זמנים - גיליון מספר 123

מסוף המאה התשע־עשרה ועד אמצע המאה העשרים, טוען שחר רהב, עוצבו הדפוסים שבהם התנהלו היחסים בין האינטלקטואלים למשטר בסין, דפוסים שמתקיימים במידה רבה עד ימינו. הגבולות של חופש הביטוי והיכולת של הוגי דעות להשפיע על המדיניות נקבעו, לטענתו, לא על־פי האידאולוגיה של המשטר, אלא על־פי מידת הכוח של השליטים לפקח על השיח הציבורי. בשלהי התקופה הקיסרית, ואחר־כך בצל מלחמה בין המפלגה הקומוניסטית למפלגה הלאומנית מצד אחד ומלחמה נגד כובש יפני מהצד האחר, פנו סופרים ועיתונאים אל דעת הקהל וקראו לשליטים לפעול למען טובת העם. ההנהגות של שתי המפלגות היריבות, חרף ההבדלים האידאולוגיים ביניהן, דרשו מחבריהן ללכד את השורות ודאגו להשתיק ביטויים של ביקורת, מחאה והתנגדות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מן המאה השתים־עשרה ואילך, טוען יוסי ציגלר, ידעה אירופה מקרים רבים מאוד של מתחזים מכל הסוגים. המלומדים בתקופה זו חיפשו דרכים שונות להבחין בוודאות בין קדוּשה אמתית למזויפת, בין חולה אמתי לחולה מדומה, בין רשע מיתמם לצדיק. אחד הכלים לאבחון אופיו האמתי של האדם היה הפיסיונומיה – "חוכמת הגוף" – שירשו אנשי ימי־הביניים מן התקופה העתיקה. הנחת היסוד של חוכמה זו הייתה, שתכונות (מזג, נטיות, כישורים) משתקפות באיבריו של האדם, וצריך רק לפענח את שפת הסימנים הזו כדי לעמוד כהרף עין על אופיו של האיש. אולם, רק בראשית המאה השש־עשרה התפרסם בראשונה חיבור פיסיונומי, שהיה מבוסס על תצפיות והתבוננות בדמויות במציאות, ולא רק על עיבוד של טקסטים קדומים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ריגול ואיסוף ידיעות על האויב הם פעולות שימיהן עתיקים כימיהן של מלחמות – ראו, למשל, פרק ב בספר יהושע – ולעתים הן שהכריעו את הכף במערכה. אלכס קרנר סוקר את שיטות המודיעין, הן של הכובשים והן של הנכבשים, במלחמה על האימפריה האצטקית, ומראה כיצד קונספציה מקובעת וגישה פטליסטית של הקיסר האצטקי הן שמנעו מן הצבא האינדיאני להפיק את התועלת המרבית מהיתרונות שהיו לו, ובהם אף העדיפות ביכולת לאסוף מידע על האויב־הפולש.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בעשורים האחרונים התעורר מחדש העניין בספרו של יעקב בורקהרדט תרבות הרנסנס באיטליה (1860) ובתזה המרכזית שלו על ה"אינדיבידואליזם" של אנשי הרנסנס, שהעזו לממש את עצמיותם בחייהם וביצירותיהם, ובכך היו, כביכול, לבני־האדם ה"מודרניים" הראשונים. יוסי מאלי משחזר את דמותו של "איש הרנסנס" בספרו של בורקהרדט, כדרך שנבנתה מטיפוסים שונים, ובוחן את השפעתה על ההיסטוריוגרפיה של הרנסנס ועל תחומים רחבים יותר של התרבות הפופולרית בתקופתו, כמו גם את ההשגות הביקורתיות שהעלו נגדה חוקרים בימינו. בחלקו השני של המאמר נדונה השקפתו של חוקר התרבות והאמנות היהודי־הגרמני, אבי ורבורג (1929-1866), על רקע הנסיבות האישיות המיוחדות שבהן נוצרה ומתוך זיקה למחקריו האחרים על תקופת הרנסנס וחשיבותה בהיסטוריה התרבותית של הציביליזציה המערבית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

התעודה מופיעה במלואה בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

התעודה מופיעה במלואה בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

שתי פרשיות, שהרעישו את עולם הארכאולוגיה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, נקשרו בשמו של מוזס וילהלם שפירא, סוחר עתיקות מירושלים ויהודי מומר. המפורסמת יותר קשורה בפרשת "מגילת ספר דברים", שהתפרסמה בשנת 1883 ושבעקבותיה אף התאבד. אך קדמה לה פרשה אחרת, תמוהה ביותר, שנודעה כ"פרשת חרסי מואב". שפירא מכר למוזאון ברלין בשנת 1872 אוסף עצום של פסלונים וחרסים, שהתברר לבסוף כזיוף עד אחרון פריטיו. קשה להבין מה הוביל את הגרמנים לרכוש בממון רב את אוסף הפריטים הנראים כיום מגוחכים בעליל. באמצעות שחזור מדוקדק של הפרשה על סמך מסמכים לא־ידועים וקטעי עיתונות, יורם סבו מבקש לשפוך אור על סיפור, שהיה בו יותר מאשר זיוף עתיקות גרידא.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לא רק החלוצים במושבות ובקיבוצים ביקשו לכונן בפלשתינה חברה חדשה, אלא גם רבים מאנשי התנועה הציונית שהתיישבו בתל־אביב. האתוס הציוני־הסוציאליסטי הכתיב דפוסי התנהגות חדשים, לרבות הרצון להשתחרר מציוויי הדת. עם זאת, היו מי שביקשו לשמר את המסורת ואת הטקסים היהודיים כחיבור ללאום היהודי ומתוך שמרנות חברתית. המתחים בין המגמות השונות פרצו בקרב משפחת שרתוק (לימים שרת), מעמודי התווך של היישוב בפלשתינה המנדטורית, כאשר אחת מבנותיה ביקשה למסד את יחסיה עם בן זוגה, אליהו גולומב, בלי לערוך את הטקס הדתי המסורתי. לילך רוזנברג־פרידמן מסבירה, מדוע הוויכוח המשפחתי הזה משקף היטב את המתחים שהסתתרו בתפישות העולם של היישוב בשנות ה־20 של המאה הקודמת.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

רב המנונא סבא היה כנראה ממייסדי התנועה שיצרה את ספרות הזוהר: הוא פעל אחרי שנת 1250, היווה גשר בין רבי יצחק הכהן ותלמידיו למקובלי הזוהר, ונפטר בשלהי המאה השלוש־עשרה; ועוד: בנו, הינוקא, שנולד בשנות ה־90 של המאה השלוש־עשרה, קצת לפני מותו של אביו, היה לעלם בעשור הראשון של המאה הארבע־עשרה ולמרות סבלו הרב התפתח בבגרותו ליוצר פורה ומקורי, שכתב את תיקוני זוהר וחיבורים נוספים. רונית מרוז סוקרת את תורתו המשיחית הייחודית של רב המנונא סבא, כמוצגת בזוהר, ואת השפעתה על הגותו של הבן. מחיבורו של הבן, תיקוני זוהר, מצטיירים שני פרקים בחייו: הראשון בעת שהיה באיגרא רמא כילד מחונן ובנו של אחת מאושיותיה של תנועת הזוהר; השני בימי עלומיו, בעת שחווה כישלון מיני ודתי דרמטי, שהוביל אותו אלי בירא עמיקתא. לא קל להכריע בשאלה, אם אמנם הזוהר ותיקוני זוהר הם בגדר עדות היסטורית או סיפר המציג תודעה עצמית בבחינת "אגודוקומנטים מקודדים". האומנם היו רב המנונא סבא והינוקא, שמוצגים שם בקווים אגדתיים מובהקים, דמויות היסטוריות?

המאמר מופיע במלואו בגיליון 123 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.