהרה בעניין השבתם של ילדים יהודים שהיו בידי קתולים.

קובוביצקי הגיע לרומא ב-18 בספטמבר וכעבור יומיים שמע מפרנקלין ק' גוון (Gowen), פקיד בכיר במשרד החוץ האמריקני ועוזרו של שליחו האישי של פרנקלין רוזוולט אל האפיפיור, מירון טיילור (Taylor), שנקבעה לו פגישה עם פיוס השנים-עשר ב-21 בחודש. "עלי להודות, שהציפו אותי רגשות רבים כאשר אחזתי בידי את הטופס המודפס", כתב קובוביצקי ביומנו. באופן רשמי, ואולי גם על מנת להגביר את הסיכוי להתקבל אצל האפיפיור, הייתה המטרה המוצהרת של הפגישה הבעת תודה לוותיקן, בשם איחוד הקהילות היהודיות באיטליה, על הסיוע ליהדות איטליה בתקופת המלחמה, וכן מסירת מתנה בשמה - המחאה על סך 2 מיליון לירטות.

פרטים מסוימים לגבי הביקור מבטאים את הטעם המיוחד שהיה למפגש בין אפיפיור לאישיות בכירה בממסד היהודי. קובוביצקי וקנטוני, כיוון שהיה להם זמן לפני הפגישה, סיירו בכיכר סנט פטרוס ובבזיליקה, שעשו עליהם רושם רב. "על מה זכו להיות ראויים ליופי שכזה, לתפארת שכזו?" שאל קובוביצקי את קנטוני.

שבנו אל דירת האפיפיור והתקבלנו בגינונים של כבוד רב תחילה על-ידי משרתי המעלית ואחר-כך על-ידי כמה סדרנים וכמרים לבושים במדים או בגלימות בצבעים שונים. עברנו דרך שורה של חדרי המתנה, ובאחד מהם נלקחה מידי ההזמנה - לצערי הרב - וקנטוני התבקש להמתין שם. בחדר הקבלה האחרון קיבל את פני איש נכבד בגלימה אדומה, קרדינל מן הסתם, שפתח עמי בשיחה נמרצת אך משעממת למדי, על אודות מוצאי, הארגון שלי וכדומה.

לבסוף החל הריאיון עצמו, ואליו הצטרף גוון שנותר ברקע - פשוטו כמשמעו, כיוון שישב על כיסא מאחורי קובוביצקי במשך כל הפגישה. בעת שהמתינו אמר גוון, במידה של חשיבות עצמית, כי התייעצו עמו פעמיים לגבי המפגש. לוח הזמנים של האפיפיור באותו בוקר כלל פגישה עם עוזרו, ג'ובני בטיסטה מונטיני (Montini) ועם הפילדמרשל הרולד אלכסנדר (Alexander). ואז

ניכרה לפתע תכונה. מונסיניור מונטיני הופיע בדלת חדר העבודה של האפיפיור ורמז לנו בידו להיכנס. האיש בגלימה האדומה היה הראשון שכרע ברך, וכך עשה גם גוון. הכומר יצא וגוון נשק לטבעת האפיפיור. פיוס השנים-עשר הושיט אלי את ידו ואני אחזתי בה תוך קידה עמוקה.

באנגלית לא-מושלמת אמר אז האפיפיור, ש"הוא שמח מאוד שבאתי, שהוא יודע על התלאות והסבל של בני עמי, וכי הוא עקב אחר גורלם באהבה גדולה". קובוביצקי ציין כאן, שהאפיפיור היה דומה מאוד לדודו, מוריס: "היו לו עיניים מאירות להפליא וחיוך של טוב-לב רב נסוך על פניו", הוסיף ביומן - פסקה שהושמטה מן הגרסה המחמירה יותר והחיובית פחות של תיאור הפגישה שכתב בשנת 1967.

להלן נקודות עיקריות מזיכרונותיו האישיים של קובוביצקי מן השיחה, שנרשמו בו ביום (כלשונן מן התעודה C2/1931 בארכיון הציוני המרכזי):

ק[ובוביצקי]: אני אסיר תודה להוד קדושתך על הכבוד שנפל בחלקי להתקבל על-ידך לאחר פנייה בהתרעה כה קצרה. הארגון שאליו אני שייך הפציר בי לא להחמיץ בשהותי ברומא הזדמנות להביע בפני הוד קדושתך את הכרת התודה של קהילותינו ברחבי העולם על מה שניסתה הכנסייה לעשות, ואף עשתה, למען עמנו הנרדף [...] סבלנו אבדות רבות. היו לנו כמעט שישה מיליון של קורבנות אזרחיים [...] אין לנו נתונים מדויקים על מספרם של הילדים שנרצחו, אבל אנו אומדים אותו בחצי מיליון לפחות [כך]. (אחר-כך ביקש קובוביצקי הצהרה אפיפיורית המגנה אנטישמיות - דומה לזו שפרסם פיוס האחד-עשר).
פ[יוס]: אתה מתכוון להצהרה? אנו נשקול זאת, ודאי, בחיוב רב, עם כל אהבתנו; אנו נשקול זאת.
ק': הכנסייה הצילה רבים מילדינו. הם מעטים, מעטים מאוד לעומת מניינם של אלה שנרצחו. אבל הם רבים בעינינו. אנו רוצים שיוחזרו לקהילה היהודית. אינני מדבר על אלה שהוטבלו בהסכמת הוריהם. אני מתכוון לאחרים. [ההדגשה שלי; משפט זה הושמט מהגרסה שפרסם בשנת 1967].
פ': (ניכר שהוא מופתע). אבל האם רבים הם?
ק': ברוב המקרים הם הוחזרו אלינו [...] אבל נתקלנו בקשיים במקרים מסוימים בצרפת, בבלגיה, בהולנד. אנו סבורים, שיש לקהילה היהודית חובות כלפי הילדים האלה, שרק היא יכולה למלא כעת, כשהוריהם כבר אינם בין החיים. ילדים אלה הם נשמות פצועות. לדעתנו רק אנחנו יכולים להעניק להם את הסביבה הפסיכולוגית הדרושה להם על מנת שתחזור אליהם בריאותם ותפישה נורמלית של החיים.
פ': האם אפשר לקבל תזכיר בעניין זה? וכמה נתונים סטטיסטיים. אנו מבקשים ללמוד את הסוגיה. נעניק לה דעתנו במלואה.
ק': תהיה זו לי זכות מיוחדת להגיש להוד קדושתך תזכיר כזה. אני מודה להוד קדושתך.
פ': היכן נמצאת משפחתך, מה מצבה?
ק': באמריקה ובבלגיה. אני מודה מאוד להוד קדושתך. [קמתי כדי לצאת].
פ': שמחתי מאוד לפגוש אותך. יברך אותך האל.

כאן הסתיימה הפגישה, אולם קובוביצקי הוסיף וכתב:

גוון קם ואמר באיטלקית לאפיפיור: "האם לצאת?" האפיפיור ענה משהו שמשמעותו הייתה בערך: "מדוע? אין מה להוסיף". הוא הושיט את ידו ואני לחצתי אותה. גוון כרע ברך ונשק לטבעת האפיפיור. יצאנו.

גוון (מאחורי, תחילה בלחש, בהתרגשות ניכרת): "מצוין. עשית עבודה מצוינת. חכם וקולע. אני שמח מאוד. הייתה זו קבלת פנים כפי שמוענקת רק למלך".

במהלך שיחתנו עקב פיוס השנים-עשר אחר דברי בעניין רב, לעתים קרובות חזר עליהם ועל פניו הייתה נסוכה חיבה רבה. הוא חייך חיוך רחב כאשר לחצנו ידיים בעת הפרידה [אולם כאשר הבטתי שוב קבלתי את הרושם, שהיה אות של ניצחון או של לגלוג בחיוכו, אבל ייתכן שאני טועה].

השורות בין הסוגריים המרובעים נמחקו בקפידה, אך ניתן לקרוא אותן אם מתבוננים במסמך היטב.

נראה כי קובוביצקי וגוון היו מסוחררים מנוכחותו של האפיפיור, אבל אולי עם קורטוב ספקנות מצִדו של קובוביצקי. לקוראים בימינו, המצפים לחילוקי-דעות, מפתיעה ביותר הלבביות שבפגישה והטון המתרפס של הנציג היהודי, המשקפים ימים אחרים ומקום אחר. יש כמובן לציין במיוחד את הוויתור-לכאורה לאפיפיור מצִדו של קובוביצקי, שהושמט בגרסה משנת 1967, לפיו בבקשה להשיב את הילדים הוא איננו "מדבר על אלו שהוטבלו בהסכמת הוריהם" - קבוצה שהייתה כוללת, כך יש להניח, אותם ילדים שהפכו ליתומים והטבלתם נעשתה בנסיבות שבהן נשקפה לחיי הילדים סכנה חמורה ביותר. שנים רבות לאחר מכן, כאשר הייתה התקפה כוללת על פיוס השנים-עשר בעקבות המחזה של רולף הוכהוט (Hochhuth), ממלא המקום, חש קובוביצקי לא בנוח וביקש להדגיש (במכתב משנת 1963), כי "גם אם פיוס השנים-עשר לא הרים את קולו, כפי שרצינו שיעשה, הכנסייה בארצות רבות שהיו תחת כיבוש [גרמני] העניקה סיוע ואף גילתה אומץ רב".

קובוביצקי, כפי שראינו, הסכים לשלוח לאפיפיור דוח על הילדים היהודים שנמצאו במשמורת קתולית - אולם לא עלה בידי למצוא מסמך שכזה, ואני סבור שלא נכתב. פסקה במאמר של קובוביצקי, שנכתב שנים רבות מאוחר יותר, מסבירה את אשר אירע. "הבטחתי לאפיפיור תזכיר על שאלת הילדים", כתב.

מאז שיצאתי את ניו-יורק בשלהי דצמבר 1944 לביקור ראשון באירופה המשוחררת, ובמהלך נסיעותי הבאות, קיבלתי תלונות רבות על ילדים יהודים המוחזקים במנזרים בלי שיבוא איש להצילם. התחלתי עתה לשלוח מברקים לכל אלה שהגישו תלונות כאלה וביקשתי שמות, כתובות ופרטים. האם הייתי נמהר מדי בדברי לאפיפיור? או שמא הוחזרו הילדים בינתיים? מכל מקום, למעט מקרים בודדים ומסובכים למדי, התלונות התייחסו כולן ליחידים אשר נקשרו לילד מסוים שנמסר להם וסירבו להחזירו. החומר לא היווה בסיס לתזכיר אל האפיפיור, והילדים הוחזרו בדרכים אחרות.

וכך, על אף שקובוביצקי אינו אומר זאת במפורש, דומה כי הריאיון אצל האפיפיור היה הקשר האחרון שלו עם הוותיקן בעניין זה.

גרהרט ריגנר
העתירה היהודית הישירה השנייה בעניין הילדים הוגשה על-ידי גרהרט ריגנר, מנהל המשרד של הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה, ולוחם נמרץ, כל ימי השואה, למען העם היהודי באירופה הכבושה בידי הנאצים. ריגנר, ממוצא יהודי-גרמני ועורך-דין במקצועו, עקב מקרוב אחר ענייני הוותיקן ופנה אל הכס הקדוש במהלך המלחמה דרך משרדו של הארכיבישוף פיליפו ברנרדיני (Bernardini), הנונציו של האפיפיור בברן. בשלהי שנת 1945 פנה ריגנר בעניין הפליטים היהודים אל מונטיני, אחד מעוזריו הקרובים ביותר של פיוס השנים-עשר בתקופת המלחמה ולימים, האפיפיור פאולוס השישי. ריגנר, כאמור לעיל, היה שותף לחרדה הגדולה לגורלם של ילדים יהודים באותה תקופה. "הבעיה [...] טרדה את מנוחתנו עד מאוד", כתב ריגנר בזיכרונותיו. "צללנו לתהומות של יאוש בשל האובדן הנורא של ילדים יהודים במהלך השואה". ריגנר ראה זאת כ"מלאכת קודש" למצוא את הילדים אשר הוסתרו.

בעידודו של קובוביצקי נפגש ריגנר עם מונטיני בנובמבר 1945 כדי לבקש סיוע בהשבת ילדים יהודים שהוחזקו בידי קתולים. הייתה זו, כך כתב מאוחר יותר, "אחת הפגישות הדרמטיות והעצובות שהיו לי בימי חיי". "אנו, העם היהודי, איבדנו מיליון וחצי ילדים", פתח ריגנר. "אנו אסירי תודה למוסדות הקתוליים ולמאמינים הקתוליים על כל מה שעשו כדי להציל ילדים יהודים ולסייע להם לשרוד", אמר למונטיני, "אולם אנו סבורים שעתה, משחלפה הסכנה, יש להשיבם אלינו. כיוון שאיננו יודעים היכן הם, אנו מבקשים ממך לעזור לנו למצוא אותם". לאחר מכן, לפי ריגנר, החל דיון כואב על אודות המספרים. מונטיני פשוט לא היה מסוגל להאמין לאומדן של ריגנר לגבי מספר האבֵדות בקרב היהודים, וסבר שהוא מופרז. ריגנר נקב במספרים, מדינה אחר מדינה, בניסיון לשכנע את הכומר שהוא טועה. "לא ייתכן", התעקש מונטיני, "הם היגרו כנראה".

לבסוף, אחרי כעשרים דקות של ויכוח סוער כנראה, הצליח ריגנר לחדור אליו. "אני חושב שרק אז התחוורו לו, בפעם הראשונה, ממדי אסוננו". "אני זוכר שהוא נראה נסער מאוד", כתב ריגנר, "אך אין פירוש הדבר שהיה מוכן לסייע לנו. הוא אמר לי, למעשה: 'הודע לי היכן נמצאים הילדים ואני אעזור לך לקבל אותם חזרה'. אני השבתי, פחות או יותר: 'אילו ידעתי, לא הייתי זקוק לעזרתך'". "מה המשמעות של כל הדברים האלה?" שאל ריגנר בסיומו של קטע זה. "אין לי ספק לגבי כוונותיו הטובות של מונטיני", סיכם, "אבל התגובה מעידה, שבמשך כל ימי המלחמה, הוא והדרגים הגבוהים של הכנסייה הקתולית לא הבינו מה קרה. גם אחרי המלחמה הוסיפה להתקיים הבורות לגבי ממדי האסון. זאת האמת הפשוטה בעניין זה". ריגנר מסיים בנקודה זו את הדיון בסוגיה. למיטב ידיעתי, הוא לא דן עם המנהיגות הקתולית בעניין הילדים היהודים עד שנת 1953, שבה התרחשה בצרפת הפרשה שנודעה כ"פרשת פינאלי (Finaly)" [ראו להלן].

הרב יצחק הלוי הרצוג
הפנייה השלישית למען הילדים היהודים הוגשה בחודש מארס 1946 על-ידי הרב יצחק הלוי הרצוג, שהיה אז הרב הראשי של ארץ ישראל וישב בירושלים. הרצוג, בעל זקן ארוך ולבוש כדרך היהודים האורתודוקסים ממזרח אירופה, נולד בפולין, היה גדול בתורה ובתלמוד, בעל אישיות מרשימה וידוע בלמדנותו ובמוצאו משושלת מפורסמת של רבנים ומלומדים. כאיש מבריק ורחב-ידיעות, הוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1936 לאחר מסלול יוצא דופן: הוא למד לימודים גבוהים בסורבון ובאוניברסיטה של לונדון, כיהן כרב של בלפסט ולאחר-מכן של דבלין, והגיע למעלת הרב הראשי של אירלנד. בימיו באירלנד היה מקורב הן אל אימון דה ואלרה (de Valera), הלוחם למען עצמאותה של אירלנד ומי שיהיה נשיאה בעתיד, והן אל הקרדינל ג'וזף מק'רורי (MacRory), הארכיבישוף של ארמה (Armagh) וראש הכנסייה של אירלנד. בזמן המלחמה חזר הרצוג ופנה ללא הרף בבקשות סיוע ליהודים הנרצחים בשואה. הוא פעל יחד עם אנג'לו רונקלי באיסטנבול למען יהודי טרנסניסטריה (Transnistria) וניסה לנצל את שירותיו הטובים של רונקלי כדי להעביר מסרים לוותיקן. בשנת 1944 הוא החל לפעול למען יהודי הונגריה, אך לא הצליח במאמציו להיפגש עם האפיפיור - כנראה בשל החשש כי מפגש מעין זה ישמש את התעמולה הגרמנית, שטענה כי הוותיקן נתון תחת השפעה יהודית.

מיד לאחר המלחמה סייר הרצוג באירופה במשך שישה חודשים, יחד עם בנו יעקב ששימש כעוזרו וכמזכירו, סיור שהחל בוותיקן, על מנת לסייע לניצולי השואה ובייחוד להציל ילדים יהודים. הרצוג נפגש עם פיוס השנים-עשר ביום ראשון, 10 במארס - באופן חריג לנוהג בוותיקן שלא לעבוד בימי ראשון, אך כנראה כמחווה מיוחדת כלפי הרצוג בגלל הדחיפות שבדבר. הפגישה הייתה פרטית, ארכה כמעט שעה והתנהלה כנראה בשלוש שפות: אנגלית, צרפתית ומעט לטינית. על-פי הגרסה של הרצוג, השיחה החלה, במה שהיה מן הסתם רגע חסר-תקדים בדו-שיח היהודי-הקתולי, בפרשנות לפסוק מספר יחזקאל ובו הבטחת האל ("ונתתי לכם לב חדש"), שאותו ציטט האפיפיור בנאום פומבי שנשא כמה ימים קודם. הרצוג אמר לאפיפיור, כי בהבטחת הפסוק ל"לב חדש" נעשה שימוש באות למ"ד שנועדה לסמן, שהלב חדש אינו ניתן כלאחר יד, אלא מוענק "כפי שמעניק אדם מתנה לחברו [...] מתוך שותפות ורצון מצד המקבל". לא נמסר אם האפיפיור הסכים לדברים, חלק עליהם או הוסיף פרשנות מלומדת משלו.

לאחר שעמדו מן הסתם איש על טיבו של רעהו, עברו השניים אל העניין שלמענו נפגשו. לפי התיאור שנמסר על-ידי תומכיו של הרצוג, הוא שרטט בקווים כלליים את התוצאות ההרסניות של השואה מבחינת העם היהודי, אשר סבל "את ייסורי האנושות". על-פי הגרסה היהודית, קרא הרב לאפיפיור "להכות על חטאי הנצרות כלפי עם ישראל במרוצת הדורות ולרדת לחקרה של הבעיה היהודית". בהתייחסות ליתומים היהודים שהיו עדיין בידי קתולים הביע הרצוג הכרת תודה עמוקה על הצלתם בשם "עם ישראל", אך ציין גם כי יהודים לא יוכלו להשלים עם כך שהצעירים יישארו "מנותקים כליל ממוצאם". "החל מהיום כל ילד מסמל בעינינו אלף ילדים [...] ואילו לכנסייה הנוצרית, ולה מיליוני מאמינים, מספרים כאלה הם זעומים". הוא ביקש את עזרת האפיפיור בהשבתם, ובייחוד ביקש מן האפיפיור לקרוא לכל הכמרים לגלות את הנוכחות ואת המקום שבו נמצאים ילדים יהודים בידי קתולים. מכאן עבר הרצוג לתאר את התוצאות האיומות של השואה בפולין, לרבות אנטישמיות שמוסיפה לתת אותותיה ואת השרידים הזעומים והאומללים של הקהילה היהודית במדינה זו.

פיוס השנים-עשר, לפי תיאור זה, "נסער כששמע את גודל האסון של העם היהודי", והביע הן את תדהמתו לנוכח האנטישמיות המתמשכת והן את "השתתפותו העמוקה בצערם של בני עמנו". אשר לילדים, האפיפיור ביקש מהרצוג "תזכיר מפורט" בעניין, ואותו "הוא הבטיח לשקול בכובד הראש הראוי לעניינים כאלה". הרצוג כמדומה סבר, שהאפיפיור נהג זהירות מופרזת. "ביקשתי ממנו להוציא צו [כלומר, פנייה מקיפה אל הכנסייה בעניין] אולם הוא היסס מלתת לי זאת. אומרים שהוא דיפלומט. באופן דומה נאמר פעם על רב מסוים כי הוא פיקח, ואני אמרתי: 'רב לא צריך להיות פיקח, עליו להיות חכם'. האפיפיור פיקח, הוא הבטיח לסייע לי אם אתקל בקשיים ואמר שעלי לפנות אל הוותיקן".

יומיים לאחר מכן, יחד עם הרב דוִד פראטו, שהתמנה זה מקרוב לרב הראשי של רומא, בא הרצוג שוב אל הוותיקן לשיחות נוספות עם מזכירי הוותיקן וכדי למסור את "התזכיר". מסמך זה, המנוסח כמכתב ובו השתפכות של הכרת תודה לכס הקדוש ולפיוס השנים-עשר באופן אישי, הוא לדעתי הטקסט אשר צוטט לעתים כה קרובות בפולמוס סביב לשאלת הילדים היהודים, ובאופן כללי, כדי להציג את פיוס השנים-עשר כמציל יהודים בתקופת השואה. "בהתאם לרצון שהבעת בתום הריאיון שהואלת להעניק לי בטובך", פתח הרצוג, המכתב הוא "פנייתי אליך בשם עם ישראל כולו". ואז מופיעים דברי התודה: "העם היהודי יזכור לעד מתוך הכרת תודה עמוקה את העזרה שהוענקה בזמן הרדיפות הנאציות לרבים כל כך מבניו הסובלים על-ידי הכס הקדוש בכלל ועל-ידי עשרות בישופים וכמרים קתוליים ברחבי אירופה". הרצוג הוסיף וניסה שוב לבקש את סיועו של פיוס כדי להבטיח את "השבתם של כל הילדים האלה לעמנו", שכן "יש להחזיר אותם אל כור מחצבתם".

כפי שנהג עם קובוביצקי ועם ריגנר, גם הפעם ביקש הוותיקן פרטים, וגם במקרה זה כמו בשני קודמיו, התקשה העותר להשיג ולהציג אותם. המרב שיכול היה הרצוג לעשות בתזכיר מן ה-12 במארס היה לטעון, כי "מספר רב" של ילדים "טרם שבו". בפולין, להערכתו, "לפחות שלושת אלפים ילדים יהודים נמצאים עדיין במנזרים קתוליים ואפילו בבתים פרטיים של קתולים". המאמץ העיקרי של הרצוג, כפי שהיה עם שני העותרים היהודים הקודמים, היה מוקדש להשגת גישה אוהדת מצד האפיפיור לניסיון, שלא היה עדיין מאורגן כהלכה ולא ברור דיו, להשבת הילדים. מכאן נבעה הדחיפות, אבל גם היעדר הפירוט המדויק ודרישות ספציפיות במכתב: הוא אפילו לא ביקש בו מן האפיפיור הנחיה כללית ברורה אל כל הכנסיות בעניין זה.

לפי הדיווח היהודי משנת 1947 נאמר להרצוג שוב בביקורו השני, כי הוותיקן ישקול את הבקשה להנחיה כללית מצד האפיפיור. האפיפיור הבטיח להרצוג, שאם יגלה הרב בנסיעותיו הבאות ילדים יהודים הנמצאים במוסדות קתוליים, וייתקל בקשיים להוציא אותם משם, הוא יוכל לבקש את התערבותו של הוותיקן וזו אכן בוא תבוא. אולם, "הוצג תנאי", נאמר בדיווח, "שהרב עצמו יחקור את המקרים". ועוד מוסיף המסמך: "בזאת ניתנה לו [להרצוג] הרשות להסתמך על דברי האפיפיור במפגש עם מאמינים מכנסייתו. יש לציין בצער, כי הבקשה לפרסום איגרת אל מנהיגי הכנסיות לא נענתה אף פעם". שמואל אבידור הכהן, בספר יחיד בדורו, מסכם ואומר, שאיגרת כזו אמנם לא נכתבה, אך במקרים רבים הצליחה ההתערבות האפיפיורית לשכנע מוסדות קתוליים להחזיר ילדים יהודים. לדברי אבידור הכהן, הרב הרצוג אסף מאות ילדים בני כל הגילים ממנזרים וממשפחות קתוליות, אם כי היו מוסדות ויחידים שסירבו להחזיר את יתומי השואה לידי נציגיו של העם היהודי.

מיד לאחר ביקור זה אצל האפיפיור יצא הרב הרצוג לסיור בקהילות היהודיות החרבות, ולעתים נסמך על הצהרת התמיכה של האפיפיור במאמציו לשכנע רשויות קתוליות לסייע לו בהשבת ילדים יהודים. "המסע של האב ובנו [בשנת 1946] אל אירופה החרבה, אל היהדות שלא היתה עוד, היה מסע עגום ונורא", כותב מיכאל בר-זוהר בביוגרפיה של יעקב הרצוג (צפנת פענח, עמ' 59). לדברי יעקב הסתיימה המשימה בהצלתם של 1,000 ילדים - הודות למאמציהם הם ולסיוע מגורמים רבים, לרבות ראשי ממשלה ושרים בכירים. וכאן אנו חוזרים אל המסמכים שנזכרו בראשית המאמר ואל המחלוקת שהם מוסיפים לעורר.

התחנה הראשונה של הרצוג הייתה פריס, שם נפגש עם ידידו הוותיק רונקלי שהיה כעת הנונציו בצרפת. "הוא שמח מאוד לראותני", דיווח הרב, "כמעט אמר 'שהחיינו' ואז חיבק אותי בשמחה. סיפרתי לו הכול והוא הבטיח לעזור". אבל אפילו רונקלי חייב היה לנהוג בזהירות, לדברי הרצוג. "הוא חושש לדון עכשיו בפומבי בנושא, אבל הוא יפעל באופן דיפלומטי. הוא הבטיח לי שיכנס [את הבישופים הצרפתים] וידרוש מכל אחד מהם לפעול בעניין באזור שלו". רונקלי כנראה אסף את דעותיהם של עמיתיו הבישופים, ובשלהי אוגוסט התייעץ עם הלשכה המדינית בוותיקן כיצד להגיב. תשובתו של טרדיני לרונקלי בספטמבר 1946, שהיא הבסיס לטיוטה המקורית של התזכיר לבישופים בצרפת, הכילה את ההנחיות הללו, בעקבות התייעצות עם הלשכה הקדושה לגבי הפרשנות התאולוגית כיצד לנהוג, בייחוד לגבי ילדים יהודים שהוטבלו. טרדיני החל את דבריו, כזכור, בהתרעה: "הוד מעלתם [רבי הכהונה בלשכה הקדושה] החליטו, שמוטב אם אפשר לא לענות כלל לרב הראשי של ארץ ישראל".

סיכום
למרבה המזל, דבריו הלא-מועילים של טרדיני שיצאו מרומא לא היו כל הסיפור וגם לא סופו. אני סבור, כי המפגש בין קתולים ליהודים בעניין הילדים היהודים לאחר השואה היה רק רכיב קטן אחד שסייע להגדרת היחסים בין שתי הקבוצות בתקופת מעבר - בין מפגשים מתסכלים לעתים בימי מלחמת העולם השנייה לבין השיפורים האדירים שחוללה מועצת הוותיקן השנייה חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. ואין ספק שהשואה, גם אם לא הוזכרה במפורש, עמדה במרכז התמורה. "לאחר סופת המלחמה", כותב ג'אני ואלנטה, "ולנוכח [...] סערת הרגשות של כאב, של אמון פגוע, של משברי זהות מתישים, אשר ליוותה את שורדי המלחמה", התמודדו אנשי הכנסייה רמי-הדרג והיהודים שהוזכרו כאן עם הצורך לגבש סדרי עדיפויות ויחס הולם זה אל זה. לאף אחד מן האישים שהיו מעורבים בפרשה הכאובה והדחופה שנדונה כאן לא הייתה ידיעה שלמה של העובדות, ואיש מהם לא היה מסוגל לגשר על התהום הדתית והתרבותית אשר הייתה פעורה במשך מאות שנים. אולם, בחינה מדוקדקת של הפרשה מלמדת, כי משני הצדדים נעשו מאמצים להגיע להבנה. עניין הילדים היהודים לאחר המלחמה חושף, בסופו של דבר, לא שתי קהילות שאינן מתקשרות זו עם זו, אלא מידת-מה של כוונות טובות, אי-הבנה ממושכת, וכן - באורח טרגי - גם מעט אינטרסים שהיו עדיין מנוגדים זה לזה.

בשביל היהודים היה עניין הילדים נואש ובהול בגלל המחויבות כלפי בני עמם שהתנסו בסבל כה נורא. "איזה חורבן, איזו בדידות, איזו שממה!" כתב יעקב הרצוג על מסעו עם אביו בשנת 1946. "המראה עצמו די בו כדי לשנות את הסולם המקובל של ערכים אנושיים, ואדם יכול להציל עצמו מלהתרסק בתהום הייאוש המוחלט רק על-ידי היאחזות באותו צור נצחי שצילו חסה על מסענו בשבילי היסטוריה" (שם, עמ' 59). אף כי לשלושת המנהיגים שנדונו כאן היה מידע רב יותר מאשר לרוב היהודים האחרים, איש מהם לא תפש לאשורו את עניין הילדים הניצולים. איש מהם לא ידע את מניינם, את מיקומם, כמה מהם היו בידי הקתולים, כמה מהם הוטבלו, ואילו מכשולים יש לעבור על מנת להשיבם אל העם היהודי. מבחינה מעשית הם היו חסרי-אונים. לאחר האסון היהודי הגדול ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת, הדבר היחיד שיכלו לעשות היה להשמיע קול זעקה על התממשותו של חלום הבלהות התמידי של היהודים - שהנוצרים ייקחו מהם את ילדיהם. שלושת העותרים התייחסו אל מקבלי ההחלטות בוותיקן ובכנסייה בחשדנות, אולם גם מתוך תקווה וברגשות מעורבים. ריגנר והרצוג אפילו לא הזכירו את עניין הטבילה, כיוון שידעו מן הסתם עד כמה הוא רגיש מבחינתה של הכנסייה; קובוביצקי כן הזכיר אותו, כפי שראינו, אבל בהקשר של שלילת תביעות מצד היהודים על "אותם [ילדים] שהוטבלו בהסכמת הוריהם". כל השלושה, חשוב לומר, סברו שבני-שיחם הקתולים פועלים בתום לב, אם כי שלושתם גם האמינו, שהכנסייה לא תפשה את ממדיה של הטרגדיה היהודית וכי יש להמריץ אותה לפעול בעניין.

מצד הוותיקן, לדעתי, עוררו פניות המנהיגים היהודים אהדה מסוימת - באיחור רב, כמובן, במקרה של מונטיני, אשר חרף כל מה שראה ושמע בשנים הקודמות, היה זקוק כנראה לעימות הנוקב עם ריגנר כדי להודות שהתרחשה שואה. אבל יש לציין, שריגנר האמין בתום הלב של מונטיני. אכן דומה, כי כל שלושת האישים היהודים שנדונו כאן סברו, שבכירי הכנסייה נוהגים בתום לב. עם זאת, אין פירוש הדבר שהכנסייה הייתה מוכנה לפעול כפי שקיוו היהודים. לוותיקן היו הסתייגויות של ממש לגבי החזרת ילדים יהודים שהוטבלו מחד גיסא, וספקות לגבי התביעות למשמורת שהוגשו על-ידי ארגונים יהודיים מאידך גיסא. יש להניח, כי אילו התלכדו שני הדברים יחד, כך מעידים המסמכים, הייתה הכנסייה מתבצרת בעמדתה.

לגבי הסוגיה הראשונה, הטבילה, הנחיותיו של הכס הקדוש שהועברו על-ידי טרדיני לא היו שונות במידה ניכרת מן ההנחיות שהוצגו בטיוטת החוזר לבישופים הצרפתים: על הכנסייה לבחון את הנסיבות בכל מקרה ומקרה, משום שילדים שהוטבלו כהלכה אמורים לקבל חינוך נוצרי. מובן, שיהיה זה "עניין אחר" אם ההורים ניצלו - אם כי לא נאמר כיצד בדיוק ינהגו במקרה כזה, ואם הכוונה היא ל"הורים" או ל"קרובי משפחה". לא נעשה מאמץ, ודאי לא מאמץ פומבי, להפיג את החרדה שרווחה בקרב היהודים.

באשר לתביעות המשמורת מצד ארגונים יהודיים, הן שהיו המקור להסתייגויות בתזכיר של טרדיני, ולא תביעותיהן של משפחות יהודיות. בעניין זה חשוב לזכור, כי הוותיקן לא היה היחיד שלא תפש את מלוא המשמעות של התביעות כצו לאומי - על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה, שכוונתם המוצהרת של כמה מהארגונים הללו הייתה לקחת את הילדים לארץ ישראל, תכנית שהצטיירה כמסוכנת בעת ההיא בעיני רבים ומנוגדת לאינטרסים של הוותיקן באזור. לפיכך, למרות הפניות הנואשות מצד ארגונים יהודיים, נהג הוותיקן בזהירות: יש לבחון כל מקרה לגופו; הכס הקדוש צריך לבחון את השאלה מבחינה תאולוגית; ובסופו של דבר, אי-אפשר למסור את הילדים לארגונים "שאין להם זכות עליהם" - בלי לפרש את הדבר. וכמובן, אין להעלות דבר על הכתב - אין להבטיח לעם הסובל שום הבטחות על הנייר.

כמו בימי השואה עצמה, גם עתה לא מיהרו אנשי הכנסייה להוציא הנחיות מפורשות למוסדות קתוליים מקומיים כיצד לפעול בעניינים יהודיים. ההוראות של טרדיני לכנסייה הצרפתית הותירו, כאמור, מרחב רב לפרשנות מקומית. אולם קריאה כוללת אל הכנסיות המקומיות, לעזור לעובדי סעד יהודים שחיפשו ילדים יהודים, לא באה בחשבון. מבחינת הוותיקן, מוסד כה שמרני בעניינים הנוגעים לסמכותו, בקשתם של הנציגים היהודים שהאפיפיור יפרסם הנחיה בעניין זה לכנסייה הקתולית כולה, נראתה מן הסתם מופרכת בעליל. איש ממנהיגי הכנסייה שהוזכר כאן, אפילו לא רונקלי, לא היה מוכן לחרוג מתחום סמכותו המקובל כדי להזכיר למאמינים מה קרה ליהודים ולרכך את התוצאות ארוכות-הטווח של האסון הנורא. אנשי הכנסייה הקתולית ידעו היטב, שכמרים והדיוטות רבים לא חשו אהדה כלפי יהודים, ולפיכך הם חששו מלקבוע מערכת יחסים חדשה ונועזת עם הממסד הדתי היהודי או עם "העם היהודי", שבשמו פעלו שלושת העותרים. משום כך נהגו בשלושתם באדיבות, אולם נראה כי שלושתם חשו שפניותיהם לא נענו באופן מלא או בהתלהבות.

העניין הציבורי בהשבת הילדים היהודים לאחר המלחמה דעך ברוב המדינות כעבור שנים אחדות, וחזר והתלקח בעיקר בצרפת עם "פרשת פינאלי" בראשית שנות החמישים: היהודים הגישו דרישה לכנסייה הקתולית להחזיר שני אחים יתומים, והכנסייה במהלך הפרשה השתמשה בטבילה כטיעון להשארת הילדים בידי קתולים. במקרה זה הכנסייה בסופו של דבר ויתרה והילדים הוחזרו. למעט האחים פינאלי, לא היו בצרפת כמעט, אם בכלל, פרשות שנגעו לחזקה על ילדים יהודים שהוטבלו - עובדה שבגללה הגדיר ציד-הנאצים וההיסטוריון סרג' קלרספלד (Klarsfeld) את עניין הילדים הניצולים כ"סערה בכוס מים".

במהלך השנים 1945 ו-1946 נמסרו ילדים יהודים שהיו בידי קתולים לארגונים יהודיים ללא קושי. היו כמובן אחדים שלא הוחזרו - אולם למיטב ידיעתי התקבלו ההחלטות במקרים אלה ברמה המקומית, לכל מקרה היו נסיבות מיוחדות, ורק מעטים מהם זכו בפרסום. ראינו, שקובוביצקי הגיע למסקנה, שלהנהגה היהודית אין חילוקי-דעות עם ההייררכיה הקתולית בשאלה זו. הרב הרצוג נתקל אמנם בסירוב כאשר ביקש להגדיר כללים לגבי השבת ילדים בצרפת; אולם בסיור שערך באירופה בשנת 1946 הוא ציין לטובה את תמיכת האפיפיור בעניין הילדים, והדבר הביא מן הסתם תועלת. לא התנהלה כל מערכה בקרב הדרגים הגבוהים של הכנסייה הקתולית "לחטוף" ילדים יהודים בשנים 1946-1945. אבל, גם לא יצאה קריאה גדולה מאותם חוגים להכיר בסבלותיו של העם המתייסר ולהקל עליהם. שיפור ביחסים יבוא באמצע שנות השישים הודות למועצת הוותיקן השנייה. המשא ומתן שתואר כאן היה צעד אחד לעבר מטרה זו.

***

תרגמה מאנגלית: אירנה קנטורוביץ'

אני מבקש להודות לאוהד אברהמי, שולמית אליאש, דן הלר, שירה הרצוג, ובייחוד לשרה פלמור, על סיועם בהשגת החומר הארכיוני הישראלי. על הערותיהם לטיוטה קודמת של המאמר ברצוני להודות לג'ון קונוויי (Conway) ולאח ג'רלד פ' פוגרטי (Fogarty).


פרופסור מיכאל ר' מארוס מופקד על הקתדרה ללימודי השואה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טורונטו בקנדה והיה חבר בוועדה הבינלאומית לחקר התנהלות הוותיקן בתקופת השואה. בעברית התפרסם הספר שחיבר יחד עם רוברט פקסטון, משטר וישי בצרפת והיהודים, תל-אביב 1989.
גרסה אנגלית של המאמר תראה אור בכתב העת Holocaust and Genocide Studies.

דוא"ל: michael.marrus@utoronto.ca


לקריאה נוספת:
שמואל אבידור הכהן, יחיד בדורו: מגילת חייו של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ראש רבני ישראל, ירושלים 1980.

מיכאל בר-זהר, צפנת פענח: חייו ומותו של נסיך יהודי - ד"ר יעקב הרצוג, תל-אביב 2003.

יצחק גולדשלג (עורך), מסע ההצלה (שבט תש"ו-תשרי תש"ז): מסעו של הרב הראשי לא"י, ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג באירופה, ירושלים 1947.

שאול פרידלנדר, עם בוא הזכרון, ירושלים 1980.

אריה ל' קובובי, אם אשכחך השואה: נאומים והרצאות, ירושלים 1967.

Nahum Bogner, "The Convent Children: The Rescue of Jewish Children in Polish Convents during the Holocaust", Yad Vashem Studies, XXVII (1999), 235-285.

Madeleine Comte, Sauvetages et bapt?mes: Les religieuses de Notre-Dame de Sion face ? la persecutions des juifs en France (1940-1944), Paris 2001.

Deb?rah Dwork, Children with a Star: Jewish Youth in Nazi Europe, New Haven 1991.

Saul Friedlander, Pius XII and the Third Reich: a Documentation, London 1966. (French edn. 1964).

Katy Hazan, "R?cup?rer les enfants cach?s: un imperative des oeuvres juives dans l'apr?s guerre", Archives juives, 37/2 (2004), 16-31.

David I. Kertzer, The Kidnapping of Edgardo Mortara, New York 1997.

Catherine Poujol, Les enfants cach?s: l'affaire Finaly, Paris 2006.

Nechama Tec, Jewish Children: Between Protectors and Murderers, Washington 2005.

Andrea Tornielli e Matteo L. Napolitano, Pacelli, Roncalli, e i Battesimi della Shoah, Casale Monferrato 2005.

http://www.vaticanfiles.net/intelligence2.htm