זמנים - גיליון מספר 114

מלחמת העולם השנייה והחימוש הגרעיני חיסלו את תאוות הקרב במדינות אירופה, טוען ג'יימס שיהאן, וכתוצאה מכך המהלכים המדיניים והכלכליים במערב-אירופה משנת 1945 ואילך נועדו להוביל לשיתוף פעולה מלכד ולמניעת סכסוכים. רוח זו, הוא סבור, היא שמנעה את התלקחותה של המלחמה הקרה בין המעצמות והיא שהביאה לבסוף להתפוררות הגוש הסובייטי ולאיחוד גרמניה. לאישים מסוימים, בעיקר למיכאיל גורבצ'וב ולהלמוט קוהל, היה תפקיד חשוב בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בשנים 1990-1989, אך גדולתם נבעה מכך שהם הבינו את כורח המציאות. אולם, גם המנהיגים של המעצמות לא ציפו שהתפנית תתחולל במהירות כה רבה, וכל התחזיות הקודרות של הפרשנים התבדו בזו אחר זו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 114 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מיכאל צורן (Zurn) דן בשלוש תופעות היסטוריות גדולות, הנבדלות זו מזו בטיבן: נפילתה של חומת ברלין, המציינת את התמוטטות הסוציאליזם הסובייטי, קץ הסכסוך בין המזרח למערב וסופו של עידן היסטורי; הגלובליזציה, תהליך חברתי שעיקרו גידול בשיעור הפעילות הכלכלית-החברתית החוצה-גבולות לעומת הפעילות הכלכלית הפנים-ארצית; וההתפתחויות הצפויות באיחוד האירופי ובתפקידה של אירופה בפוליטיקה העולמית בעתיד על הרקע של שתי התופעות הקודמות. לבסוף צורן משרטט ארבעה קווים להתנהלות הרצויה של אירופה, אם היא מבקשת לקיים את מעמדה מרכזי בזירה הבינלאומית גם בעידן הנוכחי.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 114 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ארבעים שנה של משטר עריצות קומוניסטי בגרמניה המזרחית באו למעשה אל קִצן בחודשי הסתיו של שנת 1989: הפגנות המונים התקיימו באין מפריע, חומת ברלין נפלה וכעבור זמן לא-רב הושלם האיחוד בין שתי הגרמניות - התהליך הדרמטי כולו התרחש ללא שפיכות דמים. אולם, אומר מרטין סברו (Sabrow), המשטר ב"רפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" דגל בשלטון הכוח והאלימות נגד מתנגדיו כמעט עד הרגע האחרון. את הסיבות להימנעות מדיכוי אלים של המחאה יש, לדעתו, לחפש בשיתוק שאחז במפלגת השלטון עקב היעדרו של אריך הוֹנקר; בחשש של הצעירים במפלגה, כי אלימות תחזק את מעמדה של ההנהגה הקשוחה הוותיקה; ברוח של תיקון בדרכי שלום שהעניקה הכנסייה לתנועת המחאה; ובעיקר - בדה-לגיטימציה לשימוש באלימות שלטונית, שחלחלה לתרבות האירופית מתום מלחמת העולם השנייה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 114 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

גרמניה והאסלאם מתום המלחמה הקרה
בעשורים האחרונים גדל במידה ניכרת מספר המהגרים במדינות מרכז אירופה ומערבהּ, וביניהם אחוז לא-מבוטל של מוסלמים מרחבי העולם. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת קיבלה שנאת הזרים המסורתית ממדים חדשים בעקבות התקפות הטרור בערים הגדולות במערב, שנעשו בידי קנאים מוסלמים. אוריה שביט מנתח את הפחדים בחברת הרוב בגרמניה מפני "השתלטות מוסלמית", ואת המגמות של היטמעות מצד אחד ורדיקליזציה אסלאמית מן הצד האחר בקרב המיעוט המוסלמי בחברה הגרמנית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 114 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן​.

בקרב הישראלים שוררים רגשות מעורבים כלפי אירופה בכלל וכלפי האיחוד האירופי בפרט. על סמך סקרים שנערכו בשנים האחרונות, שרון פרדו מנתח את העמדות השונות של מנהיגים, גופים ציבוריים, אינטלקטואלים, התקשורת והציבור הרחב בישראל, ועומד על המכנה המשותף, ההבדלים והסתירות בין התפישות השונות. בצד רצון להשתייך לאירופה ומשאלת-לב להינתק מהמזרח התיכון, ישנם אף ביטויים של זלזול בחשיבותו של האיחוד, אדישות כלפיו, חששות מפני כוחם הגובר של המוסלמים ביבשת אירופה, ואף אמונה מוצקה כי כל האירופאים נגועים באנטישמיות.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 114 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.