זמנים - גיליון מספר 130

חייהם של מהגרים בארצות היעד מושפעים מתנאים מקומיים באזורי התיישבותם לא פחות מאשר ממסורותיהם האתניות או ממדיניותה הכלל־ארצית של הממשלה בארץ הקולטת. מהגרים מהמזרח התיכון שהגיעו לפטגוניה בראשית המאה העשרים נתקלו לעתים באלימות קשה מצד התושבים הילידיים של האזור, אך גם פיתחו עמם יחסי שכנות שהתבססו על שיתוף פעולה ועל אינטרסים משותפים. כפי שמסביר מאוריסיו דימנט, הזדהותם של המהגרים מהמזרח התיכון עם החברה המקומית לא פגמה בהזדהותם עם הזהות הלאומית הארגנטינית או עם האתניות הערבית. לכן, גם כאשר מספר לא מבוטל של מהגרים נרצחו בצורה מזעזעת בידי מקומיים משבט המָפּוצֶ'ה, הבחינו המהגרים באופן ברור בין ילידי האזור הנורמטיביים לבין מבצעי הפשעים, שחרגו מן הכלל. המהגרים מהמזרח התיכון לא תייגו את כולם כ"ברברים", ולאחר פרסום הפרשה האיצו את פעילותם הציבורית־מקומית לטובת שיפור החיים של כלל האוכלוסייה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 130 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

ביולי 1921 נרצח באיסטנבול שר הפנים האזרבייג'אני לשעבר, בהבוד ח'אן ג'וואנשיר. הרוצח, מיסאק טורלאקיאן, הובא למשפט בפני בית דין צבאי בריטי שפעל מטעם הכוח הרב־לאומי ששלט בעיר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כפי שמסביר אייל ג'יניאו, משפטו של טורלאקיאן החל כמשפט פלילי רגיל, אולם הפך במהרה להתנצחות בין נרטיבים לאומיים. ההגנה ביקשה להטיל את האחריות דווקא על הנרצח, זאת בגין האידאולוגיה הפאן־תורכית שבה תמך ובשל התפקיד שמילא ברצח ארמנים בבאקו לאחר מלחמת העולם הראשונה. התביעה ניסתה להטיל את מלוא האשמה על המתנקש, שאותו ראתה כמייצג את הקנאות הלאומית הארמנית. בפני בית הדין הצבאי הוצגו הסברים אישיים, היסטוריים ופוליטיים, מורכבים וסותרים. חיבור תורכי־עות'מאני שהתפרסם מיד עם תום המשפט פותח בפנינו צוהר לרגע שבו פינו אימפריות את מקומן וקולות חדשים החלו להתחרות על רכישת לגיטימציה ועל עיצוב סדר חדש.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 130 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

עד שנות ה־40 של המאה העשרים אושפזו ילדים – אפילו קטנים – בבתי חולים בבריטניה ללא ליווי צמוד של הוריהם. הדעה הרפואית הרווחת גרסה שהילדים מסתגלים תוך זמן קצר לנתק זה, ושלמען טיפול יעיל בתחלואי הגוף יש להגביל מגע חברתי עם הסביבה. ואולם, כפי שמראה מיכל שפירא, דרכי מחשבה חדשות שהתפתחו בהשפעת הפסיכואנליזה הדגישו את ההיקשרות הרגשית החזקה בין האם לילד, ואת חשיבות קיומה הבלתי־מופרע להתפתחות תקינה של הפרט, החברה והמדינה הדמוקרטית. בהשפעת חוויות המלחמה הקשות בעורף הבריטי טענו אנליטיקאים כג'ון בולבי את הכרחיות ה"אמהוּת מסביב לשעון" להתפתחותו התקינה של הילד, והזהירו כי חסך אמהי עלול ליצור כאוס חברתי, עבריינות ואלימות כוללת. יש להבין על כן את הפסיכואנליזה במחצית המאה העשרים לא רק כדיסציפלינה תיאורטית, אלא גם כתחום פוליטי ופופולרי שהשפיע על הדיון בשאלת האלימות בדמוקרטיה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 130 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ארבעים שנים לפני שטבעה חנה ארנדט את המושג "הבנאליות של הרוע" ביקר המחזאי האוסטרי קרל קראוס את התרוקנות השיח בזמן מלחמה ממשמעות ומשיקול מוסרי. מחזהו המונומנטלי ימיה האחרונים של האנושות הוא יצירה יוצאת דופן בממדיה ובאמצעי הביטוי המורכבים שלה: הוא כולל למעלה מ־200 סצנות המתחלפות במהירות ובהן כ־500 דמויות שונות, ללא גיבורים או עלילה. כדי להציגו במלואו נדרשים לדברי קראוס לא פחות מ"עשרה ערבים רצופים", והוא נועד ל"תיאטרון במאדים". כפי שגל הרץ מראה במאמרו, מטרתו של קראוס במחזה בלתי־אפשרי זה היא להדגים את התרוקנות המילים מתוכן בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועמה גם את אובדן יכולת השיפוט ואפשרות ההכרעה האישית המוסרית. הקלישאות, לפי קראוס, החליפו את המחשבה וההרג נעשה לפעולה מכנית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 130 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

השדולה האיטלקית בוושינגטון סבלה באמצע המאה העשרים מחולשה פוליטית. חולשה זו נבעה מחוסר האמון של יוצאי איטליה בארצות־הברית ביעילות השדולה להשגת מטרותיהם הפוליטיות. משקעי עבר ויריבויות פנים־קהילתיות העיבו על יכולתם של חברי השדולה לפעול יחדיו למען מטרה משותפת. כדי לחזק את תחושת האמון בקרב חברי הקהילה, פעלה השדולה לטיפוחו של דימוי עוצמה כוזב. כפי שמסביר דוד מירון, הלובי של יוצאי איטליה בוושינגטון בחר לקדם נושאים שזכו לקונצנזוס רחב בקהילה והיו בעלי פוטנציאל הצלחה גבוה (מסיבות שאינן קשורות בהכרח לפעילות השדולה בעניין). כאשר הושגו תוצאות בתחום, ייחסה השדולה את מלוא ההצלחה לפעילותה ה"חשאית". מאמר זה בוחן כיצד התגייסה השדולה לקידום ליברליזציה של מדיניות ההגירה שהובילו ממשלי הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. חרף השפעתה הזניחה של השדולה האיטלקית על תיקון חוק ההגירה ב־1965, שיתף ממשל ג'ונסון פעולה מסיבותיו הוא עם הבדיה שלפיה חלקה של השדולה בתיקון החוק היה משמעותי.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 130 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.