זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

הגיגים אישיים כמקור היסטורי

מרים ירדני

מישל דה מונטיין / המסות: ספר ראשון, תרגמה אביבה ברק (הומי), מבוא: נדין קופרטי-צור, הוצאת שוקן, תל-אביב 2007, 462 עמודים

בחלקו של מונטיין (1592-1533) נפלה זכות גדולה: הוא נולד, גדל ופרח בתקופה שהייתה אולי המרתקת ביותר בתולדות צרפת - עידן הרנסנס ומלחמות הדת, והתקופה שבה ניכרות כבר ההשלכות הדתיות והתרבותיות של גילוי אמריקה. מונטיין היה איש ציבור, אם כי לא פוליטיקאי, משרת נאמן של המלך, ואולי עוד יותר מכך משרתה של המלוכה; והוא אף היה אחד מגדולי הסופרים של צרפת, אם לא הגדול שביניהם, פילוסוף והומניסט. ככלי להבעת דעותיו, הרהוריו והתרשמויותיו, הוא המציא סוגה ספרותית חדשה: המסה. ספרים ומחקרים אינספור, לרבות קונקורדנציות וכתבי עת (המוסיפים להופיע גם בימינו באנגלית ובצרפתית, ואולי אף בשפות אחרות) מוקדשים לחקר יצירתו. קריאת המסות של מונטיין איננה רק תענוג אסתטי ואינטלקטואלי, אלא, כדברי חוקר הספרות אנטואן קומפניון (Compagnon), גדולת המסות היא בכך, שהקורא אותן נעשה אינטליגנטי יותר.

ההשכלה ההומניסטית, המקוריות וההכרה מקרוב של החיים הציבוריים (מונטיין כיהן פעמיים כראש עיריית בורדו, והיה יועצו הקרוב של אנרי מנווארה [Navarre], לימים המלך אנרי הרביעי) היו צריכים להפוך את כתביו למקור היסטורי שחשיבותו לא תסולא בפז. אולם למעשה הדברים מורכבים הרבה יותר, דווקא בגלל מקוריותו הרבה של מונטיין.

המסה הייתה כאמור סוגה ספרותית חדשה: מעין יומן אישי, אבל לא כרוניקה, ואף לא פרשנות של המאורעות, אם כי מצוקות הזמן והדי המאורעות משתקפים בהווייתו ובהרהוריו של מונטיין. בספר הראשון, שהופיע בשנת 1580, ישנה התייחסות מעטה מאוד אל מלחמות הדת, למעט טבח ההוגנוטים בוואסי (Vassy, 1562) ורצח פרנסואה דה לורן (Lorraine) הדוכס גיז (Guise, 1563). בספר זה הופיעה אף המסה "על הקניבלים", הנחשבת לאבן-יסוד לתפישת עולם המגלה הבנה להבדלים בין תרבויות ושוללת התנשאות ("כל איש ואיש קורא בשם ברברי לאשר אינו רגיל אליו", עמ' 250).

הספר השני כולל את רישומיו של מונטיין בשנים 1585-1572, והוא מצטיין בשתיקות רועמות - טבח ליל ברתולומאוס (1572), למשל, לא מוזכר בו במילה אחת. עם הספר השלישי, החָל על השנים שאחרי שנת 1586, חוזרים המאורעות ההיסטוריים אל המסות. יתרה מזו, "הליגה הקתולית", אותה סיעה פוליטית-דתית קנאית, שביקשה לחסל את המיעוט הקלוויניסטי ולהחזיר אחדות קתולית לצרפת, מטילה את צלה על הספר השלישי כולו. מונטיין נעשה אז אף מעורה יותר ויותר בפעילותו של אנרי לבית נווארה.

סולם הערכים והתובנות של מונטיין היו שונים מאוד מאלה של בני תקופתו. כהומניסט, הוא הכיר היטב את כל ההיסטוריונים הקלסיים, היוונים והרומים, אך הוא לא סגד להם. הם שימשו לו רק כמאגר, שממנו הוא שאב סיפורים, אנקדוטות והשוואות. בניגוד לכל בני תקופתו ההומניסטים, הוא גילה אדישות כלפי המלך פרנסואה הראשון, שייסד את הקולג' המלכותי (לימים ה-Collège de France), ולא הביע נוסטלגיה אל מלכים אחרים או אל תקופות קודמות בתולדות צרפת. בייחוד מעניינות שתיקותיו של מונטיין. הוא אמנם איננו מזכיר את טבח ליל ברתולומאוס, ואולם, כפי שטוענת אחת המפרשות המוסמכות ביותר בימינו להגותו של מונטיין, ז'רלד נקם (Nakam), הטבח זועק מדפי המסות בכל מקום שבו הוא דן בשאלת האלימות. לא רק הטראומה של טבח ליל ברתולומאוס נעדרת, גם שמו של ז'ן קלווין (Calvin) אינו מוזכר, אף שהוא דן במנהיגים קלוויניסטיים חשובים כגון תאודור בזה (Beza או de Bèze), פרנסואה הוטמן (Hotman) ופרנסואה דה לה-נו (La Noue). לרשימת המאורעות, האישים והמושגים הנעדרים אפשר להוסיף גם את מרידות האיכרים של אותן שנים, את בית-הדין המיוחד לחקר "הפשעים" של המינים (Chambre ardente), את סחר העבדים, את האנוסים (על אף מוצאה של אמו ממשפחת אנוסים), את מיכאל סרווטוס (Servetus, שהועלה על המוקד בז'נבה בשנת 1553) או את אן דו בורג (du Bourg, המשפטן הקלוויניסטי, שהוצא להורג בשנת 1559), כולם דמויות ועניינים מרכזיים לתקופה.

אפשר אפוא לשאול, מי הם גיבוריו של מונטיין? והמבחר הוא מקורי ומעניין. בתחום הצבאי הוא הביע הערכתו למנהיגים הקתולים פרנסואה דה גיז ופיירו סטרוצי (Strozzi); בתחום הפוליטי הוא נמנה עם תומכיו של מישל דה ל'הופיטל (L'Hôpital), שיזם בינואר 1562 את הצו אשר מיסד לראשונה דו-קיום בין קתולים לפרוטסטנטים בצרפת. כמו כל בני דורו שהשתייכו למחנה ה"פוליטיק" (Politiques), מונטיין רחש כבוד רב לשנסלייה דה ל'הופיטל ונתן ביטוי לדעותיהם ולהשקפותיהם של חסידיו. בתחום הספרות הוא העריך את שירתו של ז'ן דורה (Dorat), את בֶּזָה (אך לא כתאולוג) ואת אדריאן טורנב (Turnèbe), אך הוא איננו מזכיר את המשורר ההוגנוטי הנודע תאודור-אגריפה ד'אובינייה (d'Aubigné).

באופן פרדוקסלי במידת-מה, המאורע, שנוכחותו מורגשת מאוד במסות, הוא דווקא מאורע מקומי: המרידות של שנת 1548 בבורדו. הסינון הזה מראה, שמונטיין חש את חוויות זמנו וזכר אותן לא באותו אופן כבני דורו, גם אם הוא חי אותם אירועים. שלושים שנה של מלחמות דת ומלחמת אזרחים לימדו אותו, שהתהפוכות התכופות במערך הפוליטי הביאו לא רק אי-יציבות כרונית, אלא גם ערעור כל הערכים והסולידריות, שאפיינו את החברה לפני עידן המלחמות.

בכל אלה אפשר להבחין בשלוש זהויות מקבילות, ולפעמים מתחרות זו בזו, של מונטיין. ראשית כול, הוא היה איש הפרובינציה שלו, פריגור (Pèrigord) ואיש העיר שלו, בורדו. אך הוא גם היה צרפתי וקתולי. הקתוליות התאימה לו יותר מאשר הקלוויניזם, משום שטבעו תאם בצורה הרמונית יותר את ההומניזם על-פי ארסמוס (Erasmus). הקתוליות לגביו (כמו לגבי ידידו, אטיין דה לה בואסי, La Boétie) הייתה גם אלמנט מאחד, אף כי מאוחר יותר הוא ישבח את תכונות השליט היודע לכבד את חופש המצפון והדעות של נתיניו; קתולי על-פי דרכם של ה"פוליטיק", דהיינו נאמן בראש ובראשונה למונרכיה הצרפתית וחרד לגורלה של צרפת, הוא היה לפיכך פתוח לביקורתם המוסרית של הפרוטסטנטים, ודגל במחילה על העוולות שנעשו בזמן מלחמת הדת, באחדות לאומית ובחופש המצפון.

הווה אומר, מונטיין היה צרפתי, קתולי (מתון מאוד) ומשרת המונרכיה. כאיש הציבור ומשרת המונרכיה, הוא מילא פעמיים את תפקיד ראש עיריית בורדו. החוקרים את פעילותו בתחום זה מדגישים את רגישותו לצדק חברתי. הוא אף הגן על זכויות אנשי בורדו מפני פגיעתו של המושל הצבאי מטעם המלך. כשופט (עד שמכר את משרתו) דגל מונטיין במשפט שוויוני וחסר-פשרות, והוא אף שקע בטיפול בבעיות מנהליות, צבאיות ומסחריות.

במרוצת הקריירה שלו צבר מונטיין ניסיון פוליטי רב, אף שחלומו להתמנות לתפקיד דיפלומטי לא התממש. הוא היה המתווך בה"א הידיעה בין הנוואריסטים לבין מושל גיין (Guyenne) מטיניון (Matignon), שהתייצב בסופו של דבר לצדו של אנרי מנווארה. הספר השלישי הוא גם הפוליטי ביותר מבין שלושת הספרים של המסות. הוא דן בו בעיר פריס, בראשיתה של "הליגה הקתולית", במלך נווארה, אך נוכחותו של המלך אנרי השלישי כמעט ואינה מורגשת.

מונטיין היה "חבר" ב"רפובליקת המלומדים", ועם ידידיו בחבורה זו אפשר למנות את אטיין פסקייה (Pasquier), את ז'ק-אוגוסט דה תו (de Thou) ורבים אחרים. באישיותו, ביצירותיו ובקריירה שלו הוא ביטא את הסימביוזה המוחלטת שהתקיימה בימים ההם בין היסטוריה למשפט. אך מעבר להיותו עד לתקופתו ומקור היסטורי, מונטיין האינטלקטואל והפילוסוף היה גם "גורם" היסטורי: בכך שהתבונן במציאות באופן אחר וטיפח תכנים וערכים כגון שיקול דעת והתמודדות עם בעיות הזמן בדרך חדשה - הרלטיביזם - הוא תרם לקידום הסובלנות הדתית, לעליית הספקנות המדעית וללידת הדיסציפלינה של האנתרופולוגיה ההיסטורית.

ואם לא די בכל אלה, מונטיין הוא בלי ספק אחד מגדולי הסופרים הצרפתים בכל הזמנים, ובין המעטים מאנשי הרוח והכותבים במאה השש-עשרה, שיצירותיהם נקראות בהנאה ובעניין עד היום. לפיכך, תרגום של ספר כזה הוא בגדר משימה הרואית, ואביבה ברק עמדה בה לא רק בגבורה, אלא גם בהצלחה: היא הפכה את מונטיין לסופר עברי, קרוב לתקופתנו, לאחד מאתנו, הנאבק בבעיות שלנו. המבוא פרי עטה של נדין קופרטי-צור משלים בצורה הרמונית ומעוררת כבוד את המפעל התרבותי הענק הזה. מפעל מכובד זה הוא בהחלט "המילה האחרונה" בחקר מונטיין בכל התחומים: שפה, ספרות, היסטוריה ורעיונות. עתה יש רק להמתין לתרגומם של שני הספרים הנותרים מן המסות.


פרופסור (אמריטה) מרים ירדני לימדה היסטוריה של העת החדשה המוקדמת בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה. היא חוקרת של ההיסטוריה האינטלקטואלית והדתית של צרפת ושל הפזורה ההוגנוטית. מרים ירדני היא כלת פרס ישראל לשנת תשנ"ט וכלת פרס א.מ.ת לשנת 2007.