זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

אהבה חד-צדדית: ישראל ואירלנד

חדוה בן-ישראל

Shulamit Eliash / The Harp and the Shield of David: Ireland, Zionism and the State of Israel, Routledge, London 2007, 237 pp.

הכותרת של הספר, הנבֶל ומגן דוד, הזכירה לי נאום ברכה שנשא כומר אירי בבוסטון לרגל ביקור שערך רוברט בריסקו (Briscoe), ראש העיר היהודי של דבלין בירת אירלנד, בארצות-הברית בשנת 1957. בפנייה אל האל במרומים אמר הכומר:

ריבונו של עולם, אבינו הטוב והמיטיב, אנו נבוכים קמעה בבוקר זה. אתה יודע, שהנשיא הראשון של הרפובליקה האירית היה פרוטסטנטי; ראש העיר הנוכחי של דבלין הוא יהודי; השמועה אומרת, כי אגמי קילרני (Killarney) שייכים ליֶנקי; וההיסטוריונים חוזרים ואמרים לנו, כי פטריק הקדוש היה צרפתי. אנא, אל תיתן לשיחי הבלקת'ורן (blackthorn [שיח קוצני אופייני לאירלנד] להפוך לבמבוק. [...] אך כשאנו זוכרים, שדניאל אוקונל (O'Connel) נקרא על שמו של נביא יהודי, ומייקל [מיכאל] קולינס (Collins) נקרא בשמו העברי של המלאך, וכי השם דוד הוא כמעט מילה נרדפת לנבל, אני מבינים, שהירדן והשאנון אינם יכולים להיות זרים לחלוטין זה לזה בשעה שהם זורמים להם כל אחד אל הים שלו.

דבריו המבודחים והידידותיים של הכומר האירי בעיר האירית בוסטון, והמילים האחרונות בספר שלפנינו: "הסיפר ההיסטורי העצוב שלנו" ("Our sad historical narrative"), שהם כה מנוגדים אלה לאלה, דורשים הסבר. אכן, הרושם הכללי החזק ביותר מן הספר המרתק הזה הוא של סיפור אהבה חד-צדדית בינינו לבין האירים, שלא אהבו אותנו כלל. לא ידעתי עד כמה הייתה אהבה זו נכזבת, עד שקראתי את ספרה של שולמית אליאש.

כל מי שמתמחה בחקר הלאומיות יודע, שאירלנד היא נושא מרכזי בתחום, מפני שאירלנד הפכה במאה העשרים לדגם ומופת לעשרות תנועות לאומיות, שלמדו ממנה כיצד לפעול להשגת עצמאות מדינית. גם בתנועה הציונית היו זרמים שקיבלו השראה מאירלנד, שרו לה שירי תהילה, אימצו את שמות מנהיגיה, ובמופגן למדו מדרכיה. הייתה זו כמובן תמימות מצִדם לחשוב, כי כפי שהם ראו באירלנד מופת לתהליך של שחרור לאומי, כך אירלנד תכיר בהם כתלמידים טובים. הספר של אליאש הוא בגדר תיקון חשוב של הנחות שגויות אלה, ומסביר על בוריה את המערכת הסבוכה של שיקולים פוליטיים, דתיים ותרבותיים, שקבעו את העמדות הפוליטיות של אירלנד ומנהיגיה כלפי היהודים, הציונות ומדינת ישראל.

בשתי התנועות הלאומיות היו תופעות דומות, שאפשר להשוות ביניהן. שני העמים חיו במשך מאות בשנים בתנאים של רדיפות, קיפוח ואפליה, ושניהם החלו להתעורר לשאיפות של חירות בעידן המהפכות, לפני כמאתיים שנה. בשני העמים היה הממסד הדתי השמרני, כמרים קתולים כרבנים, עוין את התנועה הלאומית, עד שקיבל בשלב מסוים את המיזוג של דת ולאומיות, כפי שנוצר בקרב צאן מרעיתו. מאוחר יותר, ולזמן-מה, שלט בשני העמים אותו שליט זר: הבריטים. בשתי התנועות הלאומיות התעוררו גילויי הקרבה עצמית קיצונית בעלי גוון דתי. כמו כן, שתי התנועות עשו להן למטרה את החייאת הלשון עתיקה; לשתיהן הייתה תפוצה גדולה בארצות-הברית, מודעות עמוקה להמשכיות היסטורית, וגם זהות דתית, ששמרה את ייחודה של האומה. תכונה משותפת נוספת היא בכך, שאחדים מן המנהיגים הלאומיים איחדו בין שאיפות לאומיות לשאיפות לתיקון חברתי. אחת הדמויות המעניינות ביותר, שלקחה חלק במרד הפסחא בשנת 1916, הייתה דמותו של הסוציאליסט הנודע ג'יימס קונולי (Connolly), שהחליט רק ערב המרד הלאומי להצטרף אליו. ועוד משותף לשני העמים, ששאר העולם לא הכיר בהם כאומות פוליטיות הזכאיות למדינה עצמאית. באשר לעם היהודי, עובדה הי א כמובן עוד כיום, שרבים רואים בו דת ולא אומה. אבל לגבי האירים, אפילו ג'וזפה מציני (Mazzini), נביא הלאומיות הגדול במאה התשע-עשרה, ששאף לראות את העולם כולו כפסיפס של אומות עצמאיות, חשב, שהאירים לא מהווים בעיה לאומית בבריטניה, אלא בעיה חברתית. הקריטריון של מציני להגדרת קבוצה כלאום היה תרומה לאנושות, ואת זאת לא מצא אצל האירים. ונשיא ארצות-הברית, וודרו וילסון, שהפך את הלאומיות לאחד העקרונות שעליהם יש לבנות את העולם החדש אחרי מלחמת העולם הראשונה, גם הוא לא הכיר באירים כאומה שעליו לשחרר, אלא טען שזאת בעיה בריטית פנימית.

אבל, למרות כל נקודות הדמיון ההיסטוריות בין העם האירי לעם היהודי, לא נוצרה כלל אחווה הדדית. מן הספר הזה אנו לומדים עד כמה הייתה אירלנד אדישה לגורל היהודים הנרדפים באירופה, כפי שהיו גם מדינות רבות אחרות, ועד כמה הייתה עוינת את הציונות ואת מדינת ישראל, ודחתה שוב ושוב את חיזוריה ובקשותיה להכרה. מכל הנושאים שהספר העשיר והגדוש הזה מטפל בהם, בולט במיוחד נושא החד-צדדיות. אולם תרומתו החשובה של הספר איננה רק בתיאור חוסר הסימטריה, אלא בהסברים הענייניים, המתועדים והמוכחים, לאותה אי-אהדה. ההסבר שעובר בספר כחוט השני, כפי שמציינת המחברת בסיכום, הוא ההתיישרות הנאמנה והמתמדת של אירלנד לפי הקו של הוותיקן, שיחסו השלילי ליהודים ולציונים היה נטוע עמוק בתפישה הדתית. הסבר מעניין נוסף הוא, שבעוד שבצד הציוני-הישראלי היו מי שציפו כי אירלנד תכיר בשותפות הגורל של שני עמים קטנים ועתיקים, ששמרו על זהותם במהלך היסטוריה ארוכה של שעבוד ורדיפות, והם לוחמים בארצם על עצמאותם הלאומית, הרי האירים מצִדם הזדהו דווקא עם הפלשתינאים, אותם ראו כעם הארץ, האוכלוסייה הילידית, שנדחקה על-ידי מתיישבים זרים, כפי שקרה לאירים הקתולים בארצם במרוצת הדורות. אף ההתנגדות העמוקה של אירלנד לרעיון חלוקת הארץ, גם בגלל קדושתה וגם בגלל עצם החלוקה, מהווה הסבר חשוב, שהרי הרפובליקה האירית נוסדה על יסוד חלוקה, שהיא עד היום כפצע שלא נרפא. היישוב היהודי בארץ ישראל קיבל כידוע את החלוקה בשנת 1947 בשמחה, מפני שבזכותה הגיע סוף-סוף למדינה עצמאית, שתוכל לקלוט את פליטי אירופה. ואילו הפלשתינאים הם אלה שהתמידו בסירובם לחלוקת הארץ, והודות לכך, בין היתר, זכו באהדת אירלנד.

ומכאן למספר הערות מתודולוגיות. הספר הוא דוגמא מעולה להיסטוריה דיפלומטית במובן הקלסי של המושג. ספר קצר באופן יחסי, שהוא בעצם קצה הקרחון של מחקר המתבסס לצורך תיאור וניתוח על מספר עצום ורב של תעודות. כל מה שיכול לשפוך אור על המהלכים: מסמכים רשמיים ופרטיים, מכתבים ושיחות, רשמי פגישות וניתוחי מניעים, כל מידע מוסמך, נבדק, נשקל והוערך, ואף מידת מהימנותו נדונה על-ידי המחברת. הכותבת מציגה את שיטת העבודה שלה ומשתפת את הקורא בתהליך הסקת המסקנות. אנו יודעים, שהיסטוריות דיפלומטיות יכולות להיות משעממות, אבל לא הספר הזה, הכתוב בכישרון רב, משחזר ומנתח את הסיפור הדיפלומטי כמלאכת מחשבת.

כולנו מכירים את השאלה הנצחית, האם הגיבורים ההיסטוריים יוצרים את ההיסטוריה או שההיסטוריה היא היוצרת אותם. מקריאת הספר נראה, שבעיני המחברת, הדמויות הפועלות, האישים, הגיבורים, הם המניעים את גלגלי ההיסטוריה. עשרות דמויות מופיעות בספר, רובן אישי ציבור, מדינאים ודיפלומטים, אנשי כמורה ורבנים, סופרים ומשוררים, ואנו רואים בעליל מתי תרמו את חלקם וכיצד. משפטים ספורים על עברם, הטיותיהם ושאיפותיהם, מסייעים לנו להבין מדוע פעלו כפי שפעלו.

בין הדמויות המרכזיות בספר בולטת דמות הענק של אמון דה ולירה (Éamon de Valera), מנהיגם הנודע של האירים וראש מדינתם במשך שנים רבות. דמותו של דה ולירה הציבה אתגר של ממש בפני המחברת בגלל העובדה הפשוטה, שהמנהיג המהולל והנערץ על האירים, דווקא איננו מופיע במיטבו כלל וכלל מנקודת המבט של הקורא היהודי והישראלי. איך אפשר אפוא לתאר את התפקיד המאכזב שמילא דה ולירה בשאלת היהודים, הציונות וישראל, בלי להידרדר לכתיבה שיפוטית, שבה חורץ כביכול ההיסטוריון את דינם של הגיבורים לשבט או לחסד, לגן עדן או לגיהינום. אין זו משימה קלה. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה אולי אירלנד הניטרלית המדינה היחידה מארצות המערב שיכולה הייתה לנסות ולהשפיע על גרמניה נגד השמדת היהודים ועל הוותיקן למען התערבות רבה יותר במניעת רצח עם. אבל היא לא עשתה זאת. עוד קודם, בזמן רדיפות היהודים בשנות השלושים, אירלנד לא עזרה כלל. ואפילו אחרי המלחמה, כשכבר נודע ברבים גודל הזוועה, אירלנד לא נענתה כמעט לבקשות להענקת מקלט לפליטים ולניצולים. שיאו של דפוס התנהגות עצוב זה היה ביקור התנחומים שערך דה ולירה בשגרירות הגרמנית כדי להביע צערו על מות היטלר – המנהיג היחיד בעולם הנאור שנהג כך. אף-על-פי-כן, שולמית אליאש נוהגת בו באומץ-לב, ביושרה אינטלקטואלית ובאחריות היסטורית. היא חושפת את כל פרטי התנהגותו, את הניסיונות להסוותה בהצהרות, ובסופו של דבר את אזלת-היד. היא חושפת גם את הרקע האנטישמי ששרר בציבור באירלנד ובחוגי השלטון האירי. עם זאת, היא מתארת גם את מעמדם הטוב והבטוח בדרך-כלל של יהודי אירלנד, ואת הקִרבה הרבה ויחסי הידידות החמים ששררו שנים רבות בין דה ולירה לרב יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי של אירלנד ואחר-כך של ישראל, וכן בין דה ולירה למעריצו היהודי-הציוני הרביזיוניסט, רוברט בריסקו, שהיה ראש עיריית דבלין. הרב הרצוג לא חדל במשך עשרות שנים מלנסות ולשכנע את דה ולירה בצדקת הציונות ובצדקת דרכה ביישוב הארץ. בשעות הקשות ביותר התחנן בפניו, לשווא, לעזור בהצלת יהודי אירופה. וראש העיר של דבלין, שהעריץ הן את דה ולירה והן את זאב ז'בוטינסקי, היה בטוח שהתרחש אירוע בעל חשיבות עולמית כאשר הצליח להפגיש את שני גיבוריו לשיחה – אך דבר לא יצא מפגישה זו.

המחברת אינה מטשטשת את כישלונו המוסרי של דה ולירה, שלא ניצל את מעמדו בוותיקן ובגרמניה כדי לנסות ולהציל יהודים. כל ימי חייו הוא לא השתחרר כנראה ממשפטים קדומים נגד היהודים – למשל, שהם אתאיסטים וקומוניסטים. אבל היא מתארת מצד שני גם את סימני ההתרככות בעמדתו האנטי-ציונית של דה ולירה, בעיקר אחרי שביקר בארץ, נפגש עם בן-גוריון, והתפעל מן ההצלחה הציונית הגדולה בהחייאת הלשון העברית, בניגוד לכישלונה של התנועה הלאומית האירית, שניסתה אך לא הצליחה להחיות את השפה הגיילית (Gaelic) העתיקה

לסיכום גישתה של המחברת לאתגר שמציבה אישיותו של דה ולירה, הייתי אומרת, שהיא מתמודדת אתו באורח מקצועי למופת. אני סבורה, שאין לראות את ההיסטוריון כשופט, אך אם נראה לו, שבין השיקולים המניעים את גיבוריו יש גם שיקולים מוסריים או לא-מוסריים, הוא אינו רשאי להתעלם מהם, כשם שאינו מתעלם ממידת הרציונליות של החלטה, או מהמניע הכלכלי, או מן השאפתנות, או מן הנסיבות של תרבות ותקופה המשפיעות על מהלכיהם. הצד המוסרי הוא חלק בלתי-נפרד מכל מעשה אנושי, כמו התבונה או הסכלות, האומץ או הפחדנות, הפיקחון או העיוורון. וכך נוהגת שולמית אליאש: היא מוסרת בנאמנות את העובדות ואת ההסברים, לרבות ההסברים האנושיים, לטוב ולרע.

המדינאי וההיסטוריון האירי קונור קרוז אובריין, (O'Brien), ידיד אמת של מדינת ישראל, המככב בספרה של אליאש בהקשר של מגעים דיפלומטיים בין שתי המדינות, כתב ספר, המצור (The Siege), ובו ישנה, במידה יוצאת דופן, הבנה ואהדה לציונות מצד מחבר לא-יהודי. בין הגורמים הרבים שמשכו את אובריין לחקר הציונות ומדינת ישראל הייתה ההכרה בקשר הבעייתי בין דת ללאומיות הן בציונות והן בלאומיות האירית. ואכן, בחקר הלאומיות ובחקר הציונות כיום הפך נושא זה, שהוזנח זמן רב, לסוגיה מרכזית מאוד. בחרתי להזכיר את קונור קרוז אובריין בסוף הסקירה על ספרה של שולמית אליאש, כפי שבחרתי לצטט את הדרשה של הכומר בפתיחה, כדי למתן במשהו את הרושם הקודר שמשאיר הסיפור על העוינות לישראל מצד אירלנד ומנהיגיה. חשוב לציין, שנשבו בה גם רוחות אחרות, וכיום סיפור היחסים בין אירלנד למדינת ישראל ודאי איננו עצוב וחד-צדדי כפי שהיה.


פרופסור (אמריטה) חדוה בן-ישראל לימדה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים וכיהנה כראש הקתדרה על שם בן-אליעזר לחקר תנועות לאומיות. אוסף מסותיה על לאומיות וציונות, בשם האומה, ראה אור בשנת 2004 בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

דוא"ל: benisra@mscc.huji.ac.il