משפחה/מינה עפרון – דברים לזכרה דברי הבת, ד"ר יונית עפרון:
מינה עפרון לבית זילברדיק, אימא שלי, נולדה בינואר 1940 בתל-אביב. למן נעוריה בלט הכישרון המוסיקלי שלה ובמהלך שירותה הצבאי אף קיבלה היתר מיוחד ללמוד באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל-אביב. אימא לא הפסיקה לנגן אך שבה לאוניברסיטה כדי ללמוד את רזי הלשון העברית, אהבה נוספת וגדולה מאוד שלה. היא המשיכה ללימודי הדוקטורט, אותו כמעט והשלימה לפני מותה.
אימא אהבה את עבודתה באוניברסיטה הפתוחה בכל ליבה. היא הצטרפה למשפחת האו"פ כמרכזת הוראה סמוך להקמת האוניברסיטה, וחלקה מסקרנותה ומן הידע העצום שלה גם כעוזרת מחקר לפיתוח קורסים בלשון ובבלשנות. כילדה אני זוכרת את הלהט שלה בכל פעם שדיברה על הסטודנטים "שלי", בעומדה מולם במפגשי הנחיה ובבודקה את מטלותיהם. עד היום אני פוגשת סטודנטים ותיקים של האו"פ הזוכרים את הלהט הזה ואת מסירותה של אימא להוראה ולמחקר. תלמידים, בני משפחה וחברים זוכרים את ההתרגשות הגדולה שנשמעה בקולה ואת הניצוצות שנצצו בעיניה בכל פעם שהתבקשה להסביר סוגיה לשונית. כולם מספרים עד כמה העשירה את עולמם.
כעובדת האו"פ בעצמי אני נתקלת שוב ושוב בחברים שעבדו עם אימא ומציינים את יופייה העדין, את חיוכה -- אותו כינה אבא "חיוך המינה ליזה", את עדינותה ואת רצינותה המקצועית. כבתה אני זוכרת גם את צחוקה המתגלגל ואת האהבה הנרגשת שרחשה לבנותיה, לבעלה - עמו חלקה סקרנות אינטלקטואלית עצומה - להוריה ולאחיה ולחבריה הרבים. "עם אהבה שכזו אני אנצח את הסרטן", היא אמרה. "אני יודעת שזו מלחמה, אך אני מביטה לסרטן בעיניים ובוודאי שאנצחו".
אימא נפטרה ביולי 1996. אנו אסירי תודה למשפחת האו"פ על שלא שכחה אותה - לא בשעותיה הקשות וגם לא 16 שנים לאחר מותה. תודה.
יהי זכרה ברוך