זמנים - גיליון מספר 113

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

שנגחאי (Shanghai), עיר הנמל הנודעת של סין, ידעה תקופה של שגשוג כלכלי החל מאמצע המאה התשע-עשרה ועד שנות השלושים במאה העשרים ותרמה למודרניזציה של סין כולה, בעיקר הודות לאופייה הקוסמופוליטי. אולם, בחמישה העשורים לאחר מכן, שבהם שלטו בה המפלגה הלאומית הסינית ואחר-כך המפלגה הקומוניסטית, סבלה העיר מסטגנציה ושקיעה. רק משנת 1978, עם תחילתן של הרפורמות הכלכליות, עברה העיר בהדרגה תהליכים שהחזירו לה במידה מסוימת את מעמדה כמרכז כלכלי חשוב במזרח-אסיה. ניב חורש בוחן את שתי התקופות בתולדות שנגחאי – העשורים שקדמו למלחמת העולם השנייה והעשורים מאז 1978 ועד ימינו – ומצביע על הגורמים הכלכליים והפוליטיים שאפשרו את הפריחה בתקופה המוקדמת. הוא אומד את הסיכויים שהעיר תחזור ותהיה מרכז פיננסי מוביל באזור ומוקד משיכה ליזמים סינים וזרים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

דני רוה מביא את סיפורו של גורו והוגה-דעות הודי, סואמי ויוקאננדה (Swami Vivekananda), שזכה החל מסוף המאה התשע-עשרה להתעניינות מרובה בארצות-הברית ובאירופה – ואף בקרב פילוסופים בישראל – בזכות האופן שבו הצליח לשלב תפישות הינדואיסטיות עם מושגים נוצריים וערכים הומניסטיים מערביים. תורתו המיוחדת, טוען רוה, השפיעה לא רק על האופן שבו ראו אנשים במערב את הרוחניות ההודית, אלא גם על צביונו של הנאו-הינדואיזם בהודו עצמה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

פרופסור (אמריטוס) עמנואל סיון, מבכירי ההיסטוריונים בישראל, הוא חוקר של תולדות האסלאם מימי-הביניים ועד ימינו. בריאיון שערך עמו פרופסור מאיר ליטבק, הוא מספר על לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ובסורבון בפריס, על המורים והמלומדים שהשפיעו על תפישותיו, ועל הסיבות שהניעו אותו לנוע במחקריו מהאסלאם בימי מסעי הצלב למפלגות קומוניסטיות בעולם הערבי במאה העשרים ולכתות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות בימינו. הריאיון – ביוזמתו של עורך המדור, פרופסור ירון צור – הוסרט והוקלט והוא שמור בארכיון של האוניברסיטה הפתוחה. להלן עיקרי הדברים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המחזה השקספירי הראשון שהעלה תאטרון "הבימה" בתל-אביב היה הסוחר מוונציה. ההצגה עוררה לא מעט תגובות נזעמות בטענה כי ישנם במחזה מוטיבים אנטישמיים. התאטרון יזם אפוא מעין משפט ציבורי ובו השתתפו אנשי תאטרון ואנשי רוח חשובים. לי מיכאל-ברגר מנתחת את המשמעויות של משפט תאטרלי זה, ומראה כיצד השתקפו בו הלכי רוח ומגמות אידאולוגיות הגמוניות בקרב היישוב, בתקופה כה גורלית – שנת 1936 – בתולדותיו. העמדות שבאו לידי ביטוי במשפט שיקפו לא רק את הפרשנות לדמותו של שיילוק, אלא גם את יחסה של האוליגרכיה התרבותית בארץ ישראל כלפי האימפריה הבריטית, האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל והיהודי הגלותי.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים", הן המילים ששם המשורר נתן אלתרמן בפיהם של הנופלים במלחמה שהתחוללה בשנת 1948, בעקבות תוכנית החלוקה של ארץ ישראל שאישר האו"ם. במלחמה זו, שגבתה קורבנות כבדים, השתתפו בצד הישראלי לא רק צעירים ילידי הארץ, אלא גם עולים חדשים, חלקם ניצולי שואה, שירדו הישר מן האונייה אל שדות-הקרב. אריאל פלדשטיין בוחן את האופן שבו הוצגו מלחמת תש"ח והשפעתה על הצעירים שהגיעו מן הגולה, בשני סרטים שהופקו במרחק זמן של כחמישים שנה זה מזה. ההבדלים בין הסרטים האלה הם השתקפות של התמורות שחלו בתפישות לגבי המלחמה עצמה ולגבי השינוי שנכפה על העולים החדשים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

אחרי מלחמת העולם השנייה וחורבנן של הקהילות היהודיות במזרח-אירופה, התגייסו אינטלקטואלים יהודים – בעיקר בארצות-הברית – להגן על עתידה של תרבות היידיש, שדומה היה כי נגזר עליה להיעלם. אנשי רוח אלה ביקשו לבסס את מעמדה של היידיש כשפה הלאומית של היהודים בתפוצות באמצעות חיזוק מעמדה במדינת ישראל. רחל רוז'נסקי מציגה את הדיונים שהתנהלו בקונגרסים ומעל דפי הירחון הספרותי די צוקונפט ("העתיד") בשנים 1951-1946 ועומדת על הבדלי ההשקפות בין אותם אנשי רוח לבין עצמם ובינם לבין ההנהגה הציונית, שביקשה לכונן את הבלבדיות של התרבות העברית. שאלת הלשונות נגעה גם במחלוקת המהותית יותר לגבי המשך קיומה של אומה יהודית בתפוצות אחרי השואה ובצדה של מדינת ישראל.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

במשך 19 שנים, ממאי 1948 ועד יוני 1967, הייתה ירושלים המזרחית, ובתוכה העיר העתיקה והרובע היהודי שבה, נתונה תחת שלטון ירדני. אחרי מלחמת ששת הימים החלו הרשויות השונות בישראל וכן גופים פרטיים לנסות ולחדש את ההוויה היהודית של הרובע – אך לא שררה תמימות-דעים איזה אופי יש להעניק לו. אדריכלים, ארכאולוגים, עמותות הנצחה ובעלי אינטרסים כלכליים נאבקו על עיצוב דמותו ומהותו של המקום. דורון בר וריכב רובין מראים כיצד, במרוצת השנים מאז 1967, גברו השאיפות הדתיות-החרדיות על התוכניות הלאומיות-החילוניות והרובע לבש אופי של שכונה חרדית, אופי שונה לחלוטין מצביונו של הרובע לפני שנת 1948.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 113 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.לרכישת הגיליון לחצו כאן.