עמוד הבית מרכז שזר האוניברסיטה הפתוחה אוניברסיטה תל-אביב
 

    זמנים > זמנים 93 > ביקורת ספרים

מימי "התורכים הצעירים" ועד לתורכיה הדינמית בימינו

איימי סינגר

אריק יאן צורשר / תורכיה: היסטוריה מודרנית, תרגמה מאנגלית עדי גינצבורג-הירש, אוניברסיטת תל-אביב - ההוצאה לאור, תל-אביב 2005, 456 עמ'

בעשרים ושלוש השנים האחרונות יכולים היו קוראי עברית המתעניינים בתולדותיה של תורכיה להסתמך על תרגום מניח את הדעת לספרו של ברנרד לואיס, צמיחתה של תורכיה המודרנית (יצא לאור באנגלית לראשונה בשנת 1961 ובמהדורה שנייה בשנת 1968; מהדורה ראשונה בעברית הופיעה בשנת 1976, ומהדורה שנייה בשנת 1983. בשנת 2002 הופיעה באנגלית מהדורה שלישית, ובה צוּרף לספר מבוא ארוך הסוקר את תולדות הרפובליקה התורכית מאז שנת 1950, אך בלי שינוי מהותי בתוכן הספר). אכן, ספר זה היה מן הסתם הספר הכללי הנקרא ביותר על ההיסטוריה של תורכיה המודרנית עד להופעת ספרו של צורשר בשנת 1993. עתה יכולים קוראי העברית להפיק תועלת מן הנגישות של שני החיבורים הללו, בייחוד כיוון שצורשר אינו בא להחליף את לואיס.

שני הספרים יחד מאפשרים לעקוב אחר ההתפתחויות בהיסטוריוגרפיה התורכית, והם אף שופכים אור על התמורות שהתרחשו בחמישים השנים האחרונות בכתיבת היסטוריה בכלל, ובכתיבת ההיסטוריה של המזרח התיכון בפרט. ספרו של צורשר מעניק הזדמנות לקורא העברית להבין סוגיות רבות, שבהן אפשר לערוך השוואות מעניינות בין תורכיה לישראל מבחינת ההתנהגות הפוליטית, התפתחות הלאומיות, היחס בין דת ומדינה, ההשפעה של הצבא על מדיניות הפנים ועל התרבות, וכן מקומם של שיקולי הביטחון בקביעת מדיניות בענייני חוץ ופנים.

כדי להעריך נכונה את תרומתו הייחודית של הספר של צורשר, מן הראוי להתעכב מעט על ספרו של לואיס. ברנרד לואיס כתב היסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית, אשר הרחיקה עד לשורשים של התנועות האידאולוגיות העות'מאניות במאה התשע-עשרה. הוא מראה כיצד, אחרי ההצלחה המוגבלת של העות'מאניזם, האסלאמיזם והפאן-תוראניזם (Pan-Turanism, איחוד העמים התורכיים), התגבשה הלאומיות התורכית כרעיון המלכד את התודעה הציבורית. את הניתוח של ההתפתחויות הפוליטיות הוא מעגן במובאות מכתביהם של בני אירופה ושל מחברים עות'מאנים. חשוב להדגיש, כי ספרו של לואיס היה בין הראשונים בפריחה הגדולה של מחקרים על אודות המזרח התיכון אחרי מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה היו רק חוקרים מעטים במערב שעסקו במזרח התיכון, והיו רק בני מערב ספורים שיכלו לקרוא את מחקריהם של היסטוריונים מן המזרח התיכון. יתר על כן, ההיסטוריוגרפיה שעסקה במזרח התיכון החלה רק אז מתגבשת ומתרחקת מן האופנים שבהם כתבו על המזרח התיכון ועל האסלאם במאה התשע-עשרה, דהיינו תוך התמקדות בפילולוגיה, אתנוגרפיה ודת. .

המגע של בני המערב עם המזרח התיכון ועם עולם האסלאם הקולוניאלי והפוסט-קולוניאלי, יחד עם המגמות החדשות בהיסטוריוגרפיה והמימון שניתן באוניברסיטאות במערב ללימודי המזרח התיכון, הם שתרמו לפריחה במחקר. בישראל, אגב, קיימת מסורת מכובדת של לימודים תורכיים ועות'מאניים עוד מימיה הראשונים של האוניברסיטה העברית.

לואיס החל את ספרו ב"שקיעתה של האימפריה העות'מאנית", והוא עוקב אחר מותה של האימפריה ולידתה של הרפובליקה התורכית באמצעות ניתוח האידאולוגיה של האליטות אשר הרסו את הראשונה ויצרו את האחרת. (נוסף על השימוש בה כסוללת הדרך לצמיחת תורכיה המודרנית, "תזת השקיעה" עיצבה אף גישות שונות להיסטוריה העות'מאנית במשך כמה עשרות שנים - אך זהו כבר עניין אחר). הספר צמיחתה של תורכיה המודרנית מסתיים בבחירות של שנת 1950, התמודדות בין מפלגות רבות, שהובילה להעברת השלטון ממפלגת העם הרפובליקנית (Cumhuriyet Halk Partisi), ששלטה בתורכיה באופן בלעדי, למפלגה שנוצרה זה לא כבר, המפלגה הדמוקרטית (Demokrat Partisi). במהדורות הבאות של הספר נמנע לואיס מהרחבת הדיון לתקופה מאוחרת יותר, גם מפני שלא רצה לגלוש מהיסטוריה לדיון עכשווי, וגם מפני שסבר שפרשנותו לאירועים לא הייתה שונה במידה ניכרת מזו שהציג בגרסה המקורית.

חיבורו של צורשר מבטא גישה אחרת לגמרי לכתיבת היסטוריה, והוא משתמש במתודולוגיה מגוונת ומורכבת הרבה יותר. כאשר כתב את ספרו בשנות התשעים של המאה העשרים, כבר עמדו לרשותו של צורשר ספרות מחקר עשירה, שיצאה לאור אחרי שלואיס פרסם את ספרו, וכן ספרי זיכרונות ומקורות אחרים משלהי התקופה העות'מאנית וראשית ימיה של הרפובליקה. כמו לואיס, גם צורשר פותח את הדיון בשלהי המאה השמונה-עשרה כדי להציג את מאה השנים האחרונות של האימפריה העות'מאנית כפרק בלתי-נפרד מתולדותיה של הקמת תורכיה המודרנית. אולם בניגוד ללואיס, שחקר במשך שנים רבות את ההיסטוריה הערבית והעות'מאנית של תקופות מוקדמות, מומחיותו של צורשר ומחקריו הקודמים התמקדו בשלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, ובייחוד בתנועת "התורכים הצעירים" ו"הארגון לאיחוד וקידמה" שהנהיגו את המהפכה החוקתית בשנת 1908. כמו כן, צורשר בניגוד ללואיס ממשיך את הסיפור כמעט עד עצם ימינו אלה. למעשה, מאז פורסם לראשונה בשנת 1993, הופיע ספרו של צורשר עד כה בשלוש מהדורות, האחרונה בשנת 2004 (התרגום לעברית הוא של המהדורה השנייה, משנת 1997). בעדכונים לספר ניסה צורשר לכלול את התמורות הגדולות של שנות התשעים, לרבות המשברים הכלכליים החוזרים ונשנים בעשור האחרון; את תפיסתו של המנהיג הכורדי, עבדלה אוג'לאן (?calan), בשנת 1999 ואת קריאתו למציאת פתרון בדרכי שלום למאבק הכורדי במדינה התורכית; התוצאות ההרסניות של רעידת האדמה בשנת 1999; והמהפך הפוליטי בבחירות של שנת 2002, שהביא לשלטון את המפלגה האסלאמיסטית, מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בראשותו של רג'פ טייב ארדוגאן (Erdogan), ולה רוב מוחלט בפרלמנט התורכי.

ההיקף הכרונולוגי של ספרו של צורשר הוא אחד מיתרונותיו אך גם אחת הסיבות לחולשתו כחיבור היסטורי. החיבור מחולק לשלוש תקופות: 1. השפעות מערביות וניסיונות מוקדמים למודרניזציה; 2. תקופת "התורכים הצעירים", 1950-1908; 3. דמוקרטיה בצרות. החלק הראשון דן בתקופה הארוכה מן הרפורמות העות'מאניות במאה התשע-עשרה עד לסוף שלטונו של הסולטן עבדולחמיד השני (1909-1876). החלק השני, המעניין והמקורי ביותר, בוחן את התמורות המהפכניות עם מותה של האימפריה והקמת הרפובליקה. לטענת צורשר, העם הוא שחולל את מהפכת "התורכים הצעירים", שהקימו את הרפובליקה וניהלו אותה עד שהודחו בבחירות של שנת 1950. בעניין זה נמתחה ביקורת על צורשר בידי היסטוריונים הסבורים, בצדק, שהוא המעיט בחשיבות המהפכה של מוסטפא כמאל אתאתורכ (Atat?rk) והתעלם מן העובדה, כי האנשים שהרכיבו את המפלגה הדמוקרטית אשר ניצחה בבחירות בשנת 1950, היו למעשה יוצאי מפלגת העם הרפובליקנית שהקים אתאתורכ. אולם, שנת 1950 מסמלת בכל זאת מפנה אל תקופה של בחירות פרלמנטריות רב-מפלגתיות ועידן ארוך של ממשלות קואליציוניות, שאף חוללו שינויים חשובים במדיניות החוץ ובמדיניות הכלכלית של תורכיה. הדינמיקה של קואליציות קמות ומתפרקות הולידה לעִתים בריתות פוליטיות מוזרות, והיא אף גרמה למידה לא-מבוטלת של חוסר יציבות ממשלתית - שתי תופעות המוכרות היטב לקורא הישראלי.

החלק האחרון בספרו של צורשר דן במחצית השנייה של המאה העשרים. היו אלה חמישים שנה של התפתחויות פוליטיות סוערות, לרבות שלוש הפיכות צבאיות (ארבע, אם מביאים בחשבון גם את "הפיכת הקטיפה" בשנת 1997), שהיו מלוות בתמורות כלכליות, דמוגרפיות, חברתיות ותרבותיות מרחיקות-לכת. צורשר אינו מעמיק בספר באספקטים תרבותיים, למעט אולי בתרבות הפוליטית, אך הוא מנתח היטב את התמורות האחרות. אולם, כיוון שמדובר באירועים שהתרחשו לא מכבר, חלק זה של הספר הִנו תערובת של דיון היסטורי עם ניתוח פוליטי עכשווי ונייר עמדה. בדיעבד ייתכן, שהאירועים של שנות התשעים, המצטיירים כרגע כנקודות מפנה, יתבררו כבעלי חשיבות משנית במבט כולל על תולדות תורכיה.

ספרו של צורשר מתקדם בסדר כרונולוגי - כראוי לספר לימוד - אך אין בו קו מנחה ברור מתחילתו ועד סופו; אדרבא, הוא מקפיד להבהיר לקורא כי ישנן גישות שונות להבנת התמורות בתורכיה במאה העשרים. הוא משקף כהלכה את השינויים בשיח על אודות ההיסטוריה התורכית, הן בתורכיה והן מחוצה לה: הדיון בדמותו של אתאתורכ (1938-1881) איננו שיר הלל לגיבור; דמותו של איסמת אינונו (In?n?, 1973-1884), החוסה בדרך-כלל בצִלו של אתאתורכ, זוכה כאן לתיאור מלא יותר; צורשר אינו מתחמק מן "השאלה הארמנית" ואף "השאלה הכורדית" זוכה לטיפול מפורש וממוקד.

יש להניח, שכיום יהיו ישראלים רבים מתמיד שיגלו עניין בהיסטוריה של תורכיה המודרנית. מאות אלפי ישראלים יוצאים לתורכיה מדי שנה לבלות בה את חופשתם; שיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי בין ישראל לתורכיה הולך ומתרחב; קשרי תרבות, אמנות וחינוך בין שתי המדינות, לרבות תרגום הרומנים של אורחן פמוק (Pamuk) לעברית והקרנת סרטים תורכיים, גדלים בהתמדה. כל אלה אמורים ליצור קהל קוראים נרחב לספרו של צורשר.

הספר הופיע לראשונה בעת שחשיבותה של תורכיה בזירה העולמית נעשתה בולטת במידה ניכרת. העובדה, שהספר עודכן פעמיים מאז ראה אור, מעידה על הקצב המהיר של ההתפתחויות בתורכיה עצמה ובמעמדה בעולם. תורכיה מילאה תפקידים בולטים בכלכלה ובפוליטיקה האזורית בשנות התשעים ובשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת: היא תמכה באופן פעיל בקואליציה של המדינות שניהלו את מלחמת המפרץ הראשונה (1991); היא סירבה להשתתף במלחמת המפרץ השנייה או לשמש בסיס להתקפות על עיראק בשנת 2003; הממשלה התורכית ייצבה בהדרגה את הכלכלה על-ידי פיקוח על הבנקים והחברות הגדולות, הפרטה של תעשיות גדולות ושירותים והרחבה ניכרת של התיירות. בימים אלה מושכת את תשומת-הלב בעיקר הסאגה המתמשכת של היחסים בין תורכיה לאיחוד האירופי.

בספר כלולה סקירה ביבליוגרפית, שעשויה להועיל מאוד לקורא המבקש להרחיב ידיעותיו על אודות ההיסטוריה התורכית. צורשר מספק, לעומת זאת, רק מבחר דל של הפניות לספרות האנתרופולוגית העשירה על תורכיה. ראוי לציון הנספח המביא ביוגרפיות קצרות של הדמויות הבולטות בהיסטוריה התורכית, אך מצערת העובדה, שצורשר בחר לכלול בו רק דמות אחת של אישה - תנסו צ'ילר (?iller) האישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלה בתורכיה (1995-1993). מן הראוי היה להביא לפחות גם את דמותה של הסופרת-האקטיביסטית הַלִידֶה אֲדִיפּ אדיוור (Adivar, 1964-1884). היעדרה מדגיש את היעדר הממד התרבותי-האינטלקטואלי בספר.

הנספח הביוגרפי הוא אף הפגום ביותר בהעברה לעברית: השמות ניתנים בסדר אלפביתי - קודם שם המשפחה ואחר כך השם הפרטי - אך בלי פסיק בין השניים כדי להבהיר זאת כמקובל (כתוב, למשל, "צ'ילר תנסו", במקום "צ'ילר, תנסו"). כמו כן, המערכת לא מצאה לנכון להיעזר בניקוד או לכלול את השמות התורכיים גם באותיות לטיניות, והקורא שיבקש למצוא חומר נוסף על הדמויות הנזכרות לא יידע איך לחפש אותן או כיצד מבטאים את שמותיהן.

התכנית ללימודי תורכיה המודרנית ע"ש סולימאן דמירל באוניברסיטת תל-אביב נהגה בתבונה בתמיכתה בפרסום תרגומו לעברית של ספר זה. עדי גינצבורג-הירש, מתרגמת בעלת מוניטין מצוינים, עשתה מלאכה נאמנה בתרגום קריא ונהיר של סגנונו של צורשר. מצערת לפיכך העובדה, שהמתקינים לדפוס לא הבחינו בטעויות שנפלו בקטעי הספר באנגלית ובתורכית, כגון השיבושים בשמות התורכיים בעמודים 88, 233, 327 ו-331, וכן בכותרות הספרים והשמות המופיעים בביבליוגרפיה. כמו כן, הם לא הקפידו על כך שכותרות הספרים יופיעו, כמקובל, באותיות נטויות או מודגשות. לבסוף, גם במפתח ישנן בעיות: למשל, לא ברור מדוע אין ערך במפתח ל"מס ההון" (varlik vergisi), שנדון בעמודים 234-233, אשר עשוי לעורר עניין מיוחד בקורא הישראלי כיוון שהוא חל בעיקר על יהודים בשנים 1943-1942 והביא לעליית רבים מהם לארץ ישראל. יתר-על-כן, ערכים רבים - כגון "איסטנבול", "בריטניה" ו"מפלגת העם" - אינם זוכים לחלוקות-משנה לפי נושאים, ולכן אינם מסייעים לקורא.

כל אלה הן שגיאות מרגיזות, ואינן הולמות הוצאה לאור אוניברסיטאית - מהוצאה כזו אפשר היה לצפות להקפדה על הכללים שנקבעו על-ידי חוקרים ומלומדים; הקפדה זו היא שאמורה להבדיל בינה לבין הוצאות לאור מסחריות. עם זאת, הספר מהווה תרומה חשובה לארון הספרים ההיסטורי בעברית, ויש לקוות כי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב תוסיף לפרסם תרגומים שיועילו לסטודנטים הרבים המתמחים בהיסטוריה של המזרח התיכון ולציבור הקוראים הרחב בישראל המתעניין בהיסטוריה. ספרו של צורשר הוא ללא ספק מבוא עשיר וחשוב להיסטוריה המודרנית של תורכיה.

 

פרופסור איימי סינגר , מן החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, מלמדת היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ושל תורכיה המודרנית. בקרוב עומד לראות אור ספרהּ על צדקה בחברות אסלאמיות.

דוא"ל: asinger@post.tau.ac.il