זמנים - גיליון מספר 91

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 91 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן ...

נהוג לטעון, שהאמנות לכל סוגיה בתקופת הרנסנס והברוק הייתה כלי פוליטי בידי השליטים. החוקרים הראו כיצד השתמשו נסיכים ורוזנים ברחבי אירופה, ויותר מכולם בניה ובנותיה של משפחת מדיצ'י, בציור, בפיסול, בארכיטקטורה ובמוסיקה כאמצעי תעמולה לחיזוק מעמדם ולהאדרת שמם. רז בנימיני מראה כיצד הדבר נעשה בפירנצה בשלהי המאה השש-עשרה באמצעות האִינְטֶרְמֶדִי, קטעי דרמה מוּשֶׁרת שקדמו להולדת האופרה, אך דווקא ביצירה הנחשבת לאופרה הראשונה – אורידיצ'ה מאת ג'קופו פרי – ישנם בבירור, לטענתו, אלמנטים של התרפקות על עבר רפובליקני והתנגדות למשטרם של המדיצ'י. אגב כך הוא דן במאבקים על יוקרה ועל זכות הבכורה בין המלחינים, בתאוריות המוסיקליות שהנחו את יצירתם, בפטרונים שפרשו עליהם את חסותם ובחגיגות שבהן הוצגו האופרות הראשונות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 91 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן ...

אייל נווה בוחן בחינה מחודשת את עקרונות היסוד שבבסיס החוקה האמריקנית על סמך ניתוח דפי הפדרליסט, שנכתבו על-ידי מנסחי החוקה ותומכיה בשנים הראשונות לאחר כינונה של ארצות-הברית. לטענתו, מחברי החוקה והמצדדים בה, על אף שהתחנכו לאור האידאלים של תנועת ההשכלה, העדיפו להימנע מניסיון לממש חזון של חברה אידאלית. הם הבינו את המגבלות והחולשות האנושיות, ולפיכך, יצרו מנגנון שלטוני מורכב, גמיש וניתן לשינוי. מערך העקרונות הזה בלם וריסן את הנטייה האוטופיסטית המובילה, באורח בלתי-נמנע, לכפייה ולאוטוריטריות. הכתבים שכונסו בקובץ הפדרליסט, טוען נווה, מבטאים תבונה, שכל ישר וספקנות בריאה, ולאו דווקא רעיונות נשגבים המדריכים בדרך-כלל הוגים המתכננים "עולם חדש אמיץ".

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 91 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן ...

אלכסיס דה-טוקוויל ביקר בארצות-הברית מעט אחרי שמלאו למדינה הצעירה חמישה עשורים, אך כבר אז השכיל באורח מדהים לעמוד על הסכנות והחולשות שבמשטר הדמוקרטי המודרני. למעלה ממאה ועשרים שנים לאחר מכן, כתב המרקסיסט הרברט מרקוזה ביקורת נוקבת על החברה הדכאנית והרדודה שהולידה הדמוקרטיה המערבית. צבי טאובר דן בקווי הדמיון הרבים והמפתיעים לכאורה בין תפישותיהם של שני הוגי-דעות שהיו כה רחוקים איש מרעהו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 91 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן...

הלמוט שמידט (Schmidt), קנצלר גרמניה בשנים 1982-1974, נחשב כאן בעיני רבים למנהיג הגרמני העוין ביותר לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, והיו אף מי שהאשימו אותו באהדה למשטר הנאצי בצעירותו. שלמה שפיר בוחן במדוקדק את תולדות חייו, לרבות ההתמודדות עם "סוד" בדבר סב יהודי, את קשריו עם יהודים ואת התבטאויותיו כלפי מדינת ישראל, ומציג דמות של מדינאי גרמני מדור הביניים מורכבת יותר מאשר התדמית שהצטיירה בעיני הציבור בישראל. המאזן של אהדה וביקורת בתפישותיו של שמידט כלפי ישראל היה מסובך יותר מאשר התוויות הפשטניות שהודבקו לעמדותיו. 

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 91 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן...

התקופה הנאצית בתולדותיה של גרמניה, ובתוכה גם גילויי ההתנגדות מצד גרמנים למשטר הנאצי, החל משנות השלושים ועד לשלבים האחרונים במלחמת העולם השנייה, מהווים עדיין סוגיה טעונה מאוד מבחינה רגשית להיסטוריונים גרמנים ולא-גרמנים. דן אורבך בוחן כיצד התמודדו חוקרים במחצית השנייה של המאה העשרים עם הניסיונות שעשו גרמנים למגר את משטרו של היטלר. הוא מזהה במחקר הגרמני שלוש אסכולות ומצביע על החולשות של כל אחת מהן, על הכשלים המדעיים ועל הסילופים ביודעין, שנבעו מהנחות מוקדמות ומרצון להגן על תזות מסוימות. גם היסטוריונים ישראלים שדנו בתנועת ההתנגדות, טוען אורבך, כשלו לא אחת בהתעלמות מעדויות חשובות או בפסילתן.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 91 של זמנים, ניתן להזמין מנוי לכתב העת כאן...