נאומה של אלה בטקס קבלת התואר, מאי 2018:
ערב טוב,
לכל אחד ואחד מאתנו הסטודנטים יש סיפור. חיים שלמים שלמענם ובגללם ולמרותם, הגשמת המעמד הזה, שאנו מציינים כאן היום, היא ערך עליון. וכולנו הלכנו דרך למען הגשמה זו. נאבקנו, הקרבנו, נפלנו, קמנו ולא ויתרנו. מי מכם שמכיר את סיפורי יודע ומבין כמה מרגש ומשמעותי ומיוחד המעמד הזה עבורי.
במשך 12 שנים חייתי בצלו של גואל רצון, כחלק מקבוצת נשותיו, אחת מ.... שבויה במיס-קונספציה אותה מכר גואל לנו ואנו מכרנו לעצמנו. חיות כולן סביבו, עובדות קשה, מביאות לעולם את ילדיו ובעיקר כבולות - לצמצם את חיינו לפי ראות עיניו ונוחיותו, בהתאם למחלת השליטה שלו. בטוחות שקנינו את עולמנו כשבעצם - מכרנו אותו. בטוחות שאנו מפתחות לעצמינו את התודעה והאישיות כשלמעשה אנחנו עוברות תהליכים של פירוק מנגנוני ההגנה, בתהליך שנקרא "הפשטה פסיכולוגית". 12 שנה בהן אסור היה לי ללמוד, פרט ללימודי קבלה ורוחניות, אסור היה לי להתפתח, אלא אם כן זה משרת אותו, לצמוח כאדם ובאופן כללי – לבחור.
לפני שמונה שנים מצאתי את עצמי, נזרקת בנס חזרה לעולם האמיתי, ניצלת על ידי המדינה מציפורני הכת ההרסנית בה הייתי.
הבנתי שהאחריות הבלעדית על ילדי, על חיי על ביתי תלויה במימוש העצמי של יכולותיי ושאיפותיי. ידעתי דבר נוסף מעמקי לבי ובדמי – הלימודים, הם יהיו לי לישועה ויצילו את נפשי.
הייתי אז בת 29, לומדת מחדש בצעדי תינוק להכיר את העולם הנורמטיבי הבריא. כל מה שהיה לי היו חמשת ילדי, הורי המסורים, והנחישות שלי, ללמוד את מה שזורם בדמי מילדות, ולהשלים תואר בפסיכולוגיה - תחום אותו למדתי גם בתיכון.
טרם ידעתי איך אעשה זאת, אך היה לי ברור שהדרך תיסלל. למען הפרנסה התחלתי להרצות את סיפורי ודרך הרצאותיי גיליתי ציבור שלם של נפגעי כתות, שבויי כתות ומשפחותיהם והבנתי שאני מרצה לא רק למען עצמי ומשפחתי אלא גם למענם. באחת מההרצאות שאלו אותי בקהל - מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? עניתי: "ללמוד פסיכולוגיה ואז להחליט".
היה זה אז חלום כמעט בלתי אפשרי לחד הורית לחמישה ילדים כשהקטן בהם בן כשנתיים אז, ללא מזונות ללא תמיכה כלכלית, וללא מקצוע. לא ידעתי איך אעשה זאת, אך היה לי ברור שלא אנוח עד להגשמת החלום.
בסוף אותה הרצאה, ניגש אלי אדם יקר בשם איציק תורג'מן, וסיפר לי על קרן מלגות קציר, הפועלת במסגרת קרן רש"י. נפעמתי לגלות שיש קרן כזו, שחלומה הוא חלומי, להנגיש להגשים ולממן לנשים חד הוריות את הסיכוי לתואר ראשון.
בקרן קציר פגשתי אדם יקר בשם שלומי אריה. הפגישה אתו העלתה בי דמעות כשאמר: המטרה שלנו בקרן קציר, זה שילדיך יגדלו לראות אותך לומדת, מגשימה ומשיגה. בגללך הם יקדישו זמן וישקיעו בלימודים שלהם וייקחו ממך דוגמא.
באמצעות קרן קציר, והרכזת האזורית היקרה מתי וויס, בחרתי את האוניברסיטה הפתוחה שתאפשר לי ולמשפחתי לחיות ולהתקיים לצד הגשמת התואר. האוניברסיטה פתחה את אופקיי. הכירה לי את עולם יכולותיי שנגנז ורחק ממני שנים רבות. ציונים מעולים החלו להגיע ולמלא את ביתנו באושר ותחושת הצלחה. הכרתי את רעות עתי ואת ירדנה יפרח רכזות מוסדית מטעם קרן קציר, ודיקן הסטודנטים באוניברסיטה שליוו אותי במהלך הלימודים, ובזכותם בכל קורס וקורס היה מענה והקשבה לכל מה שרק הייתי צריכה.
לא עברו שנתיים, עד שבתי הגדולה אמרה לי את אותו המשפט בדיוק: אמא, מאז שהתחלת ללמוד, ושיתפת אותנו בציונייך הטובים ובהתרגשות ובמאמצים, מאז אני יודעת כמה הלימודים שלי חשובים עבורי. ואחריה הצטרפו גם אחיה הקטנים שעברו כל כך הרבה, וגם את נפשם, הלימודים מצילים ומייצבים.
כפי שידעתי שיקרה, הלימודים הצילו את נפשי. כי כשיש לך "למה" תעמוד בכל איך. בנוסף, מספרי הלימוד ניבטו אלי גם חיי ועברי. ההבנה, הייתה חשובה לא פחות מטיפול. כאשר הנפש עוברת טלטלות טראומטיות כה מורכבות, נוצרת משמעות עצומה ליכולת לתת שמות והגדרות מקצועיות, לתחושות הכאוטיות שעדיין היו זכורות בנפשי. בכל קורס התגלו תובנות רלבנטיות. בקורס "פסיכולוגיה חברתית" למדתי כמה הנפש בנויה ומועדת לקונפורמיות בכל מחיר, מבולבי ומהאלר למדתי מה ילדות בכת עשתה לסגנון ההיקשרות של ילדי, מהזדהות עם קבוצות - למדתי את מנגנוני השייכות. ומפסיכופתולוגיה....בפסיכופתולוגיה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות....
עם הזמן, ולא מעט בזכות קורסי הבחירה, החלום לטפל בפן אישי הלך והתרחב לחלום להשפיע בצורה רחבה יותר על החברה כולה. עברתי מחלום על חדר טיפולים, לחלום על אימפקט רחב יותר - על חינוך.
חדוות הלמידה, ההתפתחות האישית ובניית העתיד היו לסלעים היציבים בחציית הנהר הגועש ולכן, הפכו לי למקצוע. זהו עיסוקי היום, כמנהלת השכלה בפנימייה לנוער בסיכון. הלימודים, החינוך ללימודים ולהשלמת הבגרות הם הכלי שלי לטיפול בנוער שאתו אני עובדת. אני מחזיקה עבורם בדגל הלימודים כשמירה על שפיות, כמרפא לנפש, כדרך חיים, כמטרה, בה ללא מוותרים גם כשקשה.
במהלך התואר הייתה לי ההזדמנות ללמוד שנה במסגרת אקדמית אחרת. שנה שחידדה עבורי את הבחירה להמשיך רק באוניברסיטה הפתוחה: מדובר בשיטת ההערכה וההיבחנות. באוניברסיטה הפתוחה כתיבת המבחנים מכבדת את האינטיליגנציה שלנו הסטודנטים הנבחנים. לא בוחנים כאן על שינון, ולא על אוטומטיזציה של שליפת חומר. כאן, מבקשים מאיתנו לעשות אינטגרציה, לפתח באופן יצירתי מסקנות, ולהבין הלכה למעשה את החומר. חשוב לי שכל סטודנט כאן יבין עד כמה אין זה מובן מאליו.
בשנה האחרונה, באמצעות מועדון אופל'ה של אגודת הסטודנטים ודיקנט הסטודנטים אני זוכה לפגוש מאות סטודנטים של האו"פ ולהרצות את סיפורי ברחבי הקמפוסים. אין מרגש יותר מלהפגיש את שני העולמות הללו יחד ולזכות לספר ולהרצות לעיתים מול חברים לספסל הלימודים, ולעיתים מול מרצים שלימדו אותי במהלך התואר.
כשנתבקשתי לנאום היום, הצבתי תנאי - תנו לי יותר מחמישה אורחים.... במקרה שלי רק ילדי תופסים את הרשימה כולה... אני אכן כאן בזכותם. ולמענם. אבל אנשים נוספים הקריבו עזרו החזיקו ושמרו כדי שאצליח להגיע למעמד המרגש הזה, הלא הם הורי היקרים, ובן זוגי הנדיר והיקר. לכל אחד מכם חברי הסטודנטים, יש את אלו שלמענם ובזכותם אתם כאן. ולהם מגיע הערכה ותודה על התמיכה והסבלנות. כל אחד מכם עבד קשה, מתח עוד ועוד את קצה גבול היכולת, השקיע ירק דם וגם נשא פירות, במהלך התואר הזה. לכל אחד כאן היום מגיע כל הכבוד ענק וגאווה עצמית ומשפחתית על הגשמת המטרה.
חבריי הבוגרים, רכשנו כאן הרבה מעבר לדיפלומה. מאחלת לכולנו, שנדע לנצל בחכמה לא רק את התואר שלנו, אלא גם את כל המיומנויות והכלים שרכשנו כאן, ולהוציאם לפועל בחיים המקצועיים והאישיים. בהצלחה לכולנו ונתראה בתואר השני.