זמנים - גיליון מספר 110

ניקולס טרפסטרה, כמו פותר חידה בלשית, מנסה לברר מדוע מתו רוב הנערות ששהו בבית־מחסה לבנות בפירנצה באמצע המאה השש־עשרה. המאמר מאפשר לקורא לעקוב אחרי הדרך שבה הגיע ההיסטוריון אל התשובה המתקבלת ביותר על הדעת: הוא פורשׂ בפני הקורא את כל התעודות הרלבנטיות שמצא בארכיונים הפלורנטיניים, מעלה השערה אחר השערה כהסבר, מוצא את הפְּרכות בכל אחת מהן בעזרת ידע מתחומים קרובים, ולבסוף מגיע אל פתרון משכנע. אגב כך מצטיירת תמונה מורכבת וקודרת לגבי גורלם של ילדים נטושים (ובעיקר של ילדות חסרות־בית) בעיר הבירה של הרנסנס האיטלקי, אפילו כאשר ארגוני צדקה ניסו להושיט להם יד מסייעת מתוך חמלה נוצרית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

יומן מסוף המאה השמונה־עשרה, שנכתב בידי ילד הולנדי מאז שהיה בן עשר ועד סמוך למותו בגיל שבע־עשרה, חושף את חייה של משפחה בורגנית מכובדת, את התהפוכות הפוליטיות שעברו על הולנד ב"עידן המהפכות" ואת תפישת עולמם של אירופאים משכילים שאימצו ללבם את הערכים של תנועת הנאורות. התקווה לכונן עולם טוב יותר הודות למדע, לסדר מדיני ראוי ולחינוך האזרחים, באה לידי ביטוי גם באופן שבו חינכו האוחזים בה את ילדיהם. התבוננות עצמית, פיקוח, ריסון הרגשות, צייתנות ורגש אחריות - את כל אלה ביקשו ההורים להחדיר בילד באמצעות כתיבת יומן, שיהיה אף כלי בידיהם לעקוב אחר התפתחותו הרגשית והשכלית. אריאנה בחרמן (Baggerman) ורודולף דקר (Dekker) עומדים על הייחוד שביומן הולנדי זה ומצביעים על התועלת הרבה שהיסטוריון יכול להפיק מבחינה מדוקדקת של כתיבה אוטוביוגרפית בתקופה הטרום־מודרנית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

חרף התנגדות והתנשאות מצד חוגים מסוימים ביישוב היהודי, טוען בועז לב טוב, התקיימו בארץ ישראל בעשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, מסגרות רבות שבהן התנהלה פעילות תרבותית משותפת לערבים וליהודים. בחתונות ובשמחות משפחתיות, בחגיגות דתיות וממלכתיות, היו האליטות של שתי הקהילות מתערבבות זו בזו. כמו כן, התקיים מגע שוטף והיו השפעות הדדיות במישור של התרבות העממית וחיי היומיום - בראינוע, בבתי־הקפה, בגיוס תרומות ובלשכות של ארגונים חשאיים. ההיסטוריוגרפיה היהודית נוהגת להתעלם מן הקשרים הללו ומציירת לפיכך תמונה מסולפת של ההוויה בארץ בשנים קריטיות לכינונה של התרבות הישראלית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מוסיקה, אף שאיננה מושמעת ונרשמת באותם סימנים כשפה המילולית, משקפת באופן סמלי את התרבות והחברה שבהן היא נוצרת. כיוון שישראל היא ארץ הגירה, ובה מגזרים רבים ושונים של אוכלוסייה, גם היצירה המוסיקלית שנוצרה בה, עממית כמלומדת, מורכבת ממקורות, רבדים, זיכרונות וסגנונות רבגוניים. כל ניסיון לסווג אותה על־פי קטגוריות קשיחות, אומרים אדוין סרוסי ואסף שלג, מאפיל על המורכבות שבמהותה. עיון מעמיק ביצירות מוסיקליות שחוברו בישראל, החל בשירי ילדים וכלה בסימפוניות, תורם תובנות חשובות לחוקר את התרבות הישראלית ואת תולדותיה מן העשורים הראשונים של המאה העשרים ועד ימינו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בעשורים האחרונים רבו המחקרים של היסטוריונים, סוציולוגים ואנתרופולוגים על המשמעויות של הלבוש ושל תנודות האופנה בחברות שונות ובתקופות שונות. ענת הלמן סוקרת את האופנים שבהם התלבשו התושבים במדינת ישראל בשבע השנים הראשונות לקיומה, ומראה באמצעות שפע של דוגמאות את ההטרוגניות הרבה בחברה הישראלית: מבחירת בגדים על־פי תפישות אידאולוגיות או דתיות, דרך מסורות של האוכלוסייה הערבית או של עולים מתפוצות המזרח והמערב ועד צווי אופנה מפריס. לאתוס החלוצי ההגמוני, שהכתיב לבוש פשוט וצנוע, הייתה - כך מתברר - השפעה חלקית בלבד.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

התרבות הישראלית ניכסה לעצמה את האומינויות של יהודי תימן, ובייחוד את מוצרי הצורפות והרקמה, והפכה אותן לחפצים "אותנטיים", שמבטאים לכאורה, הן את השיבה אל המקורות התנ"כיים והן את התרבות המקומית־הילידית. יעל גילעת מתארת את התהליך, החל מראשיתו עם העלייה הראשונה של יהודים מתימן ועד לייצור המוני של חפצי אומנות לתיירים, שאינם אלא חיקוי תעשייתי לעבודות היד המקוריות. מוסדות ציבוריים עם מטרות ציוניות אידאולוגיות, ארגוני נשים פילנתרופיים, סדנאות פרטיות שפעלו למען רווח - כל אלה השתמשו בצורפים התימנים המיומנים כפועלים ובמוטיבים התימניים בתכשיטים, בבגדים ובכלים כדרך להעניק נופך אוריינטלי־מקומי לתוצרת הישראלית. יחס פטרוני ומתנשא מצדם של מקימי המסגרות הללו הוביל לאובדן המשמעויות הדתיות, התרבותיות והסמליות של מוצרי הצורפות התימנית, וכן להתבטלות תרבותית של בני העדה בפני התרבות הישראלית ההגמונית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן
לרכישת הגיליון לחצו כאן.

בכל קבוצה - אתנית, דתית, לאומית, מיעוט או רוב בחברה - ישנם קולות המבטאים תפישות החורגות מן הסיפֵּר ההגמוני ולעתים אף סותרות אותו. דניאל מונטרסקו משרטט את קווי המתאר של הסיפור הלאומי, שדרכו רואות זו את זו הקהילה היהודית והקהילה הערבית במדינת ישראל כצועדות בדרכים מקבילות אך מנוגדות. בראי הלאומיות משתקפים חרדות, ניכור ואיבה הדדית. עם זאת, במרחב העירוני בישראל ישנם לא מעט אתרים, שכונות ומוסדות, שבהם הקהילות שלובות זו בזו. תחום העירוב העירוני מייצר מורכבות פוליטית ותרבותית המאפשרת מנעד קולות רחב ומגוון. סיפור חייה של אישה פלסטינית שחוותה את מלחמת 1948 על בשרה ובילתה את רוב חייה בלוד וביפו, מאיר באור אישי פנים מושתקים של הישראליזציה והפלסטיניזציה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 110 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.