זמנים - גיליון מספר 125

פרופסור מרים ירדני, כלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת 1999 וכלת פרס א.מ.ת לשנת 2007, לימדה שנים רבות בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה והיא הדמות המובילה בישראל בלימודי ההיסטוריה הצרפתית של העת החדשה המוקדמת. מחקריה, שהתפרסמו במספר רב מאוד של ספרים ומאמרים, דנים בכמה נושאים עיקריים: התגבשות התודעה הלאומית בצרפת בעידן מלחמות הדת, תולדות ההוגנוטים (הקלוויניסטים) בצרפת ובפזורה, תולדות כתיבת ההיסטוריה ותפישתה בראשית העת החדשה, מנטליות והיסטוריה תרבותית, ואנטישמיות בראשית העת החדשה.

הריאיון עם פרופסור מרים ירדני נערך בחיפה בחודש יוני 2013
יוזם ועורך המדור: פרופסור ירון צור

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בין המאה הארבע־עשרה למאה השמונה־עשרה נכתבה ביידיש שירה אפית, ששורשיה כנראה קדומים יותר ונעוצים בשירים שנמסרו בעל־פה. חיבורים אלה מתארים פרשות דרמטיות הלקוחות מהתנ"ך, אך ניכרת בהן השפעה ברורה של שירי האבירים הגרמניים מימי־הביניים. נראה, טוען אורן רומן, ששִירוֹת אלה היו בגדר גרסה יהודית "כשרה" לרומנים האביריים, ונועדו לבדר את קהל הקוראים היהודי ולקרב אותו לסיפורי המקרא על־ידי שימוש בשפה ובעולם מושגים שהיו מוכרים לו. לפיכך יש ליצירות הללו ערך היסטורי, לא רק כפרק בתרבות היהודית הספרותית, אלא אף כצוהר אל מנהגים, חיי יומיום ומידת הקשרים בין הקהילות היהודיות בארצות אשכנז לחברה הסובבת אותם.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המעשה בשושנה ובזקנים, שטפלו עליה אשמת שווא כיוון שלא נענתה להם וזממם נחשף בידי דניאל הצעיר, מקורו בספרים החיצוניים, בתוספות לספר דניאל. הסיפור כלול בקאנון הנוצרי, נוכח אף במסורת העברית, ובתקופת הרנסנס זכה לגרסאות ספרותיות ואמנותיות רבות. קלאודיה רוזנצווייג בוחנת את הגרסאות המוקדמות של הסיפור בספרות היידיש ומראה כיצד עיבודו בשפת היידיש היה כרוך, כמו במקרה של סיפורים אחרים מן הספרות החיצונית, במגע עם תרבות הרנסנס. העיבוד ביידיש נתן ביטוי לרצון לספק לקהל הקוראים ספרות שתכליתה הנאה, ושיקף את התמורות בהרגלי הקריאה של הציבור היהודי – תמורות שכללו "חילון" של יצירות והפיכתן לספרות יפה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מימי הרנסנס ואילך גבר מאוד העניין שגילו אנשי רוח נוצרים באירופה בחיבורים יהודיים. על־פי־רוב היו אלה הומניסטים, שביקשו להכיר את התרבות היהודית המלומדת – התנ"ך ופירושיו, קבלה וכיוצא באלה – שנכתבה בעיקר בעברית. אולם במאה השש־עשרה התחילו להופיע גם תרגומים לגרמנית של יצירות ביידיש. איה אלידע בוחנת מבחר דוגמאות של תרגומים אלה, פרי עטם של מומרים או של מלומדים נוצרים בעת החדשה המוקדמת, ומנתחת את מתודות התרגום ששימשו אותם ואת מניעיהם – אם כדי להכיר מקרוב את התרבות היהודית העממית ואם כדי לחשוף, כדבריהם, את האיוולת והסילופים שבאמונות היהודיות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בין העשור האחרון של המאה התשע־עשרה למלחמת העולם הראשונה הפכה היידיש בהדרגה משפה מדוברת של פשוטי העם לשפת תרבות כתובה ומכובדת. תהליך זה, טוען גנדי אסטרייך, לא היה רק הישג של סופרים ואנשי רוח, אלא גם תוצאה של הפעילות הנרחבת של ארגונים ומוסדות יהודיים ברחבי האימפריה הרוסית – ארגונים שעסקו בעזרה הדדית, בחינוך לבנים ולבנות ובהפצת השכלה בקרב בעלי מלאכה ומעוטי יכולת יהודים בעיירות שבתחום המושב. גם אם מבחינה אידאולוגית היו מנהיגים יהודים שהעדיפו את טיפוח העברית או הרוסית על פני היידיש, הם הבינו שהצלחת הארגונים – כגון יק"א, אורט, "חברת מרבי השכלה" והקואופרטיבים למיניהם – תלויה ביכולתם להגיע אל הציבור היהודי הרחב בשפתו.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

השאלה כיצד התקיימו בצוותא בעיר אחת קהילות אתניות, לאומיות ודתיות שונות זו מזו, בייחוד בתקופות של עלייה ברגשות לאומניים ובשנאת זרים, מעסיקה חוקרים רבים מדיסציפלינות אחדות. מרקוס זילבר מצא "נייר לקמוס" מיוחד לבדיקת תפישות של בני קהילות שונות באחת הערים ההטרוגניות ביותר באירופה – וילנה – בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה: ספרי הדרכה למטיילים בעיר, שנכתבו בשפות שונות בידי מחברים, שכל אחד מהם ביקש לבטא את הזכות המיוחדת של קהילתו הלאומית על העיר השנויה במחלוקת. לטענתו, הסיורים בעיר על־פי כל אחד מהספרים האלה נועדו לעצב את האופן שבו חווה המטייל את העיר ולחזק בתודעתו תפישות אידאולוגיות מסוימות.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

המחזה של שקספיר הסערה ( The Tempest) זכה לאינספור פרשנויות והפקות ברחבי תבל מאז נכתב בראשית המאה השבע־עשרה. במאים, שחקנים ותפאורנים השליכו על האי הבודד, שבו מתרחשת עלילת המחזה, את מצוקות בני דורם ואת משאלות לבם. אביב לבנת בוחן הפקה מיוחדת של המחזה, בתרגום ליידיש, עם שחקנים יהודים ובשיתוף פעולה עם במאי ואנשי צוות פולנים, שהועלתה על הבמה בוורשה רגע לפני שאירופה, ובתוכה פולין ויהודיה, נסחפה אל תוך הסערה הנוראה בתולדותיה. מי היו המשתתפים בהפקה הייחודית הזו? איזו פרשנות מיוחדת לזמנם הם נתנו לעלילה הבדיונית? ומה היו מניעיהם לשיתוף פעולה בין־תרבותי שכזה, שהיה מנוגד בתכלית לאווירה הפוליטית ולדעת הקהל בפולין? אלה כמה מן השאלות שבהן דן המאמר.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

יהודים ראשונים הגיעו לאוסטרליה, "הארץ בת המזל", כבר במאה התשע־עשרה, רובם מאנגליה וממרכז אירופה. רק בעשורים הראשונים של המאה העשרים החלה הגירה משמעותית של יהודים ממזרח אירופה אל ארץ רחוקה זו, והם שהביאו עמם את שפת היידיש ואת תרבותה החילונית. זרם המהגרים גדל במידה ניכרת ערב מלחמת העולם השנייה ואחריה – והקהילה דוברת היידיש, שהתרכזה ברובה במלבורן, הלכה והתרחבה. הלן ביר סוקרת את תולדותיה של תרבות היידיש במלבורן על רקע גלי ההגירה היהודית לאוסטרליה, דרך עיניהם של סופרים שביקרו בה וכתבו את רשמיהם, וכן באמצעות מעקב אחר פעילותם של מוסדות כגון התאטרון היידי "קדימה", בתי־ספר ביידיש, עיתונות וספרות ביידיש וארגון הבונד.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

הקהילה היהודית הקטנה באנגליה במאה השמונה־עשרה הייתה הטרוגנית מבחינת מוצא, מעמד ומידת ההשתלבות בחברה המקומית. בין היתר, לא נעדרו ממנה אף עבריינים ופושעים. על־ידי ניתוח הייצוגים של דמות הפושע היהודי בדיווחים ובספרות על שני מקרים בלונדון של המאה השמונה־עשרה, מצביע אבינועם יובל־נאה על תמורות שחלו בחברה האנגלית ביחס כלפי האוכלוסייה היהודית ומסביר אותן, בין השאר, גם במידת הנכונות להכיל את הזר והאחר בהגדרת הזהות הבריטית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 125 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.