אן אפלבאום

במאה ה-21 משטרים אוטוקרטיים כבר לא נשענים על דיקטטור יחיד. אוטוקרטיות מנוהלות על ידי רשתות מתוחכמות של מבנים פיננסיים קלפטוקרטיים, שירותי ביטחון פנים ואנשי תעמולה העוסקים במלאכה מתמשכת: קשירת קשרים בין החברות המושחתות שבשליטת מדינה לא דמוקרטית אחת ועסקיה עם חברות מושחתות שבשליטת מדינה לא דמוקרטית אחרת. טכנולוגיות מעקב המשתרגות ומשתלבות בהפצת מסרים ומשאבים מתקיימות ברחבי העולם במדינות שונות במקביל, מסין דרך רוסיה ועד איראן. גינויים בינלאומיים וסנקציות כלכליות הם פונקציה לא רלוונטית למנגנונים אוטוקרטיים. אפילו לתנועות מחאה עממיות דוגמת ונצואלה, לניסיונות להתקוממות בהונג קונג וגם למתרחש במוסקבה ובקייב אין סיכוי ממשי. חברי אוטוקרטיה בע"מ אינם קשורים באידיאולוגיה מאחדת כמו הקומוניזם, אלא בתשוקה משותפת לכוח, לעושר ולחסינות מפני ענישה, תוך הפצה והטמעה של מסרים הנוגעים לחולשותיהם של משטרים דמוקרטיים והעולם הליברלי. זה לא סיפור על אידיאולוגיה, אלא על שליטה, כסף ופחד. -- מעטפת אחורית.

פול מנדס-פלור 

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ, סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". -- מעטפת אחורית.

אילנה שילה

אנו נוטים לחשוב שהספרות הבלשית חוגגת את נצחון ההיגיון; שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל, הרקול פוארו של אגתה כריסטי ואף פקד אברהם אברהם של דרור משעני פותרים את מסתורי הפשע בעזרת חשיבה דדוקטיבית ורציונלית. על פניו נראה שסוגת הבלש מעלה על נס את כישורי החשיבה הרציונלית. אולם משחר היווצרה, עם סיפורי אוגוסט דופאן של אדגר אלן פו, ניתן למצוא בסוגה זו שלושה מוטיבים המגלמים פרדוקס וסתירה פנימית: הכפיל, המבוך והחדר הנעול. המסורת האינטלקטואלית המערבית מלמדת אותנו להימנע מסתירות. זו מסורת לוגוצנטרית המעוגנת בצמדים בינארים של ניגודים כגון אמת/שקר, טוב/רע, נכון/לא נכון. אולם פרדוקסים חותרים תחת צמד הניגודים האחרון, מכיוון שבאמצעות טיעון לוגי הם מוכיחים כנכון דבר אשר ניסיון החיים שלנו מורה שאינו נכון. ספרה של אילנה שילה דן בסוגה הבלשית בספרות ובקולנוע מתוך פרספקטיבה של דימויים פרדוקסליים. הוא מציע קריאה חדשה ביצירות איקוניות בספרות ובקולנוע, כמו למשל "הנץ ממלטה" של דשיל האמט, "הטרילוגיה הניו-יורקית" של פול אוסטר, "ממנטו" בבימויו של כריסטופר נולאן או הסדרה הטלוויזיונית "ריפלי" המבוססת על ספרה של פטרישיה הייסמית. כמו כן, הספר דן ביצירותייהם של סופרים ישראלים עכשוויים; הוא בוחן תופעה של "כפילים טקסטואלים", כמו ספרו של דן זמל "מורה מן החוץ", אשר מהדהד את "הזר" של אלבר קאמי. קריאה של הספרות הבלשית מתוך הפרספקטיבה של הדימויים הפרדוקסליים זורה אור חדש על סוגה מרתקת אשר הפכה לאחד מסימני ההיכר של התרבות בת-זמננו. -- מעטפת אחורית.

ענת ויסמן

מדוע לאה גולדברג היא משוררת גדולה, חיונית והכרחית? מדוע התפקיד שהועידו לה בני דורה – הצלע השלישית והגרסה הנשית המתונה של שירת שלונסקי-אלתרמן – קטן על מידותיה? מהו הסוד הטמון במפעלה הספרותי העצום ומהו ההסבר לשרידותה המפתיעה של שירתה בקרב קוראיה ולומדיה? כל חייה חיפשה לאה גולדברג את "הסינתזה האנושית הגדולה" וחתרה ליישב את הפער בין השאיפה לשלם ולנשגב ובין ״האומץ לחולין״, בין התשוקה ליופי ולאומנות גדולה ובין חשיבה הומניסטית נחרצת. הספר הנוסח של לאה גולדברג - סינתזה של אי-הכרעה משרטט את דיוקנה כמשוררת וכאשת רוח ופורס את עקרונות הנוסח השירי שלה, המכונה בו "דיאלקטיקה מהבהבת". נוסח זה מבטא עמדה המבקשת לפייס בין ערכים ורגשות אמיתיים ומנוגדים, אך היא לעולם אינה נשלמת אלא "מהבהבת" את הניגודים הללו, הופכת והופכת בהם לקראת "הסינתזה האנושית הגדולה" וייסוריה. הדיאלוג העיקש בין פרשנויות מתחלפות של העולם ושל הלכי נפש ההולמים אותן הובן בטעות כמתינות. ואולם לכאב על אי־היכולת להכריע יש אצל גולדברג משמעות אסתטית ותרבותית. דומה כי כל תו ותו ביצירתה של גולדברג כמו אומר לנו: בקשו את הפיוס בין הניגודים ולא תמצאוהו, אך בקשת פיוס זו היא סוד התמדת האומנות.

אסנת ברתור

רענן אייכלר

ארון הברית והכרובים היו החפצים החשובים ביותר של עם ישראל, על פי התנ"ך, והם עמדו במרכז החיים הדתיים שלו. ספר זה מנסה לתאר את החפצים הללו בהקשר ההיסטורי שלהם, בעזרת מכלול הכלים הזמינים למחקר המודרני. הוא נעזר בניתוח טקסטואלי, דקדוקי וספרותי של התנ"ך ובבחינת טקסטים, תמונות וממצאים חומריים מהמזרח הקדום, מתוך עיון בתולדות המחקר והפרשנות הכתובה והחזותית למן העת העתיקה ועד ימינו. בספר עשרות רבות של תמונות של חפצים שונים, מתבליטי שנהב בארמון מלכי ישראל ועד לתיבות עץ מקבר פרעה תות-ענח'-אמון. יש בו תשובות למספר שאלות לא-פתורות, למשל, שאלת זיהויים של הכרובים, והוא מראה שכל רכיב ורכיב בעיצוב הארון והכרובים נלקח מהעולם האמנותי והחומרי של המזרח הקדום. אך עיקר תרומתו היא בהצעת הסבר חדש למהות הארון והכרובים. הדעה הרווחת, שלפיה הכרובים והארון שימשו כיסא והדום רגליים לאלוהי ישראל, נדחית בו מכול וכול. במקומה נטען שהארון והכרובים היוו מסגרת ריקה. מוקד פולחן זה עלה על כל המערכות במזרח הקדום הידועות לנו במידת התרחקותו מיצירת תפישה גשמית של האל בהקשר פולחני. במילים אחרות, ספר זה מר אה כי התנ"ך חידש בעזרת רכיבים קיימים דבר ייחודי בעולמו: הנכחה מופשטת של האל .-- מעטפת אחורית.