זמנים - גיליון מספר 124

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאןהמאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

התעודה מופיעה במלואה בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

על סמך חיבור שכתב נזיר בנדיקטיני, פרנסואה דה מוֹנטֶה־בֶּלוּנָה, על מצבה העגום של צרפת בעקבות המפלות הקשות שנחלו צבאותיה מידי האנגלים בשלבים המוקדמים של מלחמת מאה השנים, מצביע אלון קול על סימנים מובהקים להתגבשות מודעות לקיומה של ישות צרפתית – גוף, שבראשו המלך והאצולה, אך משתייכים אליו כל חלקי העם. תפישה זו לא הייתה רק תוצר של העימות עם אנגליה, אלא הייתה מושתתת גם על תודעה של רציפות היסטורית מאז ימי הגאלים, על הנחה שקיים אתוס משותף לכל תושביה ועל גאווה במעמדה המיוחד של צרפת בקרב האומות. בקריאה לחדש את ימיה של צרפת כקדם, וכן בבקיאותו הרבה בספרות הקלסית, מטרים מונטה־בלונה – לדעתו של אלון קול – את ההומניסטים הצרפתים של ימי הרנסנס.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

במשך למעלה מ־250 שנה היו רוב השליטים ובעלי התפקידים הבכירים בסולטנות, שכללה את מצרים וסוריה, עבדים ("ממלוכים") שנקנו והובאו מאזורים שונים במזרח התיכון, באירופה ובאסיה. עבדים אלה אוסלמו והוכשרו לתפקידים צבאיים ושלטוניים והיו לאליטה של הסולטנות. החוקרים עד כה סברו, כי אין דרך לברר את מוצאם של הממלוכים וכי למוצא האתני הייתה חשיבות משנית בלבד בקשרים החברתיים והפוליטיים בקרב האליטות הללו. אולם קובי יוסף מראה, שהיו דפוסים ברורים במתן השמות לעבדים, דפוסים שמעידים על מוצאם – תורכים, צ'רקסים, יוונים, מונגולים וכדומה; שהדפוסים הללו השתנו מתקופה לתקופה; וכי הם אכן מהווים עדות לקשרים אתניים בעלי משמעות בקרב הממלוכים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

רבים מההיסטוריונים שחקרו את ממלכת ירושלים הצלבנית הדגישו את מיעוטם של המגעים התרבותיים וההשפעות ההדדיות בין המתיישבים האירופאים בלבנט לעולם האסלאם, בניגוד בולט למה שהתרחש בנקודות מפגש אחרות בין שתי הציביליזציות – חצי־האי האיברי וסיציליה. אולם, טוען יונתן רובין, אין פירוש הדבר שלא התקיימה פעילות אינטלקטואלית בממלכה ושלא נוצרו בה מגעים בין־תרבותיים. סיפור פעילותם של שלושה אישים, בנואה מאליניאן, תומס אניי ויוהנס מאנקונה, במרוצת המאה השלוש־עשרה בממלכה הצלבנית, מראה כיצד אנשים שרכשו את השכלתם במערב הביאו תפישות חדשות מאירופה ללבנט, אך בה בעת קיימו מגעים עם בני קבוצות תרבותיות שונות, רכשו ידיעות חדשות, ואלה הגיעו באמצעותם למערב.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

כמעט 200 שנה, וכן דת, מעמד ואזור גאוגרפי, מפרידים בין כריסטין דה פיזן לרבקה בת מאיר טיקטינר. עם זאת, שתיהן כתבו ספרי הדרכה לנשים – מעשה שהיה עדיין חריג בקרב נשים בסוף המאה השש־עשרה כמו בתחילת המאה החמש־עשרה – ובעצות ובהטפות המוסר של שתיהן היה לא מעט מן המשותף. שולמית שחר סוקרת את שני החיבורים, הספר על שלוש המידות הטובות שנכתב בצרפתית ומינקת רבקה שנכתב ביידיש, ועומדת על קווי הדמיון ועל ההבדלים בין השניים. אף שהיו שמרניות למדי ולא ביקשו לחולל מהפכה במעמדן של הנשים בחברה, שתי הכותבות ניסו לבטל דימויים שליליים של נשים ולהעניק להן מקום מרכזי ופעיל יותר במשפחה ובבית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

היחס של חכמי דת אל מעמדם של כתבי הקודש שלהם הוא מורכב בכל אחת מהתרבויות המונותאיסטיות – כיצד נמסרו דברי האל למאמיניו? מי העלה אותם על הכתב ומתי? ועד כמה מהימנות הגרסאות הכתובות של דברי האל ושליחיו? מוחמד אבו סמרה בוחן את התפישות באסלאם בנוגע לשאלות אלה. הוא דן בעיקר בהקשר ובסיבות שהביאו את המודרניסטים המוסלמים לגבש תפישה חלופית לתפישה המסורתית באשר למסירת הקוראן סמוך להתגלותו, ובודק את המתודות ששימשו אותם לצורך זה. ההתמודדות של המודרניסטים עם מסורות עיקרה בשתי סוגיות מרכזיות: המקורות שמהם נאסף הקוראן, והתנאים לתיעודן של ההתגלויות כטקסטים קוראניים.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

על סמך תעודות מארכיוני האינקוויזיציה מהרפובליקה של ונציה (Venezia) ומדוכסות מודנה (Modena) מבקש כריסטופר בלאק להציג שני טיעונים: האחד, שאינקוויזיטורים מסוימים בערים האיטלקיות היו מוכנים לאפשר חזרה ללא מכשולים אל חיק הקתוליות מן הפרוטסטנטיות, מהיהדות ומהאסלאם; והאחר, שהמסמכים מעידים, כי לעתים שררו יחסי שכנות טובים בין נוצרים לפלגיהם השונים לבין יהודים, מומרים ומוסלמים. כוונתו היא לתאר גישות מורכבות של אנשי כנסייה ומגעים יומיומיים בין הקהילות הדתיות, ולהפריך בכך תפישות פשטניות המושתתות על דעות קדומות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

אוספים, ובהם דגמים לכתיבת מכתבים ואגרות מכל הסוגים, ידועים בתרבויות רבות לפחות מימי־הביניים ואילך. בתרבות היהודית החלו אוספים כאלה (אגרונים) להופיע בדפוס כבר במאה השש־עשרה, וכנראה שהיה להם ביקוש רב. טל קוגמן בוחנת שורה של אגרונים בעברית מן המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה ומוצאת בהם לא רק סיפורי עלילה דמיוניים ודרמטיים, כמו היו "רומן מכתבים", אלא אף השתקפות של התמורות במנטליות ובערכים של החברה היהודית בהשפעת תנועת ההשכלה. המכתבים מלמדים על שינוי בתפישות של המשפחה האשכנזית, ועל המגמה להחלפת דגמים מסורתיים פטריארכליים בדגמים מודרניים של יחסים בין הורים לילדיהם.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 124 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.