זמנים - גיליון מספר 128

חוקים שנועדו למנוע מגעים בין יהודים לנוצרים נחקקו במרוצת הדורות הן מצד הנוצרים והן מצד היהודים. האיסור בהלכה על שתיית "יין נסך", דהיינו יין ששימש לפולחן פגאני, מקורו עוד בתקופה הטרום־נוצרית, אך הוא השתמר בכל הקהילות היהודיות גם במרחב הנוצרי. על היהודים אסרו פוסקי ההלכה לשתות כל יין שנגעו בו ידי נוכרים או לסחור ביין כזה. באי כרתים ייצרו "יין יהודי" כשר, שסיפק גם את צורכיהן של קהילות יהודיות אחרות. בנימין ארבל בוחן את התקנות מקנדיאה שבכרתים ומקורות אחרים, שעניינם יין זה ודרכי ייצורו והובלתו. במאמר הוא מבהיר את הקשיים שמנעו מיהודי האי לעמוד באיסורים ההלכתיים ואת הניסיונות למצוא דרכים שיאפשרו להם להתמודד עם האיסורים במציאות החברתית והכלכלית שבה חיו, מציאות שבה גם מגע ידיהם של יהודים נחשב מטמא.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

השילוב בין מזון לבריאות הוא חוויה אנושית אוניברסלית, אך אופני השילוב והמשמעויות שיוחסו לו השתנו ממקום למקום ומזמן לזמן. מירי שפר־מוסנזון מציגה כמה מההקשרים הללו בעולם העירוני העות’מאני של העת החדשה המוקדמת באזורים דוברי ערבית ותורכית. על סמך עדויות בנות התקופה ממגוון מקורות (חיבורים רפואיים, כרוניקות, תכתובות מנהליות, פרוטוקולים של בתי־משפט וספרות נוסעים) היא משחזרת את האופנים שבהם מזון היה חלק מתפישת בריאות כוללת, הן ברובד האינטלקטואלי־התאורטי והן הלכה למעשה במציאות החיים היומיומית. מזון בהקשרו הבריאותי היה גם אמצעי לסימון חברתי. עם זאת, לשילוב בין מזון לבריאות היו אף מגבלות, ולא כל חיבור ביניהם היה אפשרי, מקובל או רצוי.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

ב־50 השנים האחרונות עלתה צריכת הבשר ביפן בעקביות. בשר בקר ובשר חזיר הפכו לרכיבים שגורים בתפריט היפני, וכמה מהמאכלים היפניים הידועים, כגון סוקיאקי (sukiyaki), סטייק קובה (steak Kobe) וראמן (ramen), כוללים בשר. אולם במשך למעלה מאלף שנים, מהמאה השביעית ועד אמצע המאה התשע־עשרה, התנזרו רובם המכריע של תושבי יפן מבשר. רותם קובנר מסביר כיצד תנאים טופוגרפיים, אקלימיים ודמוגרפיים העלימו את הבשר מהתפריט היפני למשך תקופה ארוכה מאוד, וכיצד השאיפה להדביק את המערב ולהתחרות בעוצמתו החזירו אותו בעידן המודרני.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בתקופת התגליות הגאוגרפיות, ובייחוד אחרי שהתגלתה לאירופאים יבשת אמריקה על כל חלקיה ואוצרותיה, התחוללו בעולם כולו שינויים מרחיקי לכת בחקלאות ובתזונה, בהיקף ובמהירות חסרי־תקדים. "החליפין הקולומביאניים" (The Columbian Exchange), כלומר ההגירה של בעלי־חיים, צמחים, אוצרות טבע ומחלות, בין "העולם הישן" ל"עולם החדש", שינו את פני התבל. ספרים רבים דנו בעשורים האחרונים בפרוטרוט בגלגולים ובהשפעות של רכיב זה או אחר בחליפין – קפה, סוכר, תירס, טבק וכיוצא באלה. ויליאם מקניל בוחן במאמר זה את ההשפעות הדרמטיות שהיו לתפוח האדמה – אותה פקעת מזינה, שקיימה במשך מאות שנים את הציוויליזציות בהרי האנדים – משעה שהוא נקלט ביבשת אירופה. הוא מבהיר את יתרונותיו וחסרונותיו של תפוח האדמה כתחליף לדגנים ואת האופן שבו הוא תרם לזינוק הדמוגרפי והכלכלי של מדינות אירופה מאמצע המאה השמונה־עשרה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

בערים הגדולות באירופה המרכזית והמערבית הופיעו בתי־הקפה והעיתונים פחות או יותר באותו הזמן במהלך המאה השבע־עשרה, והיו לגורם מרכזי בפוליטיזציה של הציבור העירוני. סקוט אורי עוקב אחר התפתחויות דומות שהתרחשו בקהילה היהודית בוורשה בתחילת המאה העשרים ומסביר כיצד בתי־הקפה היהודיים, העיתונים ביידיש ובעברית והתאטרון היהודי, הם שעיצבו את המרחב הציבורי היהודי ותרמו תרומה מכרעת לתודעה הפוליטית והלאומית של יהודים במזרח אירופה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר במלואו לחצו כאן.

לבשר יש מעמד ייחודי בתזונה האנושית. הצמצום החד באספקת בשר לאוכלוסייה האזרחית במהלך מלחמת העצמאות ובשנות הצנע שלאחריה, הוליד מגוון תגובות אזרחיות ובהן צמיחתו של שוק שחור, התפתחות ענף חקלאי משגשג לגידול וממכר של בשר חזיר, ומערך הברחות שחצה גבולות לאומיים גם בתקופת המלחמה. כמו בחברות אנושיות רבות, ניכר שאף בחברה הישראלית היה קיים "רעב לבשר" – תשוקה שלא היה אפשר לשכך באמצעות תחליפים כמו "דג הפילה", שהפך לסמל התקופה. אורית רוזין עוקבת אחר התמודדותם של הישראלים הראשונים עם היעדר בשר משולחנם ומגלה כך טפח מדיוקנה של התרבות הישראלית בת הזמן.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

החומוס – מנה ערבית, שאומצה על־ידי היהודים בישראל והפכה ל"מאכל לאומי" ושיגעון קולינרי – תועש לראשונה בישראל בשנת 1958. מאז מילאה תעשיית המזון תפקיד מכונן, הן בעיצוב דפוסי הצריכה של החומוס והן בעיצוב המשמעויות הנקשרות בו. מקובל להנגיד בין אוכל תעשייתי, המזוהה עם ייצור המוני, אחידות, "מהירות" וגלובליות, לבין אוכל שייצרו יצרנים קטנים ומתמחים, המזוהה עם אותנטיות, ייחוד ומסורת, עם "אִטיות" ועם מקומיות. דפנה הירש ועפרה טנא מציעות לראות בייצור התעשייתי של החומוס ובייצורו בידי יצרנים קטנים, ה"חומוסיות", תחומים התלויים זה בזה ומעצבים זה את זה: שניהם משוקעים בתצורות המשתנות של הייחוד המקומי ושל הזרימה הגלובלית.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, דגל במדינה דו־לאומית בארץ ישראל, האמין שהדת היהודית היא פציפיסטית במהותה, סלד מאלימות בכל צורותיה, לא חשש להטיף לרעיונותיו הפוליטיים בנאומיו באוניברסיטה, ועורר עליו לא פעם ביקורת חריפה ועוינות מצד מנהיגי היישוב והציבור היהודי בארץ ישראל ובתפוצות. חדוה בן ישראל סוקרת את חזונו ואת עמדותיו, מדגישה את נאמנותו לצו מצפונו – פעמים רבות בניגוד להלכי הרוח בסביבתו – ומסבירה את התמורות שחלו בהשקפותיו מראשית שנות ה־20 ועד קום המדינה.

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.

מי היה הבעלים של אחד מנכסיה הרוחניים המרכזיים של הציונות – כתבי הרצל? שאלה זו עמדה לדיון בתיק זכויות היוצרים הראשון שנדון במדינת ישראל, בראשית שנות ה־50. הסכסוך המשפטי נולד מתביעה של זיגמונד קצנלסון, המוציא לאור הגרמני־היהודי של כתבי הרצל, בעליה של "הוצאה יהודית" (Jüdischer Verlag) הידועה בברלין ואחר־כך של "הוצאה עברית" בארץ ישראל, נגד ההסתדרות הציונית העולמית, שביקשה להוציא מהדורה חדשה של כל כתבי הרצל. התביעה חשפה שורה של קונפליקטים שרחשו מתחת לסכסוך המשפטי הגלוי: מצד אחד ניצב לבדו המו"ל, שהיה נטוע בכל הווייתו באירופה שלפני המלחמה, ומהצד האחר הממסד הציוני, המאורגן והמבוסס, העברי־הישראלי, שביקש לכתוב את סיפורה של המדינה החדשה. המשפט עצמו חשף מתח בין תפישת הדין הגרמני שחל על חוזים שונים שעשו ילדיו של הרצל במהלך השנים שלאחר מותו, לבין הדין הישראלי – שהיה למעשה הדין הבריטי המנדטורי. לאחר כמה שנות התדיינות, ולאחר ראיה מפתיעה שהוגשה במהלכו – הסתיים המשפט באבחה אחת. מיכאל בירנהק מספר בפעם הראשונה את סיפורו של "תיק הרצל".

המאמר מופיע במלואו בגיליון 128 של זמנים, אפשר להזמין מינוי לכתב העת כאן.