שלוש חלופות למודל נצל־הדר
חלופה I – מודל שגב
ועדת האלוף שגב הייתה ועדת מומחים מקצועית שמינה הצבא, והיא הגישה מסקנותיה ב־2007. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הצה"לית שוועדה דנה באופן יסודי ומקיף במודל שירות הנשים לקראת העשור הבא.3 הוועדה כללה 26 מומחים, וערכה ראיונות עם מאות חיילות, קצינים ועדים מומחים. הדוח המלא נפרש בסופו של דבר על פני 960 עמודים.
הוועדה קבעה כי על צה"ל לבטל את מודל השירות המקובל, ולאמץ במקומו מודל כוח אדם הפועל לפי עקרון "האדם הנכון במקום הנכון", שעל פיו "גברים ונשים ימוצו בשירות באופן זהה, לפי קריטריונים ענייניים המשקפים את צורכי צה"ל, את מרצם, יכולותיהם ותכונותיהם האישיות של המתגייסים ולא את מינם."
עיקרי ההמלצות היו:
א. שינוי הדרגתי שיוביל להשוואת משך השירות של נשים וגברים.
ב. איחוד מערך המיון וקביעת קריטריונים לא מגדריים לשיבוץ בתפקיד.
ג. פתיחת כל תפקידי הלחימה בפני נשים בתהליך הדרגתי ומושכל שיאפשר ללוחמות למצות את יכולותיהן, ובתנאי שלא יונמכו סיפי הכשירות.
ד. עיגון שישה מבחנים לקביעת אופיו ומהותו של התפקיד,4 המאפשרים סגירת תפקידים בפני נשים, וכן הפעלת מנגנון חיצוני לצבא שיאשר סגירת תפקידים.
ה. עיגון המפגש בין חיילות לחיילים דתיים תחת כללי השילוב הראוי המקוריים (נוסח 2002).5
ו. הצבת יעדים ומכסות לקידום קצינות לדרגים בכירים.
ז. ביצוע הליכי התאמה מגדרית (Gender Mainstreaming) לתהליכים, פרקטיקות ומבנים צבאיים אשר אינם מאפשרים לנשים לממש את פוטנציאל התרומה שלהן.
בעינינו, מודל ועדת שגב, שלא זכה מעולם לדיון מהותי בצבא, הוא המודל הנכון, הראוי ואולי אף המובן מאליו לשירות נשים. זהו המודל היחיד שעומד בדרישות חוק שירות ביטחון תיקון 16א ובעקרון השוויון המעוגן במשפט הישראלי; והוא גם המודל המתאים ביותר מבחינה תועלתית, ותורם ישירות ליעילות הצבא.
מודל זה מממש את האיזון הנכון בין חובה לזכות, מגשים את ההבטחות הגדולות של הצבא הנתפס כצבא העם, ובכך מחזק את הלגיטימציה של המודל כולו לעתיד. זוהי לדעתנו נקודה מרכזית. אנו רואים במודל שירות החובה במיטבו אבן יסוד נורמטיבית לחברה דמוקרטית, שוויונית וסולידרית, ומודל שגב מגלם אפשרות זו בצורה המלאה ביותר.
לכן מודל שגב איננו מודל מגדרי של כוח אדם, ואיננו מודל לשילוב נשים בצבא בלבד, אלא הגשמת ההבטחה של מודל גיוס החובה, הבטחה שמעולם לא קוימה במלואה. הוא מניח תשתית לשילוב שוויוני של כלל הזהויות החברתיות בישראל, מתוך הבנה שהצבא הוא מוסד מדינתי־רפובליקני (כפוף לשילוב אזרחים ערבים) שבו חובה וזכות כרוכות זו בזו, וממנו נגזרת הלגיטימיות של השותפות החברתית כולה. יתר על כן, מודל שגב אינו רק מקדם שוויון לנשים, אלא גם לגברים, ביוצרו בסיס צודק יותר לחלוקה בנטל. אין כל סיבה שגבר ישרת בתפקיד קרבי בניגוד להעדפותיו, רק כי נשים, הכשירות לפחות כמוהו לשרת בתפקיד זה, מנועות מלאייש את התפקיד בשל אפליה מגדרית. מנקודת מבט זו, מודל שגב הוא מודל רצוי, גם אם נשים ימצאו עצמן משרתות בתפקידים נוחים פחות מאלו שהמודל הנוכחי מאפשר.
ההתעקשות על שוויון בנגישות לתפקידי לחימה אינו נובע ממניע מיליטריסטי ואינו נשען על התעלמות מההכרה שתפקידי לחימה אינם בהכרח מקנים מוביליות בשדה האזרחי, ודאי לאור השינויים המבניים בשוק העבודה הישראלי. שני טעמים להתעקשות זו: ראשית, ערכו של הצבא, תדמיתו והמוניטין שלו עדיין קשורים במידה מכרעת לדמות הלוחם הקרבי ומסומנים באמצעותו, גם אם יש בכך שחיקה וגם אם כובד המשקל עובר לתפקידים הטכנולוגיים. לפיכך, הדרה של קבוצה כלשהי ממשאב סמלי שמקנה המדינה אינה מקובלת. שנית, ככל ששיח המדיניות מגביל את נגישותן של נשים לתפקידי לחימה, עצם הנגישות הופכת למסמן של שוויון, שעם הפרתו אין להשלים. בסיכומו של דבר, זכותן של נשים, כאזרחיות המדינה, לשרת בכל תפקיד צבאי אינה דורשת הוכחה או נימוק.
למרות זאת, אין לטעות בנאיביות ליברלית ולחשוב כי אימוץ המודל לבדו ישווה לחלוטין את מעמד הנשים בצבא למעמד הגברים. הצבא הוא מוסד פטריארכלי מובהק, רווי פרקטיקות מגדריות מן היסוד. גם אם כל התפקידים ייפתחו לנשים על פי קריטריונים שווים, לא תבוטל מיידית התרבות הארגונית המשמרת את ההדרה. עם זאת, יש להדגיש כי פרקטיקות אלה משגשגות בתוך מבנה כוח אדם פטריארכלי ומשטר שיח שמצדיק אותו. כאשר המבנה ומנגנוני ההצדקה יוסרו, יהיה קל הרבה יותר למגר את אותן פרקטיקות ולצמצם את השפעתן בפועל. לדוגמה, ככל שהתעצם השילוב של נשים בתפקידי לחימה, כך גבר גם ביטחונן העצמי. בשיח המתהווה, הנשים אינן מופיעות כבעבר כחיקוי חיוור של הגברים, לדוגמה בלבישת מדי גברים, והן אינן מהססות עוד להציג עצמן כלוחמות נשים, לרבות באמצעות לבוש בעל סממנים נשיים.6
יתרונו הגדול של מודל שגב טמון אפוא בכך שהוא איננו רק תיקון מבני, אלא גם הוויה מעצבת תודעה. כאשר המוסד עצמו יתייחס לנשים כשוות־ערך לגברים באופן המיושם בפרקטיקה ממשית ולא בסיסמאות צה״ליות, גם הנשים עצמן ישתחררו ממשטר השיח המגדרי הקיים7 (ראו הרחבה להלן) ויראו בעצמן שוות־ערך.
חלופה II – שירות חובה-התנדבותי לנשים
אם כן, מודל שגב הוא מודל הגיוס הרצוי ביותר. אך אם יעמוד הצבא בסירובו לאמץ אותו במלואו, הרי שיש היתכנות למודל נוסף המאזן בין החובה לזכות גם בתנאים אלה. זהו מודל רצוי הרבה פחות, אך אפשרי – שירות חובה-התנדבותי לנשים.
באופן מעשי, המשמעות של שירות חובה-התנדבותי לנשים היא כי חובת הגיוס תחול על כלל הנשים בישראל, אולם כל אחת תקבל רשימה של תפקידים צבאיים ותפקידים בלתי צבאיים שאליהם תוכל לבקש להשתבץ על פי רצונה, כפוף לעמידה בקריטריונים מיוניים. צה״ל לא יהיה רשאי לשבץ מלש״בית בתפקיד שבו לא ביקשה לשרת, אפשרות שאינה נתונה לגברים. הרשימה תכלול גם תפקידים הנחשבים כיום כחלק מהשירות האזרחי, ושיש בהם תרומה ביטחונית או תרומה חברתית. מנגד, לא תחול על הצבא החובה לפתוח לשיבוץ תפקידים שבהם הוא אינו מוצא לנכון לשלב נשים.
החיסרון הבולט של המודל הזה הוא בכך שהמדינה מכירה רשמית בחלוקת העבודה המגדרית שמתחזק הצבא, ומקנה לגיטימציה למוסד המדינתי המרכזי לסמן נשים ככוח אדם "סוג ב". בעינינו זהו חיסרון חמור המהווה נסיגה מהותית במאבק לשוויון זכויות לנשים. חיסרון נוסף הוא הגבלת יכולתן של נשים להמיר את ההון הצבאי הנרכש בתפקידי לחימה ובתפקידי יוקרה להון אזרחי.
עם זאת, בהנחה שהצבא ימשיך לדבוק במדיניותו המפלה, וכי הערוץ הצבאי־הרואי לרכישת הון חברתי חסום בפני נשים גם כיום, מודל זה מציע איזון חדש והוגן יותר בין החובה לבין הזכות. הצבא אינו יכול לדרוש מנשים את מלוא החובה – כולל החובה להשתבץ לפי ראות עיניו – כל עוד אינו מעניק להן את מלוא הזכות לשרת בכל תפקיד. במודל המוצע ייווצר איזון לגיטימי יותר.
יתרון נוסף הוא שהצבא לא יוכל להמשיך בבזבוז כוח האדם הנשי, כפי שקורה כיום. קשה להאמין שנשים יביעו רצון לשרת בתפקידי סרק פקידותיים ומנהליים, שמתקיימים בעיקר במטרה לשמר את הלגיטימציה של מודל גיוס החובה. במקום זאת הן יבקשו להשתבץ בתפקידים שיש בהם ערך ותועלת, הן עבור הצבא והן עבורן. מצב כזה יחייב את הצבא, התלוי לחלוטין בכוח האדם הנשי, להציע לנשים תפקידים אטרקטיביים ולחזר אחריהן, במקום לראות בהן כוח אדם משני ומובן מאליו.
כדי לגייס את הנשים לשורותיו, ייאלץ הצבא להציע להן לא רק תפקידים אטרקטיביים, אלא גם תנאים אטרקטיביים: התאמות מגדריות במסלולי קידום ובתנאי השירות. לנשים שלא ימצאו תפקיד צבאי הולם יוצעו חלופות הוגנות: הן יוכלו לתרום תרומה ממשית ולמצות את יכולותיהן במסגרות אחרות – בגופי הביטחון, החירום וההצלה, במערכת הבריאות ובמערכות החינוך.
חלופה III – השארת המצב הקיים
השארת המצב כפי שהוא היא חלופה אפשרית. הצבא ימשיך להצהיר על רצונותיו לקדם שילוב שוויוני של נשים, אך יעשה זאת בדרך הססנית, מלווה בפיילוטים, מתוך התחשבות באילוצים שמציבים שחקני מדיניות אחרים (ראו להלן). השילוב ימשיך להיות נתון לבקרה של ארגונים פמיניסטיים, לא אחת באמצעות פנייה לבג"ץ, אשר בעצמו פועל בצורה מדודה, שלא לומר הססנית. נשים ישקלו אם לשרת בצבא מפלה, ואם כן – כיצד. גם אם הסיכוי לכך אינו גבוה, אפשרי מאוד שאם המודל יישאר ללא שינוי, יעמוד גיוס החובה בפני סכנת קריסה, לאור הגברת דפוסים שונים של התנגדות נשים לשרת בצבא מפלה.
הצעדים המשותפים לחלופות
בעוד ההכרעה בין החלופות המוצעות לעיל היא בין היתר ערכית ואסטרטגית, נדרש לנקוט פעולות המשותפות לשלושתן:
גיבוש מאוזן של פרופיל הלוחם או הלוחמת, שבו ניתן משקל ליכולות שאינן גופניות, דוגמת דיוק, סבלנות ועוד.
בדיקות עומק למסלולים שלכאורה פתוחים בפני נשים אך שיעור ההצלחה שלהן בו הוא נמוך, דוגמת השיעור הנמוך של שילוב נשים בצוותי האוויר (לעומת הצלחתן היחסית בצוותי הים).
בניית מסלולי קידום לקצינות, שאינם מחייבים שירות קרבי.
בניית מסלולי שירות לקבוצות ייחודיות, דוגמת נשים שעזבו את העולם החרדי.
העמקת ההטמעה של הראייה המגדרית בפרקטיקות הצבאיות.
שילוב נושאים מגדריים במסלולי ההדרכה.
ביטול קיומם של תפקידים המאוישים רק על ידי נשים או בעיקר על ידן (כמו תצפיתניות).
פיקוח על הפצת תכנים חינוכיים־דתיים הפוגעים בכבודן של נשים.
חלופת־על – רוויזיה ושיקום מודל גיוס החובה
שלוש ההצעות שהוצגו לעיל הן החלופות העיקריות המונחות על הכף, ולצידן נכון לקדם גם תהליכי חשיבה על רוויזיה כללית של המודל. תהליכים כאלו אינם מונחים לפתחם של שחקנים ושחקניות פמיניסטיים בלבד, אלא מחייבים מאמץ המשלב שדות נוספים, בפרט לאור המבוי הסתום בנושא גיוס החרדים.
מודל השירות של נשים מבליט את הסתירות הפנימיות במודל גיוס החובה הישראלי. מודל זה, שהיה אמור להיות שוויוני ואוניברסלי לכל הזהויות ולשמש מרחב שבו הסולידריות ביניהן תיווצר, התמלא סתירות פנימיות המאיימות להביא לקריסתו.
מיומו הראשון נשא צה״ל על גבו את מודל "צבא האזרחים" כפי שמקובל לראותו במדינת הלאום המודרנית – מוסד שאמור לגלם את ערכי השוויון והתרומה הרפובליקניים. בפועל, צה״ל מעל באמון של שתי קבוצות בעם (היהודי) – נשים ויוצאי ארצות ערב – ובנה עבורן משטרי גיוס שדרשו מהן את מלוא החובה, אך הקפיד להדיר אותן מן הזכויות ומהתגמולים שהיו נחלתם של אחרים במודל האזרחות הרפובליקני (לרר, 2021). זאת לצד כישלונו להציע שותפות לציבור האזרחים הערבי.
נוסף על כך, במקום להיות האתר הממלכתי שממתן מתחים בין זהויות חברתיות באמצעות פיזור שוויוני בכל מגזרי הצבא, הוא הפך לזירה שבה המתחים הפוליטיים מתורגמים לחלוקת עבודה פנימית בין הזהויות, בסגנון הפרד ומשול. כך הפך הצבא עצמו למרחב שבו זהויות חברתיות נאבקות זו בזו על הגמוניה ועל דמותו של הצבא (לוי, 2025), ואף מתנהלות בו לפי הגיונות פעולה צבאיים התואמים את זהותן.
הצבא מעל גם בהבטחה להיות מרחב ממלכתי נקי מהשפעות פוליטיות. שתי זהויות מיעוט המחזיקות בכוח עודף בשל השיטה הקואליציונית הצליחו לעצב אותו כרצונן: הממסד החרד"לי הבונה לעצמו מרחבים נקיים מנשים, והממסד החרדי־אשכנזי השומר את צעיריו מחוץ לגבולות הצבא לחלוטין – תוך כדי שהוא ממשיך ליהנות מזכויות מלאות במשוואה הרפובליקנית.
לבסוף, ואולי חמור ביותר, גיוס החובה האוניברסלי נשען לא רק על רעיון השוויון, אלא גם על ההבטחה להשתמש במונופול על כוח האדם לצורך בניית כוח מגן אפקטיבי על אזרחי המדינה. למרבה האכזבה, התברר בשבעה באוקטובר כי צה״ל לא בנה כוח מגן אמיתי לתושבי המדינה בתוך גבולותיה, אלא התמקד בבניית כוח התקפי הפועל מחוץ להם, בעוד מרבית כוח האדם בוזבז על תפקידי שירות ומנהלה המשרתים בעיקר את האדמיניסטרציה הצבאית המנופחת.
במצב זה, לא נדרשים שינויים במודל כך שיציע לנשים שוויון, אלא נדרש מאמץ לבנות מחדש את מודל צבא העם כולו. לא נדרשים עוד תיקון נקודתי או התאמות חלקיות. נדרשות רוויזיה עמוקה ורפורמה יסודית – מהלך שכבר מזמן הגיעה שעתו – שיחזירו את הצבא לייעודיו המקוריים, אך יעשו זאת בצורה המותאמת לעידן הנוכחי.
לדעתנו, הרוויזיה צריכה לכלול, בקווים גסים ביותר, הפרדה מבנית־תפקודית של הצבא. כלומר צבא התקפי שפועל מהגבול החוצה; צבא הגנה שפועל מתוך ובתוך האזורים המיושבים; וצבא שירותי חירום והצלה. מעבר למענה החסר כיום בהגנה צבאית מפני פלישה לאזורים מיושבים וכיבושם, הרי שהפרדה תפקודית זו נועדה לחזק את עקרון הגיוס האוניברסלי ולהרחיבו גם לזהויות שאינן מתגייסות כיום, אך בו בזמן לאפשר לזהויות אלה למלא את חובותיהן, במסגרת מבנים צבאיים מכלילים.