זמנים - גיליון מספר 98

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בשילוב מיוחד במינו של כלים הלקוחים מתחומי הכלכלה, המשפט וההיסטוריוגרפיה, בוחן רון חריס את אחת התמורות המרכזיות בתולדות המערב - המהפכה התעשייתית - ומציג תמיהה שהתעוררה בקרב חוקרים בעשורים האחרונים. דומה לכאורה, כי על אף ההתפתחויות הדרמטיות בייצור ובארגון של התעשייה והמסחר באנגליה בשלהי המאה השמונה-עשרה, לא חלו בהתאמה שינויים בחוקים הרלבנטיים ביותר להתפתחויות אלו, החוקים המסדירים את אופן הארגון של עסקים. אולם, לטענת המחבר, החוקרים שבחנו סוגיה זו חיפשו את השינויים בחוק האנגלי במקומות הלא-נכונים. התשובה לתעלומה מסתתרת לא בחקיקה של הפרלמנט ובכתיבה של בכירי המשפטנים, אלא בחקיקה ובפסיקה "מלמטה" - בדרכים שבהן הצליחו יזמים ועורכי-דין ליצור ארגונים עסקיים ממין חדש, שתאמו למציאות הכלכלית החדשה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

ציוריו וסיפוריו של נחום גוטמן (1980-1898) הם, לכל הדעות, מעצבי הזיכרון הישראלי הקולקטיבי של העיר תל-אביב בשנותיה הראשונות. ספרו הפופולרי עד היום, עיר קטנה ואנשים בה מעט: סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית, קיבעו בתודעה את האירועים והמראות של השכונה העברית שקמה בחולות ליד יפו. ליאורה בילסקי ואנאלו ורבין בדקו פרשה אחת - ניסיונו של פועל יהודי בשנת 1913 לחדור אל חדר האמבטיה של נערה עברייה - שהוגדרה בפרוטוקולים של ועד השכונה כניסיון אונס, כפי שהיא משתקפת בספרו של גוטמן. פרשה מרתקת זו כוללת סוגיות הקשורות בפשיעה, מידת האוטונומיה השיפוטית של היישוב תחת השלטון העות'מאני, תפישות "אוריינטליסטיות" ומעמדן של נשים בשכונה העברית. המחברות מראות כיצד טקסט ספרותי הוא תעודה היסטורית רבת-ערך, וכיצד קריאה פמיניסטית בטקסט של גוטמן חושפת אמביוולנטיות רבה ביחסו האישי כלפי נשים, ערביות ויהודיות, וכן את הצורך בהקמת מערכת משפט יהודית עצמאית כדי לסמן את הגבולות בין מותר ואסור בחברה החדשה שהחלה צומחת בארץ ישראל בראשית המאה העשרים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

מי הכריז על הקמתה של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948? בנוסח שאותו קרא דוד בן-גוריון מכנים עצמם שלושים ושבעה החותמים "חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית". יורם שחר מבקש לתאר את הדרך הארוכה שעבר כינוי מורכב זה בשלבי ניסוחה של ההכרזה. לטענתו, ביטאו מילות ההכרזה, כמו בכל טקסט מכונן, עמדות ערכיות מובהקות, והמאבק עליהן היה מאבק אידאולוגי רב-משמעות. חשוב עוד יותר, מילים אלה מסמלות לדעתו מאבק שעודנו רלבנטי לדור הנוכחי ולדורות העתיד במדינת ישראל.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

אדולף איכמן נחטף בארגנטינה ב-11 במאי, 1960. ממשלת ישראל הודיעה שהחטיפה בוצעה על-ידי חבורה של מתנדבים אלמונים. לימים אסרה הממשלה על איסר הראל, ראש המוסד, לפרסם את ספרו הבית ברחוב גריבלדי, שבו תיאר את מעורבות המוסד בביצוע החטיפה. הראל עתר לבית-המשפט הגבוה לצדק, שהחליט לאשר את החלטת הממשלה למנוע את הפרסום. הספר הותר לפרסום בשנת 1974. פסק-הדין איסר הראל נגד ממשלת ישראל הותר לפרסום בשנת 2005. פנינה להב מנתחת את השלבים שהובילו אל פסק-הדין ומציגה שאלות כגון: מתי מותר לממשלה לשקר, איך צריך בית-משפט להתמודד עם שקר, מה הקשר בין הגנה על ביטחון המדינה לבין שלטון החוק, ואיך נכתבת ומשוכתבת ההיסטוריה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

ז'וזה ברונר בוחן דיונים היסטוריים בני זמננו, שבהם נדון משפט אייכמן כאירוע מחולל-תמורה - בזהות, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, בדימוי של הניצולים או בתפישה הרווחת של השואה. הגישות בדיונים האלה נבדלות מהכתיבה הקודמת על משפט אייכמן, שעסקה בו בראש ובראשונה כאירוע של עשיית דין וצדק בפושע נאצי. ברונר מסביר את המעבר מצדק לזהות או לתודעה קיבוצית באמצעות ההשפעה הניכרת שהיו לשפה ולהגיונות פסיכולוגיים, ובעיקר לשיח הטראומה. הוא מציע להרחיב את היריעה הפסיכולוגית ולבחון גם את האופן שבו תרם המשפט לתהליכים של אֵבל או מנע אותם. בעניין זה, הוא גורס, יש להתמקד ביתר שאת ברכיב המכריע של משפט אייכמן, הלא הן העדויות הרבות של הניצולים. לעומת ההתבוננות ההיסטורית, המעמידה את משפט אייכמן בהקשרים רחבים יותר, משרטטת יחסים סיבתיים ובונה רצף, מציע ברונר לבחון את העדויות דרך פריזמה גנאלוגית, שאותה הוא מאמץ בהשראתו של מישל פוקו. תכליתה של הגנאלוגיה להראות, שבמהלך העדויות שניתנו במשפט, נאמרו דברים רבים יותר מכפי שהתכוונו יוזמי המשפט שייאמרו בו, כי לפעמים גם נאמר שם יותר משהתכוונו הדוברים עצמם לומר, וכמובן שנאמר שם יותר מכפי שניתן ללמוד מהכתיבה ההיסטורית על המשפט. האתגר שמציבה הגנאלוגיה להיסטוריה של משפט אייכמן הוא בדגש על עיצובן של העדויות באמצעות דיאלוגים שלא ניתנים לשליטה על-ידי צד אחד בלבד, על ריבוי הקולות והרגשות בעדויות, ועל הסתירות שאינן מאפשרות רדוקציה למכנה משותף אחד.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

העיירה בוצ'ץ' (Buczacz, Buchach), כיום במערב אוקראינה, הייתה נתונה במרוצת ההיסטוריה תחת שלטונן של ממלכות שונות (פולין, אוסטריה) ותושביה היוו פסיפס של תרבויות, לשונות ודתות. מן המאה השש-עשרה הייתה בה אוכלוסייה יהודית גדולה למדי. על סמך עדויות כתובות ומוקלטות, וכן ראיונות שערך בעצמו, משחזר עֹמר ברטוב את היחסים בין היהודים לשכניהם האוקראינים והפולנים בזמן הכיבוש הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה. מן הזיכרונות של מי ששרדו עולה, כי רבים מהם ניצלו הודות לסיוע שקיבלו משכניהם, אך לצד פעולות הצלה, היו מקרים רבים מאוד של הלשנה, הסגרה, ביזה ואף רצח בידי אותם שכנים, משתפי-פעולה ו"ציידי יהודים" מקרב האוכלוסייה המקומית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

"השילוב שבין הנורא, הסנסציוני והמענג היה שילוב מנצח", כותבת בילי מלמן לגבי הפופולריות הרבה של ייצוגי העבר באתרים כמוזיאון של מדאם טוסו והמצודה של לונדון. בכל התרבויות ובכל הזמנים קיימת תופעה של רתיעה-משיכה בפני תיאורי אלימות וזוועה, אולם בלונדון, "בירת המודרניות" של המאה התשע-עשרה, תוך כדי תמורות מרחיקות-לכת בטכנולוגיה, בכלכלה ובחברה, היו סיבות מיוחדות ומשמעות פוליטית להתרפקות של קהל - דווקא מן המעמדות הנמוכים - על ייצוגים של פושעים ודמויות היסטוריות (לרבות דמויות מרכזיות מן המהפכה הצרפתית, שהוצגו כפושעים), על מחזות תלייה, גיליוטינה ומכשירי עינויים. הצרכנים של "תרבות ההיסטוריה הפופולרית", טוענת מלמן, ראו את העבר כמקום אלים. אולם, גם המודרניות באותם ימים הייתה שלובה עדיין ברכיבים מסורתיים רבים, באלימות ובסבל. ההצלחה של מוזיאונים וספרים, שהציגו את תחושות האימים של העבר, נבעה בין היתר מן היכולת של הצופים והקוראים לזהות בהם יסודות שהיו מוכרים להם גם בחיי היומיום שלהם באנגליה בעידן התיעוש והרפורמות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

כשמונה וחצי מיליון חיילים נפלו בשבי במלחמת העולם הראשונה וישבו במחנות תקופות זמן ארוכות. אלון רחמימוב בוחן כאן תופעה מעניינת אחת מן החיים במחנות הללו ברוסיה: גברים שגילמו תפקידי נשים במחזות שהועלו על הבמות של תאטראות השבויים. במקרים מסוימים הוסיפו שחקנים אלה להתנהג כנשים ולזכות ביחס השמור לכוכבות גם מחוץ לבמה. האם הופעות אלה, שנקראות בעגה של ימינו הופעות "דראג", נועדו לסייע לשבויים להתגבר על תחושות חוסר-האונים ופגיעה בגבריות שפקדו אותם עם הנפילה בידי האויב? האם באו לחזק ולאשש את הסדר הקיים ואת ההבחנה הנוקשה בין המינים? או שמא היו בגדר חתירה תחת המהוגנות הבורגנית ועידוד לביטויים של ארוטיקה הומוסקסואלית?

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 98 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.