זמנים - גיליון מספר 99

בין ציוני הדרך בתולדות התאטרון העברי בארץ ישראל, טוענת נורית יערי, יש לכלול גם את התאריך 9 בפברואר 1947, שבו התקיימה הצגת הבכורה של אדיפוס המלך לסופוקלס ב"הבימה", בבימויו של הבמאי האנגלי טיירון גאתרי (Guthrie). התאטרון היווני הוא אבן-יסוד של תרבות המערב, אך האם היה גם הקהל היהודי-הישראלי בשֵל לאמץ לחיקו ביטוי מובהק של תרבות "אתונה", אותה תרבות שנחשבה במשך דורות רבים כמנוגדת בתכלית לתרבותה של "ירושלים"? תוך ניתוח של ההפקה בשנת 1947 (שחקנים בעלי מבטא רוסי ומסורת של שיטת סטניסלבסקי, מציגים דרמה יוונית בתרגום עברי תנ"כי של שאול טשרניחובסקי בעיבודו של אברהם שלונסקי, ובבימוי של איש תאטרון שהגיע מבירתה של האימפריה הבריטית), והאופן שבו התקבלה על-ידי המבקרים והקהל, מסבירה יערי מדוע בעצם נכשל הניסיון (אולי עד ימינו) להפוך את "תל-אביב" לאתר, שבו אפשר למזג את שתי התרבויות העתיקות והעוינות זו לזו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

על סמך אוטוביוגרפיות וביוגרפיות, ביקורות תאטרון וראיונות של שחקנים בעיתונות, ועל רקע ספרות המחקר הפמיניסטית וביקורת הספרות המודרנית, בוחנת דורית ירושלמי את קורותיהן, שאיפותיהן, מעמדן, השפעתן (או מיעוט השפעתן) והופעותיהן של שחקניות בעשורים הראשונים של התאטרון העברי בארץ ישראל. דמותה של חנה רובינא האפילה על כולן, אך היו ביניהן שחקניות אחדות שהצליחו בכל זאת לפלס לעצמן מקום מכובד למדי בגלריה של שחקני התאטרון בישראל. הדיוקנאות של שתיים מהן – שושנה דואר ופאני לוביץ – מובאים כאן כדי להדגים את האופן, שבו שרדו והתפתחו נשים בתרבות הגברית המובהקת של הבמה בשנות החמישים והשישים, ובצִלה של "הגברת הראשונה" של התאטרון.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

רב-תרבותיות, סובלנות כלפי תרבותו של האחר, התנערות מרעיון כור ההיתוך ורצון להציל לשונות ותרבויות נכחדות – כל אלה הן תופעות שהחלו להסתמן בישראל רק בעשורים האחרונים ממש. עד אז הייתה התנכלות בוטה – הן מצד הממסד והן מצד דובריה של התרבות ההגמונית – לכל ביטוי של מה שנחשב "גלותי" או לא-עברי ולא-ישראלי מובהק. דיאגו רוטמן בוחן שלבים אחדים במדיניות וביחס כלפי התאטרון ביידיש במדינת ישראל: החל מאיסור רשמי על אזרחי המדינה להעלות הצגות ביידיש או להופיע בהן, דרך ניסיונות דיכוי באמצעים כספיים ועד ביטויי זלזול והתנשאות בעיתונות. אך למרות כל אלה, מראה רוטמן, היו ניסיונות חשובים לטפח תאטרון יידיש בישראל, והשמועות על מותה של תרבות היידיש התגלו כמופרזות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בעקבות השואה החלו יהודים להתמודד מחדש עם מושגים ותוצרים של תרבות המערב, שתרמו לעיצוב דימויים אנטישמיים. דמותו של שיילוק, היהודי המלווה בריבית במחזה של וויליאם שקספיר הסוחר מוונציה, היא דוגמא מובהקת לדמות בדיונית, שתרמה לחיזוקם של סטראוטיפים אנטישמיים. עדנה נחשון בוחנת תשובה יהודית אחת לדמות השקספירית – רומן עברי, שנכתב בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה ועובּד למחזה שהוצג ביידיש בניו-יורק בשנת 1947. היה זה טקסט מחאה, שהציג את היהודי שיילוק כדמות רדופה אך הרואית ושימש אמצעי להתמודדות עם לקחי השואה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

התאטרון הפלסטיני במדינת ישראל מנסה לשרוד בארבעת העשורים האחרונים בתנאים קשים ביותר, בלי תמיכה של ממש מטעם הממסד, תוך התמודדות עם טראומות קולקטיביות, אפליה, צנזורה ומשברי זהות והזדהות פוליטית. מסעוד חמדאן בוחן בפרוטרוט את המכשולים והקשיים הארגוניים, את המדיניות של הנהלות התאטראות השונים ואת התכנים של המחזאות המקורית, ושופך אגב כך אור על פן מרכזי של התרבות הפלסטינית – שהיא עשירה, תוססת ומגוונת חרף כל המשברים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בשנת 1986 באו אנשי תאטרון מקצועיים אל שתי שכונות, שכונת התקווה בתל-אביב ושכונת פרדס כץ בבני ברק, והפיקו בהן, בהשתתפות תושבי המקום, הצגות רבות-משתתפים. שולמית לב-אלג'ם בוחנת את שני הניסיונות האלה להקמת תאטרון קהילתי בגישה דומה לזו של ההיסטוריון הלומד על עולמן של השכבות "האילמות" בעבר באמצעות המיקרו-היסטוריה. כל אחת מן ההפקות הללו – לרבות הכוונות של היוצרים, המשתתפים, מאבקי הכוח והתוצאות – משמשת לה תעודה היסטורית עשירה במידע על החברה הישראלית לפני כעשרים שנה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

באמנות הפלסטית הסתמנו מאמצע המאה העשרים מגמות חדשות, אשר חדרו בהדרגה גם לישראל. אחת המגמות הללו הייתה של "אמנות פעולה", המציגה בפני המבקר במוזיאון (ולעתים גם מחוץ למבני התרבות) לא רק את היצירה, אלא גם את תהליך היצירה – לפעמים בנוכחות היוצר ואף בשיתוף אקטיבי של הקהל. אמנות הפעולה המתפתחת יצרה זיקה חסרת-תקדים בין אמנות פלסטית לתאטרון כאירוע חי. במחקר חדשני בוחן דרור הררי את השלבים הראשונים של התפתחות סוג זה של אמנות בישראל, בשנות השישים, על רקע תפישותיהם ועבודותיהם של אמנים ואוצרים, שביצעו ועודדו פעולות טרום-מיצגיות כאלה: קבוצת "+10", רפי לביא, משה גרשוני, יהושע נוישטיין, יונה פישר ואחרים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

החלל בארץ, האדמה והטבע – כלומר הסביבה שמחוץ לתאטרון – הופכים לדמות במחזות שנכתבו בארץ ישראל, בעיקר בעידן החלוצי. שמעון לוי משווה את אופן ההתייחסות למרחב, הפתוח או המגביל, השומם או העשוי בטון, במחזאות הישראלית והקנדית בשני דורות שונים, בזמן "הפרחת השממה" ובזמן החדש, זמן התסכול והאכזבות. דימויי החלל במחזות ישראליים, – שדות, פרדס, קרקס, כלא, מדמנה – הם "חלל הזוי" המושלך על "חלל-בימה" ממשי, ויוצרים תמונה קליידוסקופית של התמורות באתוסים ובמיתוסים של החברה הישראלית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

טקסט תאטרון, המבוסס על ספר, המסתמך על ספרים ושירים של יוצרים קודמים, שכתבו על זיכרונות מן העבר הארצישראלי – אלה הן השכבות של ההצגה דיוניסוס בסנטר. הדימוי של תל ארכאולוגי, או של פַּלִימְפְּסֵסְט (קלף, שעליו כתבו טקסט חדש מעל טקסט ישן שנמחק), חל הן על ההצגה והן על המקום שבו היא עוסקת – דיזנגוף סנטר – שנבנה על חורבות השכונה נורדיה, שנבנתה על אדמות הכרם שהיה שייך למשפחה ערבית מיפו; וגם על המתחם הקיים היום, שהוא יציר-כלאיים של שפות, תרבויות ואתוסים מתקופות שונות. דפנה בן-שאול מנתחת את ההצגה ואת האופנים שבהם היא נותנת ביטוי לשכבות בזיכרון הקולקטיבי ולמשחק בין הזמנים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

התהליכים החברתיים והתרבותיים ששינו את פניה של מדינת ישראל מאז הרצח של ראש-הממשלה, יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, השפיעו כמובן גם על התאטרון הישראלי. אולם, טוען גד קינר, דווקא בתאטרון הישראלי – אשר ממלא מאז כינונו תפקיד חיוני בעיצוב הזהות הקיבוצית ותפישות העולם של מגזרים שונים בחברה הישראלית, ואשר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים התריס בחריפות נגד אובדן הדרך והתפוררות המוסר – משתקפות בעיקר המגמות של בריחה מן המציאות, התפרקות מערכים ומן הלכידות החברתית, התחמקות משאלות פוליטיות, ויתור על אידאולוגיות וחיקוי התרבות הטלוויזיונית האמריקנית, ולצדן נוסטלגיה מזויפת אל "ישראל היפה של פעם". מגמות אלה באות לידי ביטוי מובהק בייחוד בסוגות של המסכת, המחזמר והדוקו-דרמה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 99 של זמנים, אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.