זמנים - גיליון מספר 108

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

מהפכה שאוכלת את ילדיה, כמו האל שבתאי, היא דימוי שנוצר בתקופת המהפכה הצרפתית: בשנים 1794-1793 הנהיגו המהפכנים שלטון טרור, שגבה אלפי קורבנות מקרב הצרפתים והטיל אימה על האוכלוסייה כולה. רונן שטיינברג בוחן מחדש את המשמעות שהייתה לאלימות זו מצד המדינה כלפי אזרחיה, את החותם והדימויים שהיא הותירה בתודעה הציבורית בצרפת ובאירופה כולה, ואת הניסיונות של בני התקופה ההיא, מזרמים שונים, להסביר את הזיקה בין מהפכה לטרור.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בשלהי המאה התשע-עשרה, כאשר ארגונים בכל רחבי אירופה בחרו בדרך הטרור להשגת שחרור לאומי או מעמדי, הוקם גם ארגון מהפכני מקדוני, שנאבק תחילה נגד השלטון התורכי למען עצמאות מקדוניה, אך במרוצת השנים נקט פעולות טרור נגד השלטונות במדינות הבלקניות השונות, וחיפש תמיכה לשאיפותיו הלאומיות אצל כל תומך אפשרי – מפשיסטים באיטליה ועד לקומאינטרן במוסקבה. רפאל ואגו סוקר את התהפוכות בתולדותיו של הארגון, ומדגיש עד כמה יכול גוף ממין זה להזיק לעניין שלמענו הוקם ולהפוך לכלי שרת בידיהם של שלטונות זרים, המנצלים אותו למען אינטרסים שונים בתכלית. כמו כל תנועת שחרור רדיקלית, הנחיל הארגון המהפכני המקדוני לדורות הבאים מיתוסים של גבורה וזיכרונות של מעשי זוועה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה נקטו הפניאנים – לאומנים-רפובליקנים אירים שביקשו להשיג את עצמאותה של אירלנד בכוח הזרוע – פעולות טרור ואלימות, הן באירלנד עצמה, הן בתוך אנגליה והן בצפון אמריקה. כיוון שדרכם לא צלחה, נוטה ההיסטוריוגרפיה להמעיט בחשיבותם. אולם גיא ביינר מראה, כי הייתה לפניאנים ולמעשי הטרור שיזמו השפעה רבה מאוד על ההתנהגות של הממשלה והצבא הבריטיים, על האווירה הציבורית ועל הספרות האנגלית, על הסמלים והתקוות של האירים בארצם ובתפוצות, ובעקיפין על התפתחויות מודרניות שונות, החל מפיתוח צוללות וכלה ברפורמות בבתי-הסוהר.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בשנות "המלחמה הקרה" (1991-1945) – השנים שבהן שררה מתיחות מתמדת בין הגוש המזרחי (ברית-המועצות והמדינות הקומוניסטיות) לגוש המערבי (בהנהגת ארצות-הברית) – היו גם מלחמות "חמות", שאליהן שלחה ארצות-הברית את חייליה במטרה מוצהרת למנוע את התפשטות הקומוניזם. התפישות האידאולוגיות, שהנחו את המדיניות האמריקנית באותן שנים, באו לידי ביטוי מפורש ובוטה בתוכניות ל"חינוך מחדש" של השבויים והעריקים במלחמות בקוריאה (1953-1950) ובווייטנאם (1973-1959). טל טובי, על סמך מסמכים שהגדירו את המטרות והיעדים של התוכניות האלו, מבהיר עד כמה האידאולוגיה האנטי-קומוניסטית של ארצות-הברית היא שהכתיבה את המדיניות האמריקנית, ועד כמה תפישותיה וערכיה של החברה האמריקנית מנעו בעדה להבין נכוחה את עולמם של השבויים שנפלו בידיה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

הרודוטוס, ראשון ההיסטוריונים, שחי וכתב ביוון במאה החמישית לפנה"ס, מביא בפתיחת חיבורו היסטוריה דיון קצר באיו (Io) – דמות מוכרת מהמיתולוגיה היוונית: עלמה שנפלה קורבן לתשוקתו של זאוס, הפכה לפרה ונאלצה לנדוד בעולם עד שהגיעה למצרים, שם החזיר לה מלך האלים את דמותה האנושית והעניק לה בן. אולם הרודוטוס אינו מזכיר את הסיפור היווני, אלא מציג גרסה אחרת לסיפור, שאותה הוא שם בפי "מלומדי הפרסים". על-פי גרסה זו נחטפה איו מיוון על-ידי סוחרים פניקים והובאה למצרים. חטיפה זו החלה שרשרת של חטיפות נשים, ובסופו של דבר היא נחשבה למחוללת של יחסי העוינות בין יוונים לברברים. השימוש שהרודוטוס עשה בדמותה של איו מציב סימני שאלה רבים. רחל גוטסמן מציעה לגרסתו של הרודוטוס פרשנות שונה מן הפרשנויות המקובלות, עם ניתוח שמדגיש את האופן שבו משרת המיתוס של איו את ההסבר ההיסטורי של הרודוטוס לקרע הגדול בין יוונים לברברים. הרודוטוס, לטענתה, אינו יוצא נגד המסורת השירית והמיתוגרפית מבית מדרשם של הומרוס והסיודוס, אלא רותם את המסורת הזאת לסוג החקירה החדש שיצר – החקירה ההיסטורית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

כל פרקי העבר זרים להיסטוריון ודורשים פענוח, אך אחדים מהם זרים יותר מאחרים. בתקופתנו, העיון בשנים 1945-1933 בהיסטוריה הגרמנית, ימי הרייך השלישי והשואה, הוא אולי המבחן הקשה ביותר להיסטוריון. כל המכשולים – סובייקטיביות, רגשנות, הזרה מופרזת עד כדי התייחסות אל התקופה כ"פלנטה אחרת", או אפילו הרצון להתכחש ולהכחיש – קיימים באופן קיצוני במקרה היסטורי מסוים זה. דווקא משום כך, טוען אלון קונפינו, אפשר לראות בדיון ההיסטוריוגרפי בפרק זה של העבר את התמורות שחלו בעשורים האחרונים, לא רק במתודות של ההיסטוריונים ובאופן שבו הם מספרים על העבר, אלא גם בדימוי העצמי של ההיסטוריון ובציפיות שלו לגבי התוצר של עבודתו.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 108 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.