בין המאה החמש־עשרה למאה השמונה־עשרה היה הים התיכון לזירה של שוד ים בממדים עצומים. מאות אלפי אירופאים נפלו בשבי בידי קורסֵרים מצפון אפריקה והוחזקו כעבדים, ומניין דומה של מוסלמים מצפון אפריקה הוחזקו כעבדים במדינות אירופה, בייחוד בחצי-האי האיברי. תופעה זו כוננה, בין היתר, גם מערכת מורכבת של פדיון שבויים באמצעות גופים כנסייתיים ומתווכים, ואף דרך קשרים ישירים בין משפחות השבויים משני הצדדים. על סמך תיעוד שהשתמר בארכיונים – עתירות, הסכמים ומכתבים אישיים – דניאל הרשנזון מבהיר כיצד פעלה מערכת זו ומה היו השלכותיה על הקשרים שבין המדינות הנוצריות ליחידות הפוליטיות המוסלמיות במגרב.
המאמר מופיע במלואו בגיליון 134-133 של זמנים. אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.
לרכישת הגיליון לחצו כאן.
על־פי הערכות זהירות, בין המאות החמש־עשרה והשמונה־עשרה חטפו כוחות טטריים שמקורם בחצי־האי קרים לפחות מיליון אנשים במזרח אירופה. אומדנים גבוהים יותר מציבים את מספר החטופים על שלושה מיליון בני אדם. חטופים אלה נמכרו בשוקי העבדים של קרים, של איסטנבול ושל ערים אחרות במזרח התיכון, ומילאו תפקיד חשוב בכלכלה ובצי של האימפריה העות'מאנית. באמצעות שימוש באוספי מקורות רוסיים שטרם נותחו בהקשר זה, ג'ניפר פוליאקוב־ז'ורוב חושפת את דרכם של החטופים הסלאביים אל השעבוד, וכיצד הצליחו אחדים מהם לחזור לארצות מוצאם.
חיבור המסע של מנחם החברוני בארץ ישראל יכול היה להימנות עם חיבורי המסע העבריים הנודעים מן המאות הצלבניות, אלא שדבר־מה השתבש בדרכו: עשרות שנים ספורות אחרי שפורסם בראשונה, עלתה טענה שנכתב בידי משכיל יהודי במאה התשע־עשרה, ולמעשה זויף. אף שהיו כאלה שדחו את הטענה הקשה על הסף, נדחה הסיפור בסופו של דבר מן הקנון הארץ ישראלי ושוב לא מצא את מקומו בתוכו. החיבור לא נכלל בספרות המסעות הארץ ישראלית, ולא התייחסו אליו במחקרי התקופה. המאמר שלהלן אינו עוסק בשאלה אם אכן היה זה זיוף אם לאו; מעיקרא הייתה זו טענה חסרת יסוד שלא היה צורך בהפרכתה. ואולם כאן, במאמר זה, תשמש הטענה צוהר שדרכו ניתן יהיה לעקוב אחר דרכי התפתחותו של המחקר היהודי, הלאומי, של ארץ ישראל, ואחר תנועותיו הלוך ושוב בין "ידיעת הארץ" ובין מחקר ביקורתי. אמנם אגב זאת ילכו ויתבהרו גם סוגיות הנוגעות לחומר הימי־ביניימי עצמו, בעיקר שאלות הנוגעות לטקסט, ובהן שאלות הנוגעות לדרכי כתיבה ועריכה וגם, מטבע הדברים, לשאלות שעניינן הוא העלייה לרגל היהודית – וגם מעט זו שאינה יהודית – לארץ ישראל בשתי המאות הצלבניות, ובעיקר בשנייה שבהן.
מסעם של שני חכמים יהודים בני המאה החמש־עשרה מאיטליה לארץ ישראל הפגיש אותם עם הקרוקודיל המצרי. תיאור המפגש, כפי שהעלוהו על הכתב באיגרותיהם, משלב בתוכו את סיפור הזיקה המסקרנת בין הקרוקודיל ובין ציפור מסתורית. כפי שמסביר דוד מלכיאל, לסיפור זה שורשים בעת העתיקה, וההתחקות אחר גלגוליו בכתבי מלומדים ונוסעים בני זמנים ומקומות שונים מעמידה אותנו על השילוב שבין התבססות על תצפיות ישירות ובין ידע שנשאב ממקורות קודמים. הצטלבות זאת מאפיינת את העת החדשה המוקדמת ומספקת מקרה בוחן שבאמצעותו ניתן לחקור את מערכת היחסים הדינמית שבין הניסיון האמפירי לטקסט. כך, תיאור מפגשו של הנוסע עם הטבע מתגלה כנקודה שבה יסודות שונים חוברים יחדיו לחוויית לימוד, הנעה בין דרכי ידיעה ומסורות לימוד שונות.
"נדודים בעלייה לרגל לארץ הקודש, לערב ולמצרים", חיבורו של הנוסע הדומיניקני פליקס פברי, שיצא לשני מסעות עלייה לרגל לירושלים בשנות ה־80 של המאה החמש־עשרה, היה לאחד מתיאורי המסע החשובים ביותר לחקר המקומות הקדושים. פרק אחד מחיבורו הקדיש פברי לתיאור העלייה לרגל של מרים אם ישוע אל המקומות הקדושים בירושלים. על־פי פברי, מדי יום יצאה מרים את ביתה ושמה פעמיה אל האתרים שנקשרו בחייו ובמותו של בנה. שיאה של העלייה לרגל היה עם שובה לביתה בהר ציון, שם נשאה תפילה מול שתי אבנים שהביא לה המלאך מהר סיני. תפילתה של מרים מול האבנים, כך על־פי פברי, עמדה לה כתחליף למסע ממשי להר סיני. פרק זה, שקוטע את הרצף הסיפורי של תיאור מסעו של פברי, מציג את דמותה של מרים כמודל לעלייה לרגל ולתפילה במקומות הקדושים; כמו כן הוא פותח צוהר אל אורחות חייהם של נזירים דומיניקנים בני זמנו של פברי, ומגלה כיצד תיאור המסע של פברי נתחבר, בהתאם לאופני התפילה והמדיטציה שרווחו בין כותלי המנזר.
ארץ הקודש הייתה אחד האתרים הפופולריים לצילום החל מראשיתו של המדיום. תצלומים לא רק תיעדו את המקומות הקדושים אלא גם אימתו את קיומם, הנציחו את המראות והעבירו אותם על פני מרחקים עצומים במרחב ובזמן. צילום סטראוגרפי )תלת־ממדי( נחשב לתיעוד הטהור והאמתי ביותר. במאמר זה מראה אמה מעיין־פנר כיצד ההתבוננות בתצלומים תלת־ממדיים יצרה את חוויית הביקור במקום עצמו — מבלי לצאת מהבית. סטראוגרפים של ארץ הקודש הציגו לכאורה את המציאות העירומה, אך למעשה, במובנים רבים הם היו סובייקטיביים עד לבדיה של ממש. הטקסט שהתלווה לתצלומים הוסיף ועיצב פרשנות, וזו בראה לעתים מציאות אלטרנטיבית שדרכה שווקו רעיונות דתיים, פוליטיים, אידאולוגיים ותרבותיים שונים.
לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.
המרחקים הגדולים בין אירופה ליבשות האחרות, כלי התעבורה המוגבלים, היעדר אמצעי תקשורת מסודרים – כל אלה מנעו את האפשרות להעביר מידע במהירות או לבדוק את מהימנות המידע שהגיע לידי הקוראים באירופה בראשית העת החדשה. אותן מגבלות אף אפשרו לאנשים שיצאו למרחקים לפשוט את זהותם וללבוש זהויות אחרות. לפיכך, רבים מהנוסעים בעידן התגליות היו – במידה זו או אחרת – מתחזים וכזבנים. מירי אליאב־פלדון בוחנת את חיבורו של הנוסע לודוביקו די ורתמא מבולוניה, מראשית המאה השש־עשרה, שבו הוא מספר על שהותו בחצי־האי ערב ובדרום־מזרח אסיה, ומשלב בין תיאורים מהימנים של מקומות ומנהגים שלא נודעו עד אז לבני אירופה גם לא מעט שמועות והפרזות.
כיצד נוצרת תקשורת בין שני עולמות זרים זה לזה? על־פי כריסטופר קולומבוס, "באמצעות מחוות וסימנים, או באמצעות מילים". כך, לפחות, תיאר המגלה הנודע את הניסיונות הראשונים לנהל דו־שיח עם ילידי העולם החדש. אך לצד הדו־שיח המילולי התנהלה בין האירופאים לילידי יבשת אמריקה גם תקשורת חזותית, שבה הלבוש מילא תפקיד מרכזי. כפי שמסביר אלכס קרנר, העירום האינדיאני בלבל את הכובשים מאירופה ואלה החלו "להלביש" את המקומיים ולסמנם באמצעות מלבושים שונים. כבר בשלבים הראשוניים של המפגש, התקשורת עוצבה כך שתשרת את האינטרסים של הכובשים. על הילידים נכפו כללי לבוש אירופיים, וסממנים חיצוניים אלה תרמו לסימון ההייררכיה הקולוניאלית המתגבשת.
שבועות ספורים לאחר יום הולדתו ה־20 ניצח פליקס מנדלסון ברתולדי על ביצוע של אחת מיצירות המופת המוסיקליות של תקופת הבארוק, ה"מתיאוס פסיון" ליוהן סבסטיאן באך. ביצוע קונצרטי של יצירה דתית בת למעלה ממאה שנה לא היה עניין של מה בכך בברלין של ראשית המאה התשע־עשרה, ובעשותו כן הפך מנדלסון לסמל בעבור הדוגלים ביישומם של רעיונות היסטוריציסטיים במוסיקה. מיד לאחר ביצוע היצירה יצא מנדלסון ל"גרנד טור", ובילה בין השאר למעלה מחצי שנה באיטליה. אלון שב מעיין במכתבים שכתב מנדלסון במהלך מסעו, ובתיאוריו את המפגש עם העבר – עם חורבות רומא העתיקה, עם אמנות הרנסנס ועם מסורות מוסיקליות כנסייתיות. מכתבים אלו מחדדים את הרקע הפילוסופי והאידאולוגי לפעולותיו של מנדלסון בשדה המוסיקה המוקדמת. לפנינו מתגלה אינטלקטואל צעיר, החוזה התפתחויות שיבשילו רק עשרות רבות של שנים מאוחר יותר, ומוסיקאי בעל תפישה מורכבת בנוגע לשאלה הסבוכה: כיצד ראוי לבצע את מוסיקת העבר? הסיעות המתנגחות עד ימינו בסוגיה זו מגייסות אליהן את מנדלסון, אך בעשותן זאת הן מרדדות את מורכבות מחשבתו ועשייתו.
פתגם שגור מימי המהפכה ברוסיה קבע ששלושה דברים דרושים לו לאדם על מנת לשרוד: גוף, נשמה ודרכון. העדר דרכון היה הרה אסון במיוחד למאות אלפי בני־אדם שנמלטו מאזורי מגוריהם בעקבות קריסת הסדר הישן לאחר מלחמת העולם הראשונה וגל האלימות ההמונית ששטף את אירופה. מלחמות האזרחים שהתחוללו באזורים שונים ביבשת הותירו רבים ללא קורת גג, ובעיקר ללא דרכון או ניירות שיוכלו להכיר במעמדם ובכך לאפשר להם למצוא מקלט. קורבנותיה היהודים של קריסת הסדר האימפריאלי באירופה היו במצב חמור במיוחד. בהיעדר ריבונות טריטוריאלית מובחנת שתערוב לביטחונם ובעידן שבו נרדפו בשל שייכותם הדתית, התמעטו סיכוייהם לזכות ב"ניירות" ועמם בזכויות יסוד אוניברסליות.
על-פי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 אמור היה הכפר קדית'א להיכלל בשטח המדינה הערבית העתידית, בניגוד לעיר הסמוכה צפת. הכפר ננטש במאי 1948 בעקבות הטבח בעין א־זיתון הסמוכה, ותושביו לא הורשו לחזור לבתיהם גם לאחר שוך הקרבות והתבססות מדינת ישראל. בהסתמכו על ראיונות עומק עם בני הכפר ועל מקורות מנהליים ותקשורתיים, עופר בהרל משרטט את מסעם של פליטי קדית'א בין שישה יישובים שונים בישראל עד הגעתם לבסוף לכפר ג'יש (גוש־חלב). המאמר מצביע על היעדרה של מדיניות מגובשת לטיפול בפליטים הפנימיים ועל ההזנחה שחוותה קהילה זו במשך עשרות שנים. אך למרות דרך החתחתים שעברו, ולמרות התנגדות מצד חלק מתושבי ג'יש למעברם, הרי השתקעותם של רבים מפליטי קדית'א בג'יש יכולה להיחשב מוצלחת.
היסטוריונים והיסטוריוניות אוהבים לדמות את עבודתם לשיחה עם בני העבר או למסעות לארצות נכר לא־מוכרות. מסעות אלה אינם אמתיים אלא טיולים היסטוריים מדומים ו"וירטואליים". במאמר זה תוהה אלעזר וינריב מדוע דימויים אלה רווחים בספרות ההיסטורית. הערת אגב מאת הפילוסוף הידוע רנה דקארט משמשת במאמר זה כנקודת פתיחה לטיול היסטוריוסופי בין תפישות שונות ובין מחברים שונים, המנסים, כל אחד בדרכו, להמיר את הדיון המופשט על מהות השינוי לאורך הזמן בדיון מוחשי יותר על הבדלים מרחביים.