זמנים - גיליון מספר 112

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

נהוג לחשוב על הדפוס כעל המצאה אירופית בת המאה החמש-עשרה, הקשורה בשמו של יוהן גוטנברג. אולם, הסינים הקדימו את אירופה בתחום זה מאות בשנים. כבר במאה העשירית, חמש-מאות שנים לפני שהספר המודפס הראשון ראה אור באירופה, נדפסו בסין ספרי הקנון הבודהיסטי באלפי עותקים, וטקסטים מודפסים קצרים יותר היו קיימים בה מאז המאה השמינית. מאיר שחר מראה, כיצד מוטיבציה דתית - הדחף המיסיונרי של נזירים בודהיסטים בסין - וכן הביקוש העצום לקמעות בודהיסטיים (ששוכפלו במיליוני עותקים), היו גורמים מרכזיים בפיתוח טכניקות דפוס לצורך הפצה עממית של הבשורה הדתית. האם היה קשר בין עולם הדפוס הסיני להמצאת הדפוס בעיר מיינץ שבגרמניה במאה החמש-עשרה? על שאלה זו אין עדיין תשובה חד-משמעית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

באנגליה החלו להופיע במאה השבע-עשרה מהדורות של התנ"ך והברית החדשה שנועדו להוראת הנצרות הפרוטסטנטית לילדים. חוקרים ראו בכך אישוש לתזה של פיליפ ארייס (Aries), ולפיה רק אז התגבשה ההכרה בילדוּת כשלב מובחן בחיי האדם ולפיכך, בצורך להתאים את חומרי הלימוד ליכולת התפישה של הילד. חנה זיסנויין בדקה ומצאה, כי כבר בתחילת העת החדשה, כתוצאה משילוב בין השקפות ההומניסטים וטכנולוגיות הדפוס, נפוצו סיפורים ופרשות מן הביבליה בגרסאות קלות להבנה, שנועדו להביא את הבשורה הנוצרית לתודעתו של הציבור הרחב - מבוגרים וילדים כאחד - בשפות המדוברות ובאמצעות שירים ואיורים. ספרי הביבליה לילדים באנגליה היו אפוא שלב נוסף בתהליך הטמעתה של הנצרות בקרב האוכלוסייה באירופה והמשך להתפתחויות אשר קדמו להכרה בצרכיו המיוחדים של הילד.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בשנים 1559-1553 הועלו באש בכיכרות בערי איטליה אלפי כרכים של התלמוד בפקודת הכנסייה הקתולית. אותן שנים היו אף עדות לשלב חשוב בתהליך המעבר של הספרות העברית לדפוס: הוצאתם לאור של כמה מחיבורי היסוד של הספרייה היהודית הקלסית כפי שאנחנו מכירים אותה, רובם בפעם הראשונה. בין אלה המשנה, הזוהר וחיבוריו של ר' יוסף קארו: בית יוסף ושולחן ערוך, שהפכו עד מהרה לקנוניים. תהליכים אלה התרחשו אמנם בנפרד, אבל, כפי שמראה אמנון רז-קרקוצקין, גם השרֵפות וגם ההדפסות משקפות מוּדעות גוברת לכוחו של הדפוס: האפשרויות והסכנות הגלומות בו. הדפוס העברי בשנים אלה מאפשר לעמוד על יחסי הגומלין שבין דפוס, תרבות ופיקוח ברגע היסטורי חשוב בתולדותיה של התרבות היהודית ובתולדותיה של הכנסייה הקתולית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

דוד דרשן היה תלמיד חכם בשולי קהילת הלמדנים היהודית של קרקוב לקראת סוף המאה השש-עשרה ואספן חובב של ספרים. כשהיו באמתחתו ארבע-מאות כרכים עלה בדעתו להעמידם לרשות הכלל כספרייה ציבורית – מוסד חדש, שהצורך בו נולד בעקבות השתרשות המצאת הדפוס – והוא אף הציע לשמש בה בתור ספרן ומידען. בהקדמה לספר שפרסם, מציג דוד דרשן את תפישתו לגבי המסגרת החדשה להבאת ידע כתוב ומודפס אל הציבור המתעניין ואת התועלת העשויה לצמוח ממנה. הרעיון לא התממש, אבל בחינה מקרוב של המסמך הזה, כפי שמראה אבריאל בר-לבב, מאפשרת הצצה מרתקת אל לידתו של מושג הספרייה הציבורית היהודית באירופה, אל הרגע שבו אוכלוסיות חדשות נפגשות עם ספרים וסוג חדש של למדנים מבקש לעצמו מעמד כבני-סמכא.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן

רוברט דרנטון היה בין המלומדים הראשונים שהבחינו כי עולם הספר הולך ומשתנה במהירות. כבר בעשור האחרון של המאה הקודמת קבע, כי "עידן גוטנברג" מתקרב אל קִצו וכי תרבות הקריאה עומדת להשתנות באורח דרמטי. בשנת 1999 יסד, בתמיכה כספית של "קרן מלון" (The Mellon Foundation), את המיזם על-שם גוטנברג לפרסום ספרים אלקטרוניים. הוא ראה את התמורות הגדולות בעיניים מפוכחות, מודע היטב ליתרונותיהן, אך חרד מפני הסכנות שאותן עלולה להמיט הטכנולוגיה על התרבות ועל "הרפובליקה של ההשכלה" (The Republic of Letters), אשר נולדה באירופה בימי הרנסנס והתגבשה בתקופת הנאורות. קובץ מסות פרי עטו, הטיעון בעד ספרים: עבר, הווה ועתיד (The Case for Books: Past, Present, and Future), ראה אור בשנת 2009, ובו כלולים מאמריו ה"קלסיים" על ההיסטוריה של הספר וכן מאמריו האחרונים על ספרים, ספריות, סופרים וקוראים, בעולם המשתנה של אפשרויות אלקטרוניות. המאמר שלפנינו, הכלול אף הוא באסופה הזאת, התפרסם בראשונה בפברואר שנת 2009. הדיון בעתידם של הספר, של זכויות היוצרים ושל הגישה החופשית אל אוצרות הדעת בעידן הדיגיטלי עודנו בעיצומו. שתי דוגמאות קצרות מן הוויכוח, פרי עטם של אנשים הקרובים לנושא, מובאות להלן יחד עם תשובתו של רוברט דרנטון. השינויים שעליהם נסב הדיון כאן ממשיכים להתרחש בקצב מהיר, ומבחינות מסוימות כבר כיום המצב שונה מכפי שהיה בעת כתיבת הדברים. אולם הדילמות שמעלה המחבר לגבי ההשלכות ארוכות-הטווח של התמורות ההיסטוריות הללו עודן תקפות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

האוכלוסייה המקורית בחלקה הדרומי של יבשת אפריקה, בעיקר בני העמים חוֹיְחוֹי וסַן, נדחקה במשך מאות שנים על-ידי שבטים דוברי בַּנְטוּ, אשר החלו נודדים דרומה וכובשים שטחים נרחבים החל במאה הרביעית לספירה. אולם, הגורל של שבטי הציידים-הלקטים באפריקה הדרומית נחתם למעשה עם ראשיתה של ההתיישבות האירופית באזור. מה שהחל כתחנת ביניים לאוניות הולנדיות בדרכן למזרח אסיה הפך בהדרגה למושבה לכל דבר, שבה חוואים לבנים נאבקו בילידי הארץ על אדמות, שטחי מרעה ומקורות מים. מוחמד אדיקרי מתאר את השלבים של ההתפשטות הקולוניאלית, התפשטות שהייתה מלווה באלימות תוקפנית וגרמה להיעלמותם המוחלטת כמעט של בני הסן. הניסיונות של השלטונות הבריטיים מראשית המאה התשע-עשרה לרסן את האלימות ולמנוע את ההכחדה הסתיימו אף הם בכישלון.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

הסטאלגים, סדרה של ספרונים שהופיעו בישראל במקביל למשפטו של אדולף אייכמן בירושלים בשנת 1961, תיארו יחסים סדיסטיים-מזוכיסטיים בין סוהרות במדי ס"ס לבין שבויים מצבאות הברית במחנות נאציים. ספרונים אלה, שנכתבו בעברית בידי מחברים בני הארץ, היו פופולריים בעיקר בקרב בני-נוער בגיל ההתבגרות, רבים מהם דור שני לניצולי שואה. עמית פינצ'בסקי ורועי ברנד מציגים את הסטאלגים כמקבילה בדיונית של משפט אייכמן, שהשלימה את ההליך המשפטי בעלילות פרי הדמיון, ובה בעת כטקסט שבאמצעותו התמודד הדור הצעיר הישראלי עם שאלות של כוח וזהות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 112 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.