בדור האחרון נכתב לא מעט על תהליכי מודרניזציה בקרב יהודי ארצות האסלאם. המגמה השלטת ציירה אותם על־פי־רוב כציבור שקיבל את המודרנה על שלל ביטוייה – מי במוקדם ומי במאוחר – מתוך עמדה פסיבית. פעמים רבות הצביעו חוקרים על השפעתו הגדולה עליהם של גורם אירופי כזה או אחר, יהודי או שאינו יהודי, כמייצג את הקולוניאליזם האירופי במרחב המוסלמי. לדעת ירון בן־נאה הגיעה השעה לבחינה מחדש של קביעה זו. מאמר זה מראה ששינויים נבעו גם מיוזמות מקומיות של קהילת יהודי בגדד, ושחלקים בקהילה התנגדו מרות לשינוי ולסוכניו, במקרה זה לקבלת תרבות צרפת ולבתי־הספר של חברת "אליאנס". ראוי אפוא לבחון את הטענה השלטת גם ביחס למגרב, לתימן, לאיראן, למרחב הסורי-ארץ־ישראלי, למערב אנטוליה ולבלקן.
המאמר מופיע במלואו בגיליון 135 של זמנים. אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.
לרכישת הגיליון לחצו כאן.
במשך מאות שנים הייתה קהילת היהודים האשכנזים חלק אינטגרלי ממרקם החיים המשותפים בירושלים, מרקם שכלל מוסלמים, יהודים ונוצרים מרקע מגוון. למרות זאת, ההיסטוריוגרפיה היהודית החדשה לא הקדישה תשומת לב רבה לקהילה זו, אם משום שייצגה עולם ערכים שלא תאם את האידאולוגיה הלאומית המודרנית ואם בשל נטיית המחקר ההיסטורי, בכתיבה על יחסי יהודים ולא־יהודים בארץ, להעדיף בדרך כלל את נקודות החיכוך דווקא. במאמר זה מבקש עידו הררי לשרטט קווים לאופן השתלבותם של תושבי ירושלים האשכנזים בחיי העיר, תוך התמקדות בשאלות של שפה ולבוש. באמצעות שימוש במקורות חיצוניים ופנימיים, בטקסטים הלכתיים ואתנוגרפיים, מצטיירת תמונה נטולת אידאליזציה שבה מצד אחד מופיעים היהודים האשכנזים באופן מובהק כ"בני הארץ" או כ"ילידים", ומצד שני כמי ששומרים בקפידה על גבולות זהותם הנפרדת מבני הארץ האחרים דווקא במקומות שבהם היא עשויה להיטשטש (ואכן מיטשטשת).
החרדים־הקנאים הם מיעוט קטן בחברה החרדית בישראל מזה למעלה מ־70 שנה. למרות שוליותם המספרית הם מוכרים בשיח הציבורי היהודי והישראלי, בעיקר נוכח עמדתם האנטי־ציונית החריפה: הם שוללים את הלאומיות היהודית, את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל תכלית השלילה, ורואים בהם בבחינת סטייה תאולוגית חסרת תקנה. מבחינתם, בעלי בריתם הם אותם ערבים ופלסטינים שאף הם שוללים את הלגיטימיות של המפעל הציוני. במאמר זה מצליב קימי קפלן בין תפישת עולמם של חרדים־קנאים אלה לבין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של האוכלוסייה היהודית והפלסטינית בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. המפגש בין המציאות לדימוייה מאפשר לנו להעמיד תמונה מאוזנת יותר של מרקם החיים החרדי־קנאי ולעמוד על טיבם של כמה מביטוייו.
הסופר סמיר נקאש הגיע לישראל בגיל 13 וחש בה כגולה. הוא דבק בערבית כלשון ספרותית והִרבה להשתמש בניב היהודי־העיראקי ביצירותיו, שרובן לא תורגמו לעברית. הוא ניסה לברוח ללבנון, לאיראן, להודו ולאנגליה, אך בשום מקום לא חש בבית. עבד אל־רחמן מֻניף גם הוא גלה מארצו – ערב הסעודית – עקב התנגדותו למשטר, ונע בין מדינות שונות באירופה ובמזרח התיכון. בספריו ניתח לעומק את הוויית הגלות ואת הקשיים ליצור תחושת בית, אפילו בעולמה הבדיוני של הספרות. במאמר זה מראה גאולה אלימלך שלמרות ההבדלים הגדולים ברמת פרסומם ובהתקבלות ספריהם – מֻניף זכה להכרה גדולה בהרבה מנקאש – שניהם העדיפו שלא לאמץ זהות יציבה חדשה, ובחרו לחיות באזור הדמדומים של השייכות.
במאמר זה מציגה קציעה עלון חמישה שירים עבריים, המבטאים את "נוכחותה הרוחשת והמדממת של השפה הערבית" בשירה המזרחית הנכתבת בישראל. השירים מדגישים את המחנק הפנימי שיצרה מדינת ישראל לאלה שתרבותם או תרבות הוריהם ערבית, ואת הדה־לגיטימציה של הוויה שמשלבת עצמיות יהודית וערבית. המאמר מציג שתי קריאות אפשריות מנוגדות של שירה זו – האחת מציגה את הממד החתרני והמערער של השירים, והשנייה טוענת שאין בשירים אישיים אלה אופק מהפכני, ומפעפעת בהם התשוקה להשתלבות בקולקטיב הישראלי המדומיין.
אברהם/אבראהים הוא דמות מרכזית במסורת היהודית, המוסלמית והנוצרית, ונחשב לאביהם של היהודים והערבים. בו ובבניו נקשרו שלל מחקרים, אגדות ופרשנויות, ודמותו הפכה לעתים למוקד למחלוקות תאולוגיות בין־דתיות. במאמר זה סוקר אלי אושרוב את התגלגלות תפישתו של "ידיד האל" בתרבות הערבית־פלסטינית של המאה העשרים, וכיצד כותבים מוסלמים ונוצרים ניסו להעניק פשר לדמותו של אברהם/אבראהים, תוך כדי מאבקם בציונות ובפרשנותה. התעצבותו הנמשכת של "אברהם הפלסטיני" היא דוגמא לתהליך היסטורי שבו הבדלים קלים במסורת צוברים משמעות ועוצמה במסגרת המלחמה על הארץ, עד שהם נדמים להבדלים תאולוגיים בלתי־ניתנים לגישור. לצד זאת, מעקב אחר תהליך זה חושף את הקשר שבין הפעלת כוח ואלימות לבין פרשנותם המחודשת של טקסטים קדושים, ומעורר מחשבה בדבר התנאים הדרושים לכך שאותם מקורות יסמלו (שוב) אחווה וידידות.
בית־הספר החקלאי "מקוה ישראל" מתואר בהיסטוריוגרפיה הציונית בעיקר דרך סיפורם של מנהלי המוסד, שקבעו את אופיו האידאולוגי, ושל אלה מבוגריו שצמחו להיות דמויות ציוניות ידועות. כך הושארו בפאת השדה ההיסטורי תלמידי בית־הספר שלא נבטו או הבשילו בדיוק באופן שהתאים לנרטיב של התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל למדינה. במאמר זה מבקשים אמין ח'לף ודותן הלוי ללקט את סיפוריהם המושכחים של התלמידים הערבים של מקוה ישראל בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, ודרכם ללמוד על קורות המוסד והשתלבותו במרחב התרבותי והפוליטי שבו ניטע. היסטוריה חברתית כמו זו של מקוה ישראל מאפשרת ללמוד כיצד הבינו הערבים הפלסטינים את המפעל הציוני המתפתח לנגד עיניהם וכיצד קשרו גופים ציוניים קשרים עם משפחות אליטה ערביות על מנת ליצור לגיטימציה למפעלם בקרב תושביה הילידיים של הארץ.
בעברית מדוברת מציין השם "טנטורה" חוף ים דרומית לחיפה, המכונה באופן רשמי "חוף דור" או "חוף נחשולים". "כפר הנופש דור" השוכן במקום מציע למבקרים, על־פי האתר הרשמי, "שפע של שרידים מתקופות קודמות: כנענים, פניקים, יוונים, רומיים ועוד". במאמרו השני על טנטורה מתאר אלון קונפינו מה מחביאה המילה התמימה "ועוד", ומתמקד במחיקת שרידיו הפיזיים של הכפר הפלסטיני ששכן במקום עד שנת 1948. באמצעות חמישה תצלומי אוויר משנות ה־40 עד שנות ה־70 של המאה הקודמת הוא עוקב אחר הריסת בתי הכפר והקמת קיבוץ נחשולים על חורבותיו, וטוען שסיפור היסטורי הוגן ומורכב, המביט בעבר נכוחה, יש בכוחו לפקוח את העיניים לאנושיותו של האחר.
עד סוף שנות ה־80 של המאה העשרים לא התקיימו במערכת הפוליטית הישראלית מפלגות ערביות. פוליטיקאים ערבים היו חברים בחלק מהמפלגות הציוניות, ברשימות ערביות שנלוו למפלגות ציוניות או במפלגות יהודיות־ערביות )המפלגה הקומוניסטית לגלגוליה, למשל(. מפא"י והיורשת הפוליטית שלה, מפלגת העבודה, שהיו עד שנת 1977 המפלגות הדומיננטיות בישראל, לא אפשרו עד שנות ה־70 לנציגים ערבים להצטרף כחברים, ותחת זאת הן הקימו עבורם רשימות לוויין נפרדות. הרשימות הערביות פעלו בחסותן של מפא"י ושל מפלגת העבודה והיו מריונטות שלהן בכל המובנים. המהפך בייצוג הפוליטי של האזרחים הערבים במדינת ישראל חל בינואר 1988 ,כאשר חבר הכנסת עבד אל־והאב דראושה פרש ממפלגת העבודה והקים את "המפלגה הדמוקרטית הערבית" שהייתה למפלגה הערבית הראשונה בישראל.
לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.