חברי סגל מהאוניברסיטה הפתוחה ומאוניברסיטאות אחרות
רות בייט מרום
(מתוך דברי ההספד בלוויה, שנאמרו בשם חברי המחלקה):
ידענו שזה יגיע אך סרבנו להסתכל נֶכוחה ולעמוד מול המציאות. בתור מי שקלטה את סוניה למחלקה ב 1996 כפסיכולוגית שנייה בסגל האוניברסיטה הפתוחה, שוב ושוב ציינתי לעצמי ולאחרים שזו היתה אחת ההחלטות הנכונות שקבלתי.
סוניה הייתה פסיכולוגית חברתית בכל רמ"ח אבריה, וייחודית באופן הסתכלותה על המציאות. היה לה את הכשרון לראות את העולם במשקפיים של תהליכים חברתיים ומיד למדל אותם תחת מסגרת תיאורטית. היכולת הזו תמיד האירה עבורנו את העולם מזוית שלא השכלנו לראות. כשהתבוננו מלמעלה היא ידעה לראות גם מלמטה, ולהיפך. היתה בה האופטימיות והאמונה שאפשר לשנות. האופטימיות הזו שאפיינה אותה כאדם ובוודאי כפסיכולוג ליוותה אותה גם בזמן מחלתה והיוותה מופת עבור כולנו. אין מתאימה ממנה לתיאור של מי שנלחמת בגבורת-על במחלה. למרות הקושי והחולשה הניכרת, הקפידה סוניה להגיע למחלקה כמעט מדי יום, השתתפה בכל ישיבה ומפגש, הנחתה במסירות ובנאמנות את קבוצת המחקר שלה, ואף התעקשה להמשיך וללמד עד לפני ימים ספורים. והסטודנטים מצידם, הצביעו ברגליהם.
סוניה היתה תמיד הקול הצלול של המחלקה ושל האוניברסיטה, היא תמיד ידעה לנסח את הטיעונים במתינות אך בחדות של סכין יהלום. היא היתה בעלת יכולת ייחודית להסתכל על השוליים ולמצוא בהם עניין, לראות בהם מקור להנאה, להומור, ולהפוך אותם למוקד. כך לדוגמא, סוניה הייתה צרכנית וידענית בספרות וביצירה של פנטזיה ומצד שני הייתה עם שתי רגליים יצוקות על הקרקע. סוניה לא אהבה קרבות ותמיד הייתה הקול הממתן של המחלקה, ומצד שני לא היתה מתפשרת כזית על עקרונות שחשובים לה. היא שאפה תמיד למקצוענות ולמצויינות, והייתה חרדה מאוד בתקופה האחרונה מהחלשת האקדמיה בכלל והמשמעויות של תופעה זו על האוניברסיטה.
אלו רגעים קשים לכולנו וקשה לדמיין את חסרונה של סוניה בנוף האוניברסיטאי. היא משאירה בור גדול במחלקתנו ובלב של כולנו. האור שסבב אותה והאיר על כולנו יחסר לנו מאוד, ואילו היא היתה כאן יתכן והיתה מנסחת זאת כך - "the winter is coming".
נורית גרונאו, ראשת המחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה
(מתוך דברים שנאמרו לזכרה של סוניה ביום ההוראה והלמידה, נובמבר 2019):
סוניה התחילה את עבודתה באוניברסיטה הפתוחה ב 1997 , כשהחוג לפסיכולוגיה היה עדיין מצומצם מאד. תוך זמן קצר, סוניה הפכה לאחת מחברות הסגל המוערכות והבולטות באוניברסיטה. היא הייתה מעמודי התווך של המחלקה וזו שייסדה את תחום הפסיכולוגיה החברתית באוניברסיטה. בתוך כך, סוניה פיתחה את הקורסים "הזדהות עם קבוצות" ו"פסיכולוגיה בין-תרבותית", והיתה שותפה לפיתוח של קורסים רבים נוספים.
סוניה תרמה רבות לפיתוח תהליכי ההוראה והלמידה באו"פ, ואף כיהנה כדיקאנית הלימודים האקדמיים בשנים 2012-2009. בשבילנו, אנשי המחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה, עיקר תרומתה היתה בהובלה קדימה, באכפתיות תמידית לאנשי ונשות סגל ההוראה שנושאים את מרבית הנטל אל מול הסטודנטים, ובאופן רחב יותר - בחשיבה מתמדת על שיפור ועל שידרוג ההוראה.
סוניה סברה, למשל, שחשוב ונכון שסגל בכיר באו"פ ילמד, נוסף על סגל ההוראה. היא ייסדה את הסמינר למצטיינים בפסיכולוגיה, שהוא מסגרת מצומצמת יחסית שמותאמת למצטיינים שבסטודנטים, ומעמתת אותם עם יסודות המחקר הפסיכולוגי מקרוב. כיום יש לנו בחוג לפסיכולוגיה שלושה סמינרי מחקר לתלמידים מצטיינים. מחלקות אחרות שראו כי טוב אימצו אף הן את הפורמט המוצלח. בנוסף, סוניה ייסדה את התכנית ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה חברתית, המושתתת אף היא על הוראה מקרוב של סגל בכיר ושל אנשי מקצוע מהתחום. המצויינות היתה תמיד נר לרגליה של סוניה וכך בנתה את התואר, שבו כל הסטודנטים ללא יוצא מן הכלל מתנסים במחקר ומגישים תזות מחקריות בתום התואר. בנוסף, באפשרותם לקבל הכשרה מעשית במיון וייעוץ ארגוני, אם ברצונם להמשיך להתמחות פסיכולוגית בתחום.
סוניה התמקדה בחקר ערכים אנושיים, אך היא עצמה הייתה אדם ערכי שחינך סטודנטים ואנשי סגל לערכים ולנתינה. כמחלקה, איבדנו מנהיגה, חוקרת שהיוותה עבורנו Role model, ובעיקר – חברה. אך היא התויתה עבורנו דרך, והשריתה אופטימיות עצומה סביבה, בכל אשר עשתה. כשסוניה פתחה את הפה – כולנו הקשבנו, ואני חייבת להודות שהאינטונציה האיטלקית שליוותה תמיד את דבריה - אף היא נתנה תוקף משנה למילותיה...
זו שמחה וגאווה גדולה של מחלקתנו שפרס דיקן הלימודים האקדמיים ליוזמות ולהתחדשות בהוראה, אשר ניתן לראשונה באוניברסיטה הפתוחה, מוקדש השנה לזכרה של סוניה. אני רוצה לאחל ברכות גדולות לזוכים, אבל גם למי שלא זכה ואולי כלל לא הגיש מועמדות לפרס. כראשת מחלקה וכמי שההדרכה וההוראה תמיד היתה בנפשה - אני רוצה להודות לכל מי שמשקיע בהוראה, שאכפת לו, שחשוב לו או לה שהסטודנט באמת יבין ואולי אפילו "יצליח" להתלהב מקורס כזה או אחר. אני רוצה גם להזכיר שתפקידנו לעמוד על המשמר ולקדש את האיכות, את העומק, ואת המצויינות. מוטל עלינו לא רק להעביר חומר וידע, אלא בתוך כל דיסיפלינה ובתוך כל קורס – ללמד לחשוב, להיות ספקנים, לראות זויות שונות, ולשאול שאלות.
באופן סימבולי, אך גם קונקרטי מאד, הקורס האחרון שהעבירה סוניה במחלקתנו נקרא "בסימן שאלה" – קורס שלימד סטודנטים לפתח, לבחון ולפרש באופן ביקורתי סקרים ושאלונים.
הביקורתיות, החשיבה האקדמית, והחתירה למצויינות – כל אלה הן חלק ממורשתה של סוניה חברתנו עבורנו. אנו אוחזים במורשת זו בשתי ידיים, וצועדים עימה קדימה. תרומתה של סוניה לאו"פ ולאנשיה, מורשתה המקצועית ודרכה הצנועה – חקוקים עמוק בלִבנו.
ערן חיות
קשה לכתוב על סוניה בלשון עבר. בכל בוקר הדבר הראשון שהיינו עושים היה לבדוק אם השני נמצא כדי לפתוח את הבוקר בהתעדכנות וקביעת זמן לקפה. קשה לתפוס את העדרה של מי שהייתה בשבילי החברה הכי טובה, היועצת הכי חדה והחיוך הכי מקסים בכל בוקר. אחד הוויכוחים האקדמיים שהיו לנו נסב על עניין קיומה של אישיות יציבה ומובחנת לבני האדם. אני הקצנתי וטענתי שאין כזו ואילו סוניה, כחוקרת שניסתה למפות הבדלים בינאישיים, הייתה סבורה הפוך ממני. הליכתה של סוניה והחלל שהשאירה מאלץ אותי להודות שלפחות במקרה שלה היא צדקה. סוניה הייתה קול ההגיון שלנו, הרוח החברתית, המצפן האקדמי והחברתי, השמחה שבמפגש כל בוקר, היכולת להתבונן במציאות באופן ביקורתי אבל אוהד, הפרגון האין סופי לחבריה ובעיקר מחוייבות למחלקה, לאו"פ ולסטודנטים. בשונה מרוב האקדמאים בדורנו סוניה הייתה בעלת ידע רחב מאד בתחומים רבים ומגוונים. נדיר היה שנבוא לסוניה עם שאלה ונצא כלעומת שבאנו. היה לה הידע והכשרון להתבונן בכל שאלה בצורה שונה ממה שרובנו מסוגלים. כשרון זה היה רחב מתחומי המדע. סוניה היתה חמושה במיקרוסקופ וטלסקופ בהם צפתה על המציאות, היא יכלה לצלול לעומקם של הדברים ולפרקם למרכיביהם ובה בעת להסתכל עליה מלמעלה כדי להביט בתמונה הכוללת.
היא תמיד זיהתה את הממדים הגלויים והסמויים בכל תהליך, היכולת הזו אפשרה לה ולנו לעיתים מזומנות להיות צעד לפני כולם, להערך מראש, לפרק פלונטרים ולהמנע מצרות. היכולת של סוניה לנסח את המציאות בצורה אחרת, ברורה, חדה וצלולה, תמיד העשירה אותנו. סוניה הייתה לנו המצפן שסימן את הדרך, החברה שדאגה ועזרה, השמחה של הבוקר, ההגיון של היום, והאופטימיות של השבוע.
חסרונה לא נתפס ולמרות שתישאר בכולנו וקולה ילווה אותנו לתמיד, החיים כאן לא יהיו יותר כשהיו. עם זאת, סוניה השאירה לנו מורשת וצוואה, לחברות, לאופטימיות, לרצון להתפתח, לדאגה לסטודנטים, לאמות מידה מדעיות, להתנהלות אתית, לפרגון ואחווה, של ביחד גם אם לא מסכימים על הכל ולעמידה איתנה למול תמורות אנטי אקדמיות ציניות וקפיטליזם חזירי מבחוץ ומבפנים.
לאורך כל תקופת מחלתה וגם בימיה האחרונים חשבה סוניה קדימה וחשוב היה לה העתיד של כולנו. היא יכלה להסגר ולהתכנס לתוך עצמה, כאבה וצרותיה אך היא בחרה את ההיפך הגמור. היא בקשה להיות מעורבת, לייעץ, ללמד, להנחות ולהתארגן לעתיד המחלקה והאוניברסיטה. היא כאבה את הקלקולים של האוניברסיטה כאילו היא כאן לתמיד, למרות שהיה ברור לה שהזמן מתקצר. סוניה שנאה להעציב את הקרובים לה וגם כשכאבה ונחלשה דאגה לסובבים אותה וניסתה לנחם את כולם. היא הייתה מופת לכולנו וזכינו להיות לצידה. מעטים האנשים שאדם פוגש בחיים והם מטביעים בו חותם עמוק. סוניה הייתה כזו, היא נגעה בכולנו ועשתה את כולנו טובים יותר, אנושיים יותר ומקצועיים יותר.
רוית נוסינסון
בין יתר הדברים אדם ניכר במה שהוא מותיר אחריו.
באחת מישיבות הסגל האחרונות שנערכו בהשתתפותך, סוניה, דיברנו על התוכנית לתואר השני בפסיכולוגיה חברתית. ציינו את הפירות העולים ממנה, הזכרנו את החששות ואת השאלות שקדמו להקמתה, וגם את הנחרצות ואת החזון שאפיינו את היוזמה שלך לכינונה. בצניעות ובשקט הוספת ש- "מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה". הרגשתי אז את מה שאני יודעת בבירור היום שאת משאירה איתנו כך בפשטות ובאופן אקספליציטי את תמצית גישתך. לא רק לחיי המחלקה ולפיתוחה, אלא גם למחקר, ולחיים בכלל.
חצי שנה מאז לכתך אני יכולה לומר בכנות שקולך האופטימי המוביל קדימה עולה (ומזוהה כקולך) בשיחות עם תלמידי מחקר שעבדו איתך והנמצאים על פרשת דרכים, בשיחות עם חברי סגל בתוכנית, וגם ביני לבין עצמי בשאלות הקשורות בצמיחתה של התוכנית שלנו. במילים פשוטות, סוניה, הפנמנו את קולך.
את הגן שניטע על פי חזונך, גן התוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית, אנחנו מטפחים בבחינת "לעובדה ולשומרה". מפירות הנחרצות, והחיוביות הבלתי נלאית שלך, הסטודנטים, אנחנו והאוניברסיטה נהנים כעת. בכל שנה עולים פירותיו של הגן, בהם תלמידי מחקר מצטיינים, המשתלבים בלימודי תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית, אנשי שטח מעולים המשתלבים בעולם הפסיכולוגיה הארגונית והתעסוקתית, ומחקרים שהם תוצר ישיר של פעילות ההוראה והעשייה המחקרית בתוכנית. אפשר לומר בצניעות, סוניה, שהצליח לך.
מילה אחרונה בנימה אישית – אליכם בני משפחתה של סוניה, דני והילדים. מעבר לברק יוצא הדופן של אמא סוניה, מעבר לאנרגיות המדבקות שלה של חתירה קדימה, של עשייה, ופיתוח, מעבר לחוש ההומור, לצחוק המתגלגל, למשחקיות השובבה – סוניה נגעה בלב כולנו. אתם וודאי יודעים - היה בה משהו שפשוט נכנס אל הלב.
עליכם, בעלה וילדיה דיברה כעל האוצרות היקרים ביותר של חייה. אם אותנו מלווה הקול שלה קל לדמיין עד כמה הוא מלווה אתכם. הלוואי ותנוחמו ולו במעט בעשייתה המבורכת.
עדי עמית ועידו לויתן
(דברים שנכתבו לזכרה ל- European Association of Social Psychology):
Sonia Roccas (18.3.1964 – 22.5.2019)
It is with great sadness that we share the news of the premature loss of our beloved colleague Sonia Roccas.
Sonia Roccas was a true scholar whose knowledge and interests extended much beyond psychological research. She was intrigued by history, art, politics, and more – all contributing to her quest to investigate questions with significant social implications. Sonia was particularly passionate about social psychology. She strongly believed that the field could provide a unique understanding of societal phenomena by building a bridge between a psychological perspective, focusing on the individual, and a sociological perspective, focusing on cultures, societies, and groups. In her own research, she thus sought to combine the two perspectives by integrating between personality and group processes.
Sonia's primary line of research focused on social identities. She viewed social identities as a complex structure at the core of meaningful group phenomena, such as intergroup hostility, ingroup guilt and suffering, and group identification. Her most notable contributions to this research domain are the conceptualizations of the construct of Social Identity Complexity, which refers to the subjective representations of the interrelationships among multiple social identities (Roccas & Brewer, 2002), and a multidimensional model of group identification, abbreviated CIDS, for the four components of identification it defines: Commitment, Importance, Deference, and Superiority (Roccas, Sagiv, Schwartz, Halevy, & Eidelson, 2008). In formulating each of these ideas, Sonia integrated diverse lines of research into a unified theoretical framework. The review papers that outlined these concepts exemplify Sonia's intellectual scope and theorizing.
Sonia's other major line of research concerned individual differences in personal values. She investigated the broad influences of values, linking them to various aspects of people's lives, such as, religiosity, emotions, well-being, and work-related behaviors. Among her prominent contributions was research showing both communalities and differences between personal values and personality traits (e.g., Roccas, Sagiv, Schwartz, & Knafo, 2002) and taking a cross-cultural perspective linking values and behavior (e.g., Roccas & Sagiv, 2017).
Sonia's research was pioneering in presenting an integration between values and social identities advancing the understanding of basic group processes. She viewed groups as social contexts that provide opportunities and resources to facilitate individuals’ pursuit and attainment of value priorities while, at the same time, imposing demands and constraints that may thwart their attainment. She applied this perspective to analyze societal processes such as tolerance, perceived social heterogeneity, collective guilt, acculturation, morality and more. The achievements and legacy she leaves for our community will serve as an invaluable guide to further advance the understanding of the joint role of personality and groups in social-psychological phenomena.
Sonia's contribution to the field extended beyond her innovative studies. She served as an associate editor for the journals of Personality and Social Psychology Bulletin and European Journal of Social Psychology, as a guest editor at the Journal of Cross Cultural Psychology, and on the editorial boards of the Journal of Social and Political Psychology and the Journal of Personality and Social Psychology.
For those who have had the privilege of working or studying with Sonia, she will be forever remembered for her brilliant sharp ideas, her sensible decision making, her empowering mentoring, her warmth, and her shy and shining smile. In the words of her PhD supervisor and life-long colleague, Shalom Schwartz, “She was like no one else I ever met”. We will greatly miss her guidance and friendship.
אבנר כספי
סוניה השאירה אחריה מורשת עצומה ואצלי נשאר גם העדר גדול.
ההתעניינות של סוניה בכל נושא היתה תמיד אותנטית. היכולת שלה להתבונן בעולם מזוטי הזוטות שהוא מכיל ועד זרמי המעמקים שמניעים אותו היתה מפליאה, מעשירה ותמיד מפתיעה במקוריותה. כל שיחה איתה תפסה אותי לעולם לא מוכן: בין אם זו היתה שיחה על סדרות בטלויזיה, על פוליטיקה, או על הצעד הבא במחקר שאני עושה, התעוזה והאומץ שבהן ניתחה כל דבר תמיד השאירה אותי נפעם.
סוניה ידעה מצוין להתוות דרך, להציע אלטרנטיבה, לאתגר את קו המחשבה, ולהאיר זוויות מעניינות. לא היה אדם מסור ממנה לסטודנטים, לחברי הסגל במחלקה, ולאוניברסיטה בכלל. החוויה של העבודה בצוותא, במובן הכי רחב של "עבודה" – מדיון וקבלת החלטות ועד שיחת יומיום בארוחת צהריים, היתה חוויה שאין דרך לשחזר, ואני יכול רק לשמוח שזכיתי לכל אלו.
בשבילי המורשת שלה נמצאת בכל תחום – בקביעת סדרי העדיפויות, בבחירה במה להתמקד, בהבחנה בין החשוב והשולי, לא רק בהקשרים האקדמיים המיידיים אלא גם בהתבוננות בתחומי חיים שונים ואישיים.
אני מרגיש בחסרונה של סוניה בכל יום, והלוואי יכולתי להמשיך להיוועץ ולהיעזר בה כשם שעשיתי בשנות הכרותנו.
שיר אתגר - 22/05/2019
כל כך קשה לי להיות רחוקה בימים כאלו. ובמקום להיות עצובה שהיא מתה, אני מנסה להזכיר לעצמי את סוניה שהייתה.
את סוניה שמספרת בדיחות שחורות על המוות של עצמה, כאילו אומרת לגורל שהיא לא מפחדת.
את סוניה שתשב להקשיב לסטודנטית בוכה, למרות שכואב לה כל הגוף והיא בכלל לא בטוחה איך תקום אחר כך.
את סוניה שניהלה איתי את השיחות הכי עמוקות על אהבה, וכשצחקתי עליה שבטח יש לה דברים חשובים יותר מזה לעשות קבעה: "חשוב מזה אין".
את סוניה, שבקושי הייתה הולכת לכיתה, אבל אז הייתה פותחת את הפה ואומרת את הדברים החכמים ביותר, החדים ביותר, והסטודנטים שתו את דבריה בצמא.
את סוניה, שעבדה עד הרגע האחרון, וניסתה לייצר שגרה במצב הכי מופרע, ולסמן שהכל בעצם בסדר.
את סוניה, שגם כשהיינו הולכות לכיתה והייתה אומרת לי שהיא עומדת להקיא, לא פיספסה הזדמנות לצחוק כשהצעתי שאם ככה, נשים מקדימה את הסטודנטים שאנחנו פחות אוהבות. ואז להרצין ולהגיד: "אבל כל הסטודנטים מדהימים השנה!".
את סוניה, שידעה להודות גם על דברים קטנים, ולכווץ את הדברים השליליים ולהראות, איך בעצם הכל מסתדר לטובה.
את סוניה, שמהרגע שסיפרתי לה על דברים אישיים שמעסיקים אותי, הייתה מתייחסת לזה כאילו זה הדבר החשוב ביותר גם עבורה. תמיד הייתה לה עצה, והיא תמיד הייתה ממשיכה לחשוב על זה אחר כך, ולחזור עם עצה טובה אפילו יותר.
את סוניה, שגם ברגעים הכי קשים הייתה כל כך שנונה.
את סוניה, שבפעם האחרונה שליוויתי לאוטו אמרה פתאום "כשאת איתי כואב לי פחות", והלוואי שזה היה אפילו רבע נכון.
את סוניה שחילקה אהבה, ונכנסה ללבבות, וידעה להקשיב לכל אחד, ולתת עצה, ולומר מילה טובה. היא הייתה כולה לב גדול ועכשיו כשהיא לא כאן, הלב שלי נשבר למלא רסיסים קטנים, ואני לא מוצאת נחמה. ואני מזכירה לעצמי איזה מזל שזכיתי להכיר, ושכבר לא כואב לה.
חברי המחלקה לפסיכולוגיה, המגמה החברתית-אירגונית, אוניברסיטת בר אילן
למשפחתה של סוניה רוקס ולחברי המחלקה לפסיכולוגיה שלום,
שמענו בצער רב על לכתה של סוניה.
סוניה היתה חוקרת מרשימה ביותר, ופורצת דרך בחקר של זהות חברתית וערכים.
היא היתה אישה מוכשרת, נדיבה, נעימה, טובת-לב, וצנועה באופן נדיר. למרות שלא היינו עימה בקשר יומיומי היא נגעה בחיים של חברי הסגל במחלקתנו בצורות שונות לאורך השנים.
לכתה בטרם עת מעציבה - ואובדן גדול לקהילה המדעית בישראל.
שמחנו לשמוע שמצאה סיפוק בלעסוק במחקר ועשייה אקדמית עד ימיה האחרונים.
משתתפים בצערכם ובטוחים שהיא השאירה אחריה מורשת עשירה וחותם.
שולחים תנחומים וחיבוק גדול,
חברי המחלקה לפסיכולוגיה, המגמה החברתית-ארגונית, אוניברסיטת בר-אילן
ד״ר ליעד עוזיאל
פרופ׳ יאיר ברזון
ד״ר אלירן הלאלי
ד״ר אלנה שטפן
פרופ׳ רונית קרק
יגיל לוי, המחלקה לסוציולוגיה, למדעי המדינה ולתקשורת
סוניה ואני הכרנו בשנת 2009 לאחר הצטרפותי לאו"פ. בנסיבות מורכבות, התמודדנו על תפקיד דיקן הלימודים האקדמיים לאחר תמי הרמן. סוניה זכתה. לקראת כניסתה לתפקיד וכחלק מחילופי משמרות נוספים באוניברסיטה, ערכה הנשיאה, חגית מסר-ירון, אירוע בביתה. אז שוחחנו סוניה ואני לראשונה. קיוויתי שתנהג בי בכבוד של מנצחים, אך לא.
על מרפסת דירתה של חגית פרסתי בפני סוניה האיטלקייה את המורשת האיטלקית של משפחתי. התגאיתי בבני המשפחה שכרבנים הנהיגו קהילות. אבל סוניה אמרה לי, להפתעתי- "אתם מצפון איטליה ואינכם אליטה, בניגוד למשפחתי שבאה מרומא"... מאז ועד לאחרונה, התנהלו יחסנו בצל המתח התרבותי בין חלקיה של איטליה.
זה לא הפריע לנו לפתח ידידות טובה, גם כסולידריות של מיעוט עדתי נכחד. במקרים רבים גם היינו בני פלוגתא, אבל האופן שבו נהגה היא להתווכח עורר בי תמיד חרטה על שאינני בצד שלה. הערצתי את האופן בו נאבקה במחלתה ולפחות כלפי חוץ, כמו הקלה ראש בדאגתנו, חבריה, למצבה. עד שנוצחה בקרב האחרון.
Addio Principessa!
מרדכי ששון, עוזר דיקן הלימודים לפניות סטודנטים
(מתוך דברי פרידה לרגל סיום כהונתה של סוניה כדיקנית הלימודים, 2012):
אמר כבר החכם שבכל פרידה יש משהו מן המוות ומי אני הקטן שאחלוק עליו. יחד עם זאת, כל מי שחי את הווי הדיקנט רואה שהפרידות שלנו הן מלאות חיים : ארוחה טובה, לפעמים גם טיול בחיק הטבע, הרבה צחוקים וכיף. אולי זה נובע מכך שאנו לא באמת נפרדים. הדיקנית נפרדת מתפקידה אך אנו נמשיך לראות אותה ב"אורנס", במסדרון ואולי גם באיזו ישיבה מזדמנת ועל כן כל פרידה כזאת היא לא ממש עצובה.
בודאי כשהדברים אמורים בסוניה שהיא בן אדם כמעט בלתי עציב.
כשאומרים על מישהו או מישהי שהוא "פרופסור באוניברסיטה" מיד אנו מדמיינים אדם מבוגר רציני ואפילו חמור סבר מתנהל לאיטו, זהיר ומתון בדיבורו, מתנשא קמעא כיאה למעמדו, מקבל החלטות באופן שקול ומדוד, מתייחס לכל ממצא מחקרי ברצינות תהומית (גם אם המובהקות לא מי יודע מה גבוהה) ובעיקר ספון במגדל השן.
איפה זה ואיפה סוניה ? קודם כל הגיל. נערה למראה. נראית דוקטורנטית ואולי מקסימום ב"פוסט" (בלי הלחץ שכרוך בכך), חייכנית ומסבירת פנים, מתייחסת בגובה העינים, ביגוד קליל ולא מעמדי, אין לה בכלל גינונים שקשורים בתואר שלה.
כמו כן, בניגוד להרבה פרופסורים אחרים יש לה כמות גדושה של שכל ישר. כשהיא נתקלת בבעיה היא אף פעם לא מסבכת אותה עוד יותר. ההיפך הוא הנכון, היא משתדלת לפשט אותה ולפתור אותה לפני שתצמח למימדים אסטרונומיים.
הדבר היחידי שבו אולי יש התאמה בינה לבין בני מינה הוא פיזור הדעת והניירת על שולחן העבודה שלה.
בניגוד לאלה ששאלו "סוניה, מי ?" כשהיא נכנסה לתפקיד, לי היה יתרון על פני האחרים. אני הכרתי אותה קודם. לא זו בלבד אלא שחלקנו חדר בשלוחה בירושלים. כבר אז נהניתי מנוכחותה הנעימה, ממבטאה המיוחד, מצחוקה המתגלגל ומהממתקים שהיתה מכבדת אותנו בהם. עם תחילת עבודתנו המשותפת התגלו לי צדדים חדשים שלא הכרתי קודם.
את נכנסת לתפקיד בעיתוי הכי גרוע שיכול להיות: יחסי עבודה מתוחים, שביתה ממושכת, חוסר אמון מוחלט בין ההנהלה לבין סגל ההוראה. תקופה קשה אבל דוקא בגלל זה היית "האדם הנכון במקום הנכון". המזג שלך, החיוך, ההתייחסות העניינית, השוויונית ולא "לעומתית" היוו משב רוח רענן שסייע להפחית במידה מסוימת את המתח ולקרב בין הצדדים.
אני אישית למדתי על בשרי שהפתגם: "לא מלמדים כלבים זקנים טריקים חדשים" איננו מדויק כל-כך. סוניה למדה אותי להתייחס לכל פניה, גם מופרכת מעיקרה, ללא שיפוטיות ולהשיב בצורה עניינית על הפניה.
למדתי גם ממך שאסור להיסחף במערבולת העבודה שמאיימת לעיתים להטביע אותנו. חשוב לשמור על חלקת האלוהים הקטנה שלנו שמורה ומוגנת וצריך לחזור אליה מדי פעם בכדי להחזיק את המושכות ולשלוט בזמן שלנו.
את לא תמיד הצלחת לפנות את הזמן ואת המשאבים על מנת לעסוק בעיסוק האהוב עליך כל-כך, המחקר האקדמי. למרות ששלוש השנים האחרונות היו מעין חור שחור בקריירה האקדמית שלך, אנחנו, וכל עובדי האוניברסיטה מעריכים את נכונותך להתגייס בכדי לקדם את הארגון, להצעיד את ההוראה קדימה ולשמור על השפיות הארגונית.
אני מאחל לך שתצליחי להתמסר לכל הדברים האחרים האהובים עליך, המשפחה, הגינה והמחקר ושתעשי חייל בכל התחומים.
כשנראה אותך במסדרונות האוניברסיטה ניזכר בחיוך במשב הרוח הרענן שהכנסת לכאן.
מסתבר שהתקווה שלנו להמשיך להנות מנוכחותה של סוניה, ממאור פניה מחוכמתה, מידידותה ומחיוכה הכובש התממשה למשך זמן קצר בלבד. היא איננה אבל כל אלה אתנו ולנגד עינינו לעד.